זיזי בכלל לא רצה לנסוע לאמריקה. כשהיה בן עשר הודיעו לו הוריו שהם נוסעים לבוסטון לשליחות בת שנה. אמו קיבלה הזמנה לשנת מחקר באוניברסיטת הארוורד. זיזי רצה להישאר בארץ, בבית ברמת השרון, לחזור מבית הספר אל חיקה החמים של שרה המטפלת ולהמשיך בשגרת חייו המוכרים. אבל אז קיבל במתנה רובוטריק וכל ההתנגדות שהיתה בו הלכה והתמוססה.

הימים הם שנות השמונים של המאה הקודמת. דן שומרון הוא הרמטכל, ופרשת פולארד בשיאה. משפחתו של זיזי שוכרת יחידת דיור ממשפחת פרוינד, ולאט לאט מתערים בחיי הקהילה המקומית וטווים קשרים עם ישראלים נוספים שהגיעו אף הם לשליחות: צבי הרופא שהגיע לפוסט התמחות בטראומה, גדעון טייס חיל האויר, ורפי הפרופסור להנדסה. ובכלל, המילה שליחות צופנת בתוכה עולם שלם של אפשרויות וזיזי מחליט שאם כך אז גם הוא יהיה בשליחות משל עצמו. כי זיזי שמגיע ממשפחה דתית ציונית הוא קודם כל ישראלי גאה עד מאוד, וההיצמדות הזו לשליחות מקלה עליו את המעבר ונותנת הצדקה לנסיעה הזו. אפילו במסדר הבוקר היומי כשהתלמידים שרים את ההמנון האמריקני עושה זיזי בכאילו תנועות עם השפתיים, בעוד שבלב הוא מזמזם בלי קול את שושנה שושנה.

משפחת פרוינד -אלו שמהם שכרו את הדירה- גרים קומה אחת למעלה. מיסיז פרוינד גם משמשת כבייביסיטר של זיזי ואחותו עד שהוריו חוזרים בערב. את מיסטר פרוינד לא פגש זיזי מעולם. נאמר לו שהוא לא כל כך מרגיש טוב, ולכן לא יוצא מביתו אף פעם. ואז מחליט זיזי שהנה! נמצאה השליחות שלו, והיא תהיה לפצח את תעלומת מיסטר פרוינד. זיזי הוא ילד חולמני וסקרן. ותעלומת השכן המסתגר בביתו בנוסף לאזהרות שקיבל ממשפחתו וממיסיז פרוינד שאין להפריע את מנוחתו של זה- מציתים את דמיונו העשיר ממילא של הילד, והוא נסחף כל כולו אל תוך התעלומה, ומתחיל לחפש אמתלות שונות כדי לעלות לשם, עד שיום אחד זה קורה, וזיזי מצליח.
כי ילדים תמיד יודעים. לאו דווקא מתוך ידע, אלא יותר מתוך רגש. הם מרגישים. הם גופים קטנים עם חיישנים רגישים שקולטים כל אות.

"וקצה החוט, כל הזמן רק קצה קצר וחמקמק, בן רגע התארך והתלפף סביב גופו, מערב אותו פנימה, מגייס אותו, כמה זמן חשבת, זיזי, שתוכל להישאר כך, מחוץ לסיפור?" (עמ'169)

הישראליות נוכחת בספר לכל אורכו, וחשבתי לעצמי שאם הספר הזה יתורגם יהיו הרבה כוכביות עם ביאורים של המתרגם. כל מיני אזכורים של מקומות ושמות -אשר לנו הישראלים- מרחיבים את הלב (תופעה נהדרת, קראו ספרות מקור!) והם הערך המוסף שהקורא הישראלי יזכה בו בעוד, נגיד, פביו, הקורא האיטלקי יחסר אותם.

