איך בוחרים איזה ספר לקנות לעצמך?
אם תשאלו את רעייתי היא תסנן בבוז שאני קונה כל זבל שאפילו תולעת ספרים מזת רעב לא הייתה מוכנה לנקוב בה, והא רעיה שאין בספריי אף חור אחד. מה שהיה להוכיח.
אבל לאמיתו של דבר יש מדע שלם ועשרות שנות ניסוי וטעיה, הישגים מסחררים ובכי תמרורים שהביאוני לדרגת המקצוענות הדרושה על מנת לקנות כמעט תמיד את הספרים הפחות מוצלחים.
מסלול קבלת התואר בבחירת הספרים היה ארוך ומפותל. בימי ילדותי העליזים בחרתי את הספרים לפי עיצוב האותיות, או לפי עובי הכריכה. אגב, ממש לא הייתי הראשון לבחור בספרים לפי עובי הכריכה. אמא שלי אישרה ספרים בכריכה קשה והתייחסה בחשד תהומי לכריכה רכה וכך זכתה הוצאת רמדור, יגאל מוסינזון האומלל והחסמבוק שלו, כפי שקראה להם אימי בלעג, לקיתונות של ביקורת קטלנית.
כילד טוב המציית לאימו פניתי לכריכות הקשות וכך גיליתי את ספריו של אבנר כרמלי הידוע גם בשמותיו הנוספים דנידין, הספורטאים הצעירים, הבלשים הצעירים והימאים. משרגא גפני התגלגלתי לספרים שאייר אריה מוסקוביץ' משם התפצל עורק הזהב שבסלע לספרים בהוצאת מ. מזרחי ולחוברות דבר לילדים שגם אותם אייר אריה הזכור כל כך לטוב. בדבר ילדים היו עוד כמה מאיירים לא רעים בכלל כגון זאב פרקש, וגם אחד בשם נחום גוטמן שחיבר את בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולביה ואת שביל קליפות התפוזים ואפילו צייר סתם תמונות שלא מקשטות מילים, למרות שאין לי מושג מה התועלת בציורים כאלה שלא משויכים למילה הכתובה.
בשנות התיכון גיליתי שהחיים קשים יותר משחשבתי, וכבר אי אפשר רק לסמוך על גודל האותיות, הוצאת הספרים או האיורים, וצריך למצוא שיטה חילופית. המלצות חברים, ההפך מהמלצות שונאים, שיחת זום עם אצטגנינים וכיוצא באלה.
בכל שנות החיפוש הנואש שלי אחרי נוסחה מנצחת לבחירת ספר לא בחרתי ספר לפי עיצוב הכריכה. שנים ארוכות בכלל לא שמתי לב שיש לספר כריכה, פרט, כזכור, לבדיקת עובייה, ואחר כך כבר התעלמתי ממנה לחלוטין. אני חושב שהוא חזר הוא הספר הראשון והיחיד שקניתי וקראתי בגלל העיצוב החנוך פיבני הנפלא של כריכתו.
מעניין כמה מעט קווים דרושים כדי לזהות דמות משפיעה כל כך כמו הצאצא לבית שיקלגרובר או להבדיל באלפי הבדלות אלברט איינשטיין. האם אימא שלהם הסתכלה בעולל המצווח ואמרה - כאן נולדה דמות היסטורית, תראו בכמה מעט קווים אני מציירת לבעלי את הילד שעליו לאסוף בפעוטון.
הספר היא סטירה הסוטרת יפה בפרצופם של בני האדם, אבל בעיקר בפניה של המדיה. פרט ליהודייה קשישה שמתעקשת שיש טעם רע למכביר בחיקוי דמותו של היטלר ולא מתרצה, כל השאר מוצאים צידוקים ונימוקים למכביר להכשיר את השרץ.
הספר הזכיר לי קצת את כבודה האבוד של קתרינה בלום. היינריך בל טיפל במדיה בחומרה רבה וחשף אותה במלוא החורבן שהיא יכולה להמיט על ראשו של אדם, טימור ורמש מלגלג על המדיה, לכאורה בכפפות של משי, אבל בעצם שניהם מצביעים על כך שהעוצמה האדירה נמצאת בעצם בידיו של ענק די מטומטם. לא לחינם מכונה המכונה המפחידה הזו בשמות כגון המעצמה השביעית, הרשות הרביעית (מעל לשופטת, למחוקקת ולמבצעת). חיים ומוות בידי הלשון ועושי דברה. בימים אלה של כניעה מבישה למופעי ההפחדה היומיים של השולטן סגלגל השיער בכל הערוצים היו ויש לדברים משנה תוקף.














![יוליסס [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/16766.jpg)


