זיזי בכלל לא רצה לנסוע לאמריקה. כשהיה בן עשר הודיעו לו הוריו שהם נוסעים לבוסטון לשליחות בת שנה. אמו קיבלה הזמנה לשנת מחקר באוניברסיטת הארוורד. זיזי רצה להישאר בארץ, בבית ברמת השרון, לחזור מבית הספר אל חיקה החמים של שרה המטפלת ולהמשיך בשגרת חייו המוכרים. אבל אז קיבל במתנה רובוטריק וכל ההתנגדות שהיתה בו הלכה והתמוססה.
הימים הם שנות השמונים של המאה הקודמת. דן שומרון הוא הרמטכל, ופרשת פולארד בשיאה. משפחתו של זיזי שוכרת יחידת דיור ממשפחת פרוינד, ולאט לאט מתערים בחיי הקהילה המקומית וטווים קשרים עם ישראלים נוספים שהגיעו אף הם לשליחות: צבי הרופא שהגיע לפוסט התמחות בטראומה, גדעון טייס חיל האויר, ורפי הפרופסור להנדסה. ובכלל, המילה שליחות צופנת בתוכה עולם שלם של אפשרויות וזיזי מחליט שאם כך אז גם הוא יהיה בשליחות משל עצמו. כי זיזי שמגיע ממשפחה דתית ציונית הוא קודם כל ישראלי גאה עד מאוד, וההיצמדות הזו לשליחות מקלה עליו את המעבר ונותנת הצדקה לנסיעה הזו. אפילו במסדר הבוקר היומי כשהתלמידים שרים את ההמנון האמריקני עושה זיזי בכאילו תנועות עם השפתיים, בעוד שבלב הוא מזמזם בלי קול את שושנה שושנה.
משפחת פרוינד -אלו שמהם שכרו את הדירה- גרים קומה אחת למעלה. מיסיז פרוינד גם משמשת כבייביסיטר של זיזי ואחותו עד שהוריו חוזרים בערב. את מיסטר פרוינד לא פגש זיזי מעולם. נאמר לו שהוא לא כל כך מרגיש טוב, ולכן לא יוצא מביתו אף פעם. ואז מחליט זיזי שהנה! נמצאה השליחות שלו, והיא תהיה לפצח את תעלומת מיסטר פרוינד. זיזי הוא ילד חולמני וסקרן. ותעלומת השכן המסתגר בביתו בנוסף לאזהרות שקיבל ממשפחתו וממיסיז פרוינד שאין להפריע את מנוחתו של זה- מציתים את דמיונו העשיר ממילא של הילד, והוא נסחף כל כולו אל תוך התעלומה, ומתחיל לחפש אמתלות שונות כדי לעלות לשם, עד שיום אחד זה קורה, וזיזי מצליח.
כי ילדים תמיד יודעים. לאו דווקא מתוך ידע, אלא יותר מתוך רגש. הם מרגישים. הם גופים קטנים עם חיישנים רגישים שקולטים כל אות.
"וקצה החוט, כל הזמן רק קצה קצר וחמקמק, בן רגע התארך והתלפף סביב גופו, מערב אותו פנימה, מגייס אותו, כמה זמן חשבת, זיזי, שתוכל להישאר כך, מחוץ לסיפור?" (עמ'169)
הישראליות נוכחת בספר לכל אורכו, וחשבתי לעצמי שאם הספר הזה יתורגם יהיו הרבה כוכביות עם ביאורים של המתרגם. כל מיני אזכורים של מקומות ושמות -אשר לנו הישראלים- מרחיבים את הלב (תופעה נהדרת, קראו ספרות מקור!) והם הערך המוסף שהקורא הישראלי יזכה בו בעוד, נגיד, פביו, הקורא האיטלקי יחסר אותם.
לא קל לכתוב על דמות ראשית שהוא ילד. זה מצריך מהסופר לחזור אחורה אל ילדותו שלו, להיכנס אל תוך נשמתו של ילד, לחקות צורת חשיבה של ילד. ועוד: כשסופר בודה דמות של מבוגר הוא מלביש עליו תיאור חיצוני, מעניק לו תכונות אופי, בוחש קלות, משקשק, והנה נולדה דמות. אבל כשסופר יוצר דמות של ילד התהליך הפוך. פה הוא נדרש לקלף שכבות. יש דברים שלא יוכלו להתקיים בדמות צעירה. ציניות למשל. צריך להיזהר שלא לפגוע בקיים. בתום, בטוהר, בגולמיות של הדברים. ואת זה עשה יותם טולוב נהדר, והוציא ספר ביכורים גדוש ומלא בתיאורי אווירה שמכניסים את הקורא במיידי אל תוך הסיפור.
זה מסוג הספרים שמחכים על המדף מבלי שהקורא יודע איזה אוצר מחכה לו. כן, זה שמחכה. זיזי הוא מסוג הדמויות שנשארות עם הקורא, אותי הוא ימשיך ללוות עוד הרבה, ללא שום ספק.


