לא קל לכתוב על דמות ראשית שהוא ילד. זה מצריך מהסופר לחזור אחורה אל ילדותו שלו, להיכנס אל תוך נשמתו של ילד, לחקות צורת חשיבה של ילד. ועוד: כשסופר בודה דמות של מבוגר הוא מלביש עליו תיאור חיצוני, מעניק לו תכונות אופי, בוחש קלות, משקשק, והנה נולדה דמות. אבל כשסופר יוצר דמות של ילד התהליך הפוך. פה הוא נדרש לקלף שכבות. יש דברים שלא יוכלו להתקיים בדמות צעירה. ציניות למשל. צריך להיזהר שלא לפגוע בקיים. בתום, בטוהר, בגולמיות של הדברים. ואת זה עשה יותם טולוב נהדר, והוציא ספר ביכורים גדוש ומלא בתיאורי אווירה שמכניסים את הקורא במיידי אל תוך הסיפור.

זה מסוג הספרים שמחכים על המדף מבלי שהקורא יודע איזה אוצר מחכה לו. כן, זה שמחכה. זיזי הוא מסוג הדמויות שנשארות עם הקורא, אותי הוא ימשיך ללוות עוד הרבה, ללא שום ספק.

כשהייתי בכיתה ג' הכריחו אותי ללכת לישון מוקדם. לפעמים הייתי רוכנת ממיטת הקומתיים שלי, מסתכלת דרך הדלת המחברת לסלון, וצופה בטלוויזיה, כך ראיתי "מבט לחדשות", לפעמים גם "מבט שני". ולפעמים הייתי קמה מוקדם מאוד בבוקר - ב-4 או 5 מסתכלת על הזריחה ומסתובבת בבית. כשנמאס לי להיות בבית, הייתי פותחת בשקט את הדלת, ויוצאת לטיולים רגליים בחוץ, בלי שההורים שלי ידעו, כמובן. אחר כך הייתי חוזרת הביתה ומחכה בשקט שכל הבית יתעורר. יום אחד החלטתי לעשות משהו יותר מזה. היתה לנו מן תחרות בבית הספר - מי מגיע ראשון לכיתה (כן, ילדים מוזרים). אז הבאתי את הילקוט, הנחתי אותו בחצר ביה"ס וחזרתי הביתה, בתכנון לומר לכולם "הי, אני הייתי פה קודם". בסביבות 7 צלצל הטלפון. אני הרמתי. זה היה השוטר הקהילתי הוא אמר שקוראים לו יוסי וביקש את נצחיה (הוא גם לא ידע להגות את השם שלי נכון) ואמר שבטח שכחתי את הילקוט אתמול בבי"ס והוא מצא אותו. לא אמרתי כלום בבית, ב-7 וחצי הלכתי כאילו לבי"ס, עם תיק חלופי, עברתי בתחנת המשטרה, וביקשתי את יוסי השוטר. הוא החתים אותי על טופס ארוך, והביא לי את הילקוט. משם הלכתי לבית הספר כאילו כלום. אחרי 25 שנים סיפרתי את הסיפור הזה לילדים שלי, אמא שלי שמעה ואמרה שאני משקרת. אבל זה באמת היה, ולא המצאתי כלום.

הסיפור הזה רלוונטי לסקירה, כי מקריאת הספר "זה שמחכה" עולה מאליה שאלה קשה - כמה יכול ילד בן תשע או עשר לעשות, ולעבור מתחת לרדאר של ההורים ושל שאר המבוגרים הרלוונטיים לחייו. התשובה שלי ברורה: די הרבה.
רז בינון, זיזי בשבילכם, הוא ילד בן עשר. אלה שנות השמונים של המאה שעברה, וזיזי מגיע, בניגוד מוחלט לרצונו, יחד עם הוריו ואחותו שי, לשהות של שנה בבוסטון, בשליחות פרטית לחלוטין של אימו הבונה לעצמה קריירה אקדמית. את זיזי זה משגע, כי לא זו בלבד שנלקח מארצו וממולדתו ומבית אביו, הרי שאפילו סיבה ציונית הולמת לכך אין לו באמתחתו.

