“יש ספרים שצריכים להגיע עם הערת אזהרה בצידם. כמו שיש על חפיסות הסיגריות. באותיות זרחניות עם הכיתוב: ספר עוכר שלווה. לא חלילה שזה היה מונע ממני לקרוא. שמתי לב שדווקא אלו, עוכרי השלווה, הם אלו שנטמעים בי לאורך זמן.


הספר הנמנה על הסדרה הקטנה והמשובחת של הוצאת כתר, הוא כזה שאפשר וכדאי לקרוא אותו באבחה אחת. אבל קצת התקשיתי בעניין הזה. הוא כל כך עוצמתי שהרגשתי שהוא לופת אותי בגרון ומשאיר אותי חסרת נשימה. הייתי צריכה את הקריאה המדודה כדי לעבד את הסיפור ולכמת את גודש הרגשות למנות קצובות.


במרכז הסיפור משפחה בת ארבע נפשות. זוג הורים, הבת הגדולה, ואחיה הצעיר ממנה בארבע שנים. האב מתעמר בבני המשפחה, משפיל ומכה בעיקר את בנות המשפחה. האם לא יכולה להגן לא על עצמה, ולא על ילדיה מפני האלימות הקשה שלו.

זהו סיפור התבגרותה של ילדה המספרת את הסיפור בקולה, והסיפור נפרש בפני הקורא מבעד לעיניה כשהוא מתחיל כשהיא בת עשר, ובסופו נערה צעירה בת חמש עשרה. הדמויות, כמעט כולן נטולות שם, והסיפור יכול להתרחש בכל מקום, גם מקום ההתרחשות עלום שם. האחות והאח קשורים אחד לשני, היא בשבילו אחות וחברה, וגם ממלאה את התפקיד המגונן, מה שנדרש מהאם למלא, אך נבצר ממנה.

בקיץ בו תגלה הילדה את מיניותה, ואת כוחה של זו, תגלה עוד תגלית שלא נתפסת בעיניה. איך הגוף שלה שיכול להיות עבורה מקור של עונג, יכול באותה מידה להסב לה כל כך הרבה כאב.

יום אחד כשיהיו הילדים עדים למותו של אדם, זה יהיה הדבר שישנה הכל, ומרגע זה יקבלו חייהם תפנית וידהרו בכל הכוח במדרון התלול אל עבר הבלתי נמנע.
שם הספר מעניין והוא יכול לנוע על שני הכיוונים מבחינת הפירוש . החיים האמיתיים, מה הם בעצם? כי אם החיים האלו כל כך רעים, הייתכן שיש משהו יותר טוב מתחת לכל הרוע הזה? יש עוד חיים שמסתתרים להם אי שם? או שהחיים האמיתיים הם בדיוק אלה, זה מה שקורה עכשיו. אין משהו אחר. זה הדבר האמיתי.


ומילה על הכריכה: היא לב הסיפור, אז עדיף שלא אכתוב עליה כלום. פשוט קראו את הספר הזה.

אחד הטובים שיצאו בסדרה הזו.”

“קשה לא להמליץ על הספר הזה, הוא כתוב מצוין, הרעיון הבסיסי שלו טוב. בלי לעשות ספוילר אומר שמדובר בשאלה הקלסית מה אירוע טראומטי יכול לעשות. חלקנו נהרסים ממנו ,לתמיד, וחלקנו מפתחים תשוקה עזה לעשות הכול כדי להתגבר ואפילו לאיין אותו.
הגיבורה, ששרדה את הטראומה מנסה להציל את אחיה. הדימוי שאקח איתי מהספר הוא שבתוך נשמתו של כל מי שנהרס מטראומה יש עדיין טירה גאלית זעירה בתוך ההריסות שלוחמיה האמיצים לא נכנעים לצבאות השחור שמסתערים עליה.
הספר אינו שמח, כמובן, אבל לזכותו יאמר שהוא מעניין. אפילו מרתק. יש חלקים שנקראים בנשימה עצורה. את החלק האחרון שלו קראתי פעמיים. פעם אחת כדי לקלוט ופעם שניה כדי להבין. יחד עם זאת הוא רחוק מלהיות מדכא.
לחובתו יאמר שחלק מהסיבה שהוא אינו מדכא היא שהוא גדוש מדי. אין הזדהות מוחלטת עם הגיבורה או עם אחיה כי קורים בספר יותר מדי דברים משמעותיים. אני מנחש שבספרה הבא (זה ספר ראשון של המחברת) היא תלמד את סוד המינון הנכון וכיוונון הווליום .
כתבתי פעם שבזמן שאני פנסיונר שהדבר שיש לו הכי בשפע זה זמן פנוי. בתי, לעומת זאת, כמו כל אמא, היא היצור הכי עסוק בעולם ורגעי הפנאי שלה יקרים כמו תחמוצת אירופיום המשמשת ביצור טלפונים חכמים ויקרה קצת יותר מהרואין טהור.
ולכן אני שוקל בחרדת קודש איזה ספרים לשים לה בצד לקריאה מאחר ויש לה שתי תכונות ממש גרועות – היא סומכת על הטעם שלי בעיניים עצומות והיא לא מסוגלת להפסיק לקרוא ספר אפילו אם הוא לא מוצא חן בעיניה. אולי אפילו דווקא כשהוא לא מוצא חן בעיניה, תכונה שמתפתחת כנראה אצל אימהות ונכנסת לפעולה כשהילדים הקטנים עושים להן את המוות.
לכן החלטתי אחרי התלבטות קשה לא להמליץ על הספר לבתי.”