שאנס הוא גנן הלוקה בשכלו, אשר גדל בבית מעבידו האמיד משחר ילדותו לאחר שהתייתם מאמו. הוא אינו יודע קרוא וכתוב, וכל חייו תחומים בבית מגוריו ובגן, אותו הוא מטפח. הרחוב לא קיים עבורו, ואין בו סקרנות לחיים המתרחשים מעבר לחומות הבית. את הקשר שלו לעולם ואת כל ידיעותיו הוא שואב דרך הטלוויזיה, בה הוא צופה באדיקות. יום אחד נפטר בעל הבית הזקן ושאנס מתבקש לעזוב את הבית, ע"י עורכי דינו של המנוח המטפלים ברכושו, שכן אין בידיו להמציא כל הוכחה כי הוא גר בבית או כל מסמך אחר המצביע על זהותו.
תאונת דרכים מוזרה, אליה נקלע, מובילה אותו להיכרות עם זוג עשיר. היכרות אשר בעקבותיה מתחילה קומדיה של טעויות, ושאנס מוצא עצמו משתתף באירועים חברתיים, נפגש עם שגרירים, מדינאים ומחוזר על ידי כלי התקשורת. דיבורו המצומצם ותשובותיו הפשטניות (מעולם הדימויים של הגננות) זוכות להערכה רבה, ומזכות אותו בתשומת לב ופרשנות מוטעית של הסביבה, המנסה לתהות על קנקנו. גם שתיקותיו המרובות (שכן אין הוא מבין דבר מהמתרחש סביבו) תורמות לאפקט ההילה והמסתורין סביבו. וכך הוא מצליח לפלס את דרכו, בעל כורחו, בסולם החברתי והפוליטי.
סיפור חינני, משעשע ושנון. הקריאה בספר הזכירה לי (במיוחד לאור רוח התקופה בה אנו נמצאים) את כל אותם ה"גננים" בבית הנבחרים הנקראים פוליטיקאים, אשר חוץ מלהצמיח אחוריים לחימום המושבים, מלעיטים את הציבור בדיבורים כמו חול, ומבחינתם זה בדיוק מה שצריך לאכול. אחרי הכל, זה לא משנה מה אתה אומר, אלא איך אתה אומר וכל עוד זה נאמר בביטחון. כמו אותן טכניקות בהן משתמש גיבור הספר, המסייעות לו במצבים מביכים ושאותן למד (כמה לא מפתיע) דרך הטלוויזיה.
******
לאחר הקריאה, נוכחתי לגלות כי סביב הספר הייתה שערורייה והסופר קושינסקי הואשם בגניבה ספרותית מסופר אחר, טדיאוש מוסטוביץ-דלנגה, שכתב את "הקריירה של ניקודם דיזמה" (הסתקרנתי, ומקווה מאוד למצוא את המקור). מסתבר שקו הגבול העובר בין "השראה" לבין "גניבה" לא תמיד חד וברור. אחד המשפטים שנתקלתי בהם בהקשר זה: "אמנים טובים מעתיקים, אמנים גדולים גונבים" (פיקאסו). מעניין למה בדיוק התכוון...


