אם כבר נסחפתי בנוסטלגיית ילדות, אז הנה עוד פריט טריוויה: בילדותי, זו של הטלוויזה השחור לבן שקנינו ביד שניה מהשכנים גרינבלט שבדיוק קנו צבעונית חדשה, לא היו דתיים בטלוויזיה. כלומר היו, אבל קצת. והיינו מציינים בהתרגשות גדולה כל כיפה שהופיעה על המרקע. כי הנה, ב"ריץ'-רץ'" יש ילד דתי. וגם בשיר הפתיחה של רחוב סומסום יש ילד עם כיפה. מרגש. היום כל זה כמובן מצחיק מאוד, כי היום אנחנו כבר פוסט-"סרוגים" וכל מפיק ריאליטי מחפש דבר איזה חובש כיפה או חובשת שביס (מילה חילונית שכזו לכיסוי ראש נשי) ועדיף את שניהם גם יחד כדי ללהק את העונה החדשה של התכנית. אבל אז זה היה מאוד מרגש.

אז לידיעתכם: משפחת בינון דתית. לא דתית מתלהמת, דתית שקטה כזאת, סוציולוגית כזאת, לא מתבלטת, נלקחת כמובן מאליו, עד שזיזי מתארח שבת שלמה אצל חבר ישראלי חילוני בעוד הוריו מנסים להציל את זוגיותם המתפוררת בנופש בקייפ קוד. ואז מגלה זיזי שיש אנשים שעושים אחרת, ושאצלם שבת היא עוד יום ראשון כזה. אניווי, זיזי מנסה להתאקלם, ללמוד את השפה החדשה והמנהגים המוזרים, ולמצוא לעצמו חברים. זיזי הוא ילד מילולי מאוד, ובהתאם לכך הספר כתוב ב"היבריש" שבזו - עברית עם ביטויים מאנגלית, ולהיפך.

חוץ מזה הוא גם רוצה, או ממש חייב, למצוא לעצמו פשר בשנה הזאת. או שליחות. בטח שליחות, כמו פולארד, או כמו חסמבה. או משהו. אומרים לו שהוא לא יכול להיות גם תמים וגם סקרן, אבל זיזי הוא גם וגם. הולך לו בעולם שחלקו תעלומות אמיתיות, כמו השכן הזה שלא יוצא אף פעם מביתו ושאומרים שהוא "חולה", ושבמוסך שלו יש ציוד המקליט את הבית, וחלקו תעלומות והתרחשויות דימיוניות לחלוטין. ומכולם נארגת יריעה יפהפיה בין זרות לבין שייכות, בין ציונות להגשמה עצמית, בין "אנגלית" ל"היברו". חלק ניכר מהספר הוא דברים שזיזי עושה, עם או בלי חברים, מתחת לראדר של ההורים, ושאר המבוגרים בסביבה. אבל הוא בן עשר, יש לו את היכולת, אם כי לא תמיד את החכמה להתמודד. וההורים עסוקים - בעצמם, בהגירתם, בשינוי בחייהם, בזוגיותם המתפרקת, ובמה לא.

הכתיבה מנקודת מבט של ילד היא כתיבה לא פשוטה. המבקר אריק גלסנר אמר שהיא מניפולטיבית. אחרים אמרו שמדובר כאן בחיקוי-גרוסמן. אני לא חשתי מניפולציה. בעת הקריאה גם לא חשתי בגרוסמניות, אבל בדיעבד אני מבינה על מה הם מדברים. בספר יש הרבה מאפייניים גרוסמניים, בעיקר בלשוניות, במילוליות, בריבוי הרבדים בעלילה, ובדרך הכתיבה. אבל זו לא גרוסמניות במובן המדכא והמייאש שלה. בעיני הספר היה מפעים, כתוב במקצב (או בכמה מקצבים) שיצרו התרגשות גדולה, אם כי לא כזאת המלווה בדמע. סתם התרגשות והזדהות רבה. מאוד הזכיר לי את הספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" שגם הוא ריגש אותי מאוד.

