אני זוכרת בגיל 14 היה מעיל רוח כחול טורקיז בחלון ראווה באחת החנויות ליד הבית. התאוותי אליו וחשבתי לטקס לעצמי עצה איך לרכוש אותו בעצמי. לבסוף עבדתי קשה ורכשתי אותו. המתיקות הזו של מטרה קטנה ככל שתהיה ומשמעותית או שטותית היא לב העניין. כי למען האמת בימים עברו לחסוך פרוטה לפרוטה זו הייתה אמת עליונה וחשובה. כל היקום התארגן בהתאם. אפילו הבנקים חילקו קופות של דן חסכן. ההורים "קרעו" את עצמם בעבודה קשה וחסכו גרושים בסלסלה. ילדים אספו פחיות או בקבוקים כדי להרוויח עוד כמה מעות. לעשות את "המכה הבאה" זה היה חלום כמו באמריקה. אך הצמצום הוביל להארה גדולה של יופי פנימי. היה איזה שהוא קולקטיב של הסכמה בשתיקה שכך עושים. וכך עשינו. חיינו וינטג' לא היינו צריכים לרדת לשנקין בשבילו.
הספר הזה כולו אידיאלים. אידיאלים לא מזויפים. לא אמני חלטורות אלא אמנים אמתיים שמאמינים בטוהר היצירה שבאה מהלב. יש פה עירוב של אגדות עם שעברו מפה לאוזן ששזורות בין העלילה וכמעט שאינן מורגשות כי היופי בין השורות שורה פה על כל שעל עם כתיבה יוצאת דופן.. השפה מרהיבה שלעיתים היא לא נגישה כי היא מסורבלת וטרחנית. יש פה חמישה סיפורים הם כל כך יפים וכל כך מוזרים. הסוף כמעט תמיד טרגי וחובק מסר לאנושות או תובנות שמזמן לא ראיתי על החיים, הצניעות והדיכוטומיה בין הרע לטוב כל כך חזקה. יש הבדלים מהותיים בין צניעות והסתפקות במועט לבין נהנתנות ומותרות שהורסת את האדם בסופו של יום. הרומנטיקה הזו של פעם באמת הורגת. אפשר למות פה מאהבה בעידן המאה הקודמת ולקדש אידיאלים משמימים. עולם אחר.....
הסיבה שנזכרתי בעניין מעיל הרוח שלי הוא הסיפור הראשון של גוגול . סופר רוסי מהמאה ה 19 . שם הסיפור הוא "האדרת".
סיפור האדרת הוא סיפורו של אקאקייביץ, אדם צנוע תמים לב, קצת שלומיאלי, עבודתו היא תורתו. מנומס וחרוץ. לא מרים קול ולא מדבר רכיל עם הבריות. לפעמים חבריו לעבודה צחקו עליו. צחקו על הרצינות שבו. על כישוריו הירודים בחברה. וגם כשעלבו בו, לא השיב אפיים. ( הרי בכולנו יש מעט מאקאקייביץ).
לא הסתכל ימינה ולא שמאלה. איש ישר היה.. החורף היה קשה בפטרבורג ומושלג והאדרת שלו הייתה שחוקה כל כך שאפילו המחט לא הייתה יכולה לחדור בבד מבלי להתפורר. החייט לא הסכים להטליא שוב את המעיל וכך מצא עצמו אקאקייביץ טרוד איך ישרוד חורף שלם ללא אדרת חמימה שתכסה את גופו.
חבריו לעבודה צחקו עליו בגלל הטלאים הרבים על אדרתו והצורה שהבד איבד כבר מזמן מגמישותו ונתלה עליו , וגם בגלל השלומיאליות. לבסוף החליט להוציא את החיסכון על האדרת כי זה בהחלט מקרה חירום ולשם כך הוא חסך מכל רובל שהרוויח היה מוציא פרוטה ושם למשמרת לימים קשים. הוא היה טומן את הפרוטות בתיבה מיוחדת לשם כך. אחרי שנים רבות צבר 40 רובל. השאלה איך יחסוך עוד 40 רובל לאדרת? ובכן הוא צימצם את הוויתו, כמעט ולא אכל, כמעט ריחף על המדרכה כדי שסוליות נעליו לא ישחקו והוא לא יהיה חייב לבזבז גם על סוליות חדשות לנעליו. קיצץ בארוחות באור וכמעט לא נשם או חי כדי שתהיה לו אדרת.
יש פה אמירה לסיפור, ושאלה טובה מה אדם משאיר אחריו במותו ובחייו. סיפור שהוא לא תלוש מהמציאות גם לימינו אלא מחדד אותו!!
את הסוף תקראו לבד, הוא לא ניצחון גדול של הגיבור במובן הקלאסי והמוכר אך הוא הפסד הכי גדול שאני יכולה לחשוב עליו שמשתווה לתקופה שלנו. הפסד שלנו כחברה שאנחנו לא תמיד מכילים, לא תמיד מכבדים או רואים את האנשים שאנחנו באים אתם במגע. הסיפורים מספרים סיפור מעבר לסיפור ואנחנו רק צריכים להקשיב. זה הזכיר לי את הסרט ג'וקר על אנשים שקופים.
את שאר הסיפורים אתן לכם לקרוא. האמרות בספר ישנות ותופסות עד היום. נניח דוגמא מהספר:
" כמה סתומות המהתלות שמהתל בנו הגורל! האם ייפול בחלקנו אי פעם מה שנכספנו אליו? האם נשיג אי פעם את הדבר שנועדנו לו, כמדומה, מטבע ברייתנו? היוצרות יתהפכו תמיד. לפלוני יעניק הגורל סוסים נהדרים מאין כמותם, והוא ידהירם בשוויון נפש ואף לא ישגיח ביופיים, עה שחברו, שהתאווה לסוסים יוקדת בליבו, יאלץ ללכת ברגל ורק יצקצק בלשונו כשעחלוף לידו סוס אביר. " וכו'....
את הספר מצאתי על שולחן נטוש בגדרה באיזה בוקר קסום, אז תודה למי שהמליץ לי לקחת.


