סוף הספר לא פשוט. הייתי צריכה שלוש קריאות חוזרות כדי להבין. ורק כשנזכרתי שזיזי הוא חולם, אחד כזה שמרבה להציג תסריטים אלטרנטיביים ולערב דימיון ומציאות, הצלחתי לבסוף להבין. מבחינת הניקוד - בעיני זה יותר מארבעה כוכבים, אבל לא מגיע לידי החמש. וזה בגלל הסוף, אבל גם בגלל עוד כמה נקודות קטנות. נקרא לזה ארבע וחצי, בסדר?

ספר יוצא מן הכלל! יש פה כמה וכמה תימות מעניינות, וכל אחת זוכה לטיפול נבון ורגיש: געגועים למולדת, הסתגלות לסביבה חדשה (וכתת-תימה, איך עוברת ההסתגלות הזאת על ילד ואיך על מבוגר), הפער התרבותי בין יהודי ארהב לבין ישראלים, התמודדות עם אסון כבד, בעיות בזוגיות.

יש לקוות שהספר יתורגם לאנגלית, כי ליהודים אמריקאים יהיה הרבה מה ללמוד ממנו (אבל אני מצפה שהוא גם יזכה להרבה הצלחה מסחרית בשוק ההוא).

מאד אהבתי, ואני חושב שלא רק בגלל קווים משותפים בין חיי הגיבור זיזי לבין חיי שלי...

ודרך אגב, וכמו כל האחרים, אני מציע לדלג על עשרים העמודים האחרונים, המבולבלים והמיותרים. אבל לספר הזה מגיעים חמישה כוכבים אף על פי כן.

ראשית, הספר בתחילה ריתק אותי.
יכולתו של המחבר לתמרן בין שתי השפות העברית והאנגלית, משחקי המילים והמשמעויות יוצרות חווית קריאה עשירה ושונה.
לא הפריע לי שיש דמיון- מה בין דמות הגיבור ב"זה שמחכה" לדמותו של מומיק ב"עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן.
מעניין לגלות שבסופו של הספר כותב המחבר יותם טולוב:
"המחברת של זיזי, כמו חלקים אחרים בספר, נכתבה במודע ושלא במודע בהשראת "עיין ערך:אהבה" של דוד גרוסמן". הוא אף מצטט קטע מהספר הנ"ל של גרוסמן שמתייחס אף הוא לאפשרות שחלק בספרו דומה למה שכבר נכתב במקור אחר... ועדיין, גם אם זה נשמע מאולץ ומתורץ יכולתי לקבל את דבריו אילו.

סיפורו של זיזי המצטרף להוריו לצורך עבודתה של אימו בניכר, ובניגוד עז לרצונו, מכמיר את הלב.
בארה"ב הוא נשאר ילד ציוני גאה בכל רמ"ח אבריו והגולה האמריקאית מתוארת מבעד לעיניו כרחוקה מהחלום האמריקאי שרבים מהישראלים עדיין נושאים אליו את עינם.
זיזי נשאר בוחן במבטו הביקורתי את סביבתו,ולמרות השתלבות חברתית מסויימת עם ילדים יהודים בבית סיפרו, הוא מתבצר בפטריוטיות הישראלית אך גם בבדידותו.
בהמשך העלילה הוא חושד בקשר כלשהוא של בעליי הדירה שבה הוא גר עם משפחתו,ל"מוסד" הישראלי, ובהעלמותו של בנם כאשר הגיע לשרת בצה"ל ימי טרום מלחמת יום הכיפורים.
החוקר הקטן מתחיל לקחת חלק פעיל בנסיונו למצוא פיתרון לתעלומה ומזור להוריו הדואבים של החייל.

מה שהפך את הקריאה לפחות מהנה היתה התפתחות עלילתית לא ברורה לקראת סוף הספר, התפתחות הזויה שהשאירה אותי עם סימני שאלה.
האם הבעיה היא במוגבלות הבנתי או שהסיפר לא ממש כתב ברור?

אולי מי מהקוראים העתידיים של ספר זה יצליח יותר ממני להבינו.

מי שקרא והבין, אשריו.

ספר מאוד מרתק, לא יכולתי להניח אותו וסיימתי אותו בשלוש ימים. אתם מוזמנים להעלות רעיונות אל מה קרה בסוף הספר כי אי ואחותי שהמליצה לי על הספר לא הבנו את הסוף הפתוח של הספר הזהץ דרך אגב הרמה של השפה בספר לא כל כך גבוהה והזמן עובר במהירות. לעולם לא אשכח את זיזי :-)

הספר נראה כסיפור ילדים אבל למעשה יש בו התבוננות עמוקה מאוד על חיי משפחות, התמודדות עם שינויים וקשיים. דמותו של זיזי כובשת בכנותה, והשפה... פשוט תענוג. אינסוף משחקי מילים, ארמזים, דו-משמעויות... בעברית, באנגלית, בלשון חז"ל והמון דרכים נוספות. מסוג הספרים שאי אפשר לתרגם אותם כי כל הספר יאבד בדרך...
אז למרות הסיום הפתוח מדי, הספר מצוין לטעמי.

ספר מעניין המסופר מנקודת מבט של ילד כבן 10 וכמו גם מנקודת מבטו של הסופר עצמו. קראתי לא מעט ספרים שהעלילה בהם מתרכזת בחייו של ילד או ילדה .לשם כך דרוש כישרון מיוחד כדי "להיכנס" לראשו של הילד ולגולל בפני הקורא את צורת המחשבה שלו שהיא ייחודית ושונה מאשר של מבוגר. בספר " זה שמחכה" תהיתי איך ילד יהודי בן 10 סקרן, נבון ויצירתי ככל שיהיה מסוגל לנהל לו חיים משל עצמו שבהם אינו מערב את הוריו העסוקים ,חיים כביכול עצמאיים במדינה זרה לו ולנהל "מערכת יחסים" עם שכן זר ומנוכר או הומלס ברחוב ולבסוף גם לקנות כרטיס כדי להגיע לשגרירות והכל בכוחות עצמו במקום שמעולם לא ביקר בו , במילים אחרות ילד שאמנם גילו הכרונולוגי הוא 10 ,אך התנהגותו היא כשל נער מתבגר. נראה לי קצת דמיוני. בקטעים מסויימים בספר ,לדעתי, העריכה פגמה בזרימה של העלילה שמתחילה לנוע רק ממחצית הספר ואילך. גם המשלבים השונים של השפה הפריעו לי .המעבר ממשלב למשלב מבחינתי לא היטיב עם הכתיבה. התאכזבתי גם מהסוף הלא ברור . ( וכאן הבעיה היא לגמרי שלי)
הספר טוב , בסדר ,אולם לא ברמה שציפיתי לה.

סיפורו של ילד שנסע עם הוריו לשהות בבוסטון.מבחינת מבנהו הספר כתוב בצורה שונה ומעניינת ובשפה ייחודית. מבחינת תוכנו מטפל הספר באופן מרתק במספר רבדים: אנו פוגשים את עולמו של ילד בן 9 וקשיי קליטתו בארץ זרה, ונחשפים לנקודת המבט של המחבר על ההויה הישראלית וההויה היהודית.

מובטח בתקציר ספר רב עוצמה, קריאה כובשת ומפתיעה.
לא מצאתי את עצמי מתחברת , מופתעת או מרותקת. ממש לא !