ברצוני להמליץ על סדרת הטלוויזיה אל עצמי, שמשודרת בערוץ ניקולאודיון. על אף שאינני שייכת לקטגוריית נוער, עקבתי אחריה בעניין ואהבתי.
אומנם תמיד עדיף המקור בעיניי (הספר שיצא בשנות ה 70 והסרט שיצא בשנות ה 80). עם זאת נראה כי היה הכרחי להתאים את הסדרה לשנות האלפיים ולנוער של היום. למרות שאני אוהבת נוסטלגיה, אני חושבת שהסדרה לא רעה בכלל ואם יש לכם ילדים שהם בני נוער, מומלץ בחום לצפות יחד איתם.
הסדרה כללה עד עתה שתי עונות, אך כבר הוכרז כי בקיץ הבא תשודר העונה השלישית. לצד ליעד פאר שמגלם את ציון בחינניות רבה, משחקים עוד כמה בני נוער מוכשרים כמו: יהלי ווטסון המוכר בטיקטוק כזמר ששיריו שברו את הרשת. בנוסף אציין לטובה שחקנים ותיקים יותר כמו: חנה אזולי הספרי בתפקיד הסבתא, צחי הלוי בתפקיד האבא של ציון, יעל שרוני ועומר עציון בתור הורי המשפחה האומנת.
הערה: עומר עציון מוכר כטראמפ בארץ נהדרת וגם בסדרה אל עצמי הוא מביא לא מעט אתנחתות קומיות.
בכלליות, עדיין מדובר על ציון הילד ממשפחת המצוקה מבית שאן ולכן עדיין יש קטעים עצובים, אך הסדרה הרבה יותר קלילה, אופטימית ומעלה חיוך מאשר הספר או הסרט. כך למשל ציון וניר הפכו לצמד חמד, מה שלא קרה כל כך במקור. בנוסף, בסדרה זוכים הצופים להכיר את אבא של ציון כאב אוהב שעושה מאמצים להשתקם ולחזור למוטב בעיקר למען בנו. כמו כן בסדרה הסבתא הרבה יותר דומיננטית בחייו של ציון, היא דמות צעירה ברוחה שצברה המון ניסיון חיים והיא חכמה מספיק להעביר לו מניסיונה בעזרת מטבעות לשון קצרות וקולעות. אלו דברים שלא נכללו בספר או בסרט ומאד שמחתי שהוסיפו אותם בסדרה.

זהו הספר הראשון של קולין הובר שאני קוראת ובהחלט מרגישה שזה לא יהיה האחרון. ספר עצוב ובגלל זה נגשתי אליו בחשש (כי גם ככה עצוב לי בזמן האחרון ולהוסיף עוד לא נראה לעניין). מצד שני משהו בספר משך אותי ואני לא מתחרטת שהתגברתי על החשש והחלטתי לקרוא בכל זאת. בכלליות, יכולה להעיד כי הספר מרגש ומצליח לגעת בנימי הנפש העמוקים.
הספר כתוב כיומנה של נערה בת 18 בשם לייקן, אך לטעמי הוא אינו ספר נוער קלאסי וגם מבוגרים יוכלו להתחבר אליו בקלות, משום שמדובר בנערה בוגרת לגילה. לייקן התבגרה בעל כורחה, כמעט בין לילה, עקב מותו הפתאומי של אביה, שהותיר אותה עם אח קטן בן תשע ועם אמא שבורת לב שעל אף הקושי עושה הכל כדי להותיר את המשפחה עם הראש מעל המים, גם מהבחינה הכלכלית. האם מתקבלת למשרה טובה במישיגן, דבר שמאלץ את המשפחה לעקור מהבית שבו גדלה לייקן. לייקן ממורמרת מהמעבר, אך מבינה כי לא הייתה ברירה.
כבר ביומה הראשון בשכונה החדשה, פוגשת לייקן בוויל, בחור קצת יותר גדול ממנה שגר בבית ממול. הם נפגשים בזכות האחים הקטנים שלהם שהתחברו מיידית. גם לוויל יש אח בן תשע שיותר מאוחר יתברר ללייקן שהוא כל עולמו. בהתחלה הם נפגשים בצורה אקראית, מפגשים קצרצרים מתוקף היותם שכנים. הדבר שמשנה את התמונה הוא נסיעה משותפת למכולת, שבמהלכה נפתחת לייקן בפני וויל. באופן שמפתיע גם אותה היא מספרת לו על אביה. כנראה הפתיחות שלה עושה משהו בליבו של וויל, שמזמין אותה לדייט שבמהלכו חושף מעולמו.
מתברר שהחיבור ביניהם מתחזק באותו דייט שמבחינת לייקן יכול היה להימשך לנצח. החיבור מתרחש בערב סלאם שוויל לוקח אליו את לייקן. גם אני לא ידעתי מה הם ערבי סלאם, מתברר שאלו ערבים בהם עולים אנשים על הבמה ומקראים מיצירותיהם באור הזרקורים, לרוב מדובר בטקסטים של שירה מדוברת ומתלווה להקראות גם תחרות, אך זה פחות משמעותי בעיני.
בערב זה נחשפת לייקן לסיפורים לא קלים. וויל חשב שהוא ולייקן יהיו רק צופים, אך בסופו של דבר עולה על הבמה עם "משהו ישן" ואז מתגלה ללייקן שגם הוא עבר דבר או שניים בחייו.
"אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים. פתאום אנחנו הופכים לשני האנשים היחידים בחדר, כל הרעש החיצוני מתפוגג ונעלם".
בשלב הזה אפסיק לכתוב על עלילת הספר. מה ביגר את לייקן הקוראים יודעים כבר מהתקציר ומה ביגר את וויל?
הספר חשף אותי לעולם חדש ולא מוכר ולצעיר וצעירה קצת שונים מצעירים שאני רגילה לפגוש כיום. לא נראה לי שצעירים רבים כיום, היו מתעניינים בערבי שירה מדוברת. כמו כן, לא נראה לי שרבים היו מסוגלים לשאת על כתפיהם את כובד האחריות שנושאים וויל ולייקן על כתפיהם.
השוני והייחודיות בוויל ובלייקן ריגשו אותי וחיברו אותי אליהם ביתר שאת. מתישהו בסיפור משהו אילץ אותם להיפרד, אך כקוראת קיוויתי בכל ליבי כי החיבור שנוצר ביניהם ימשיך להתפתח לכיוונים טובים, לרפא כל אחד מהם ולשרוד את החיים הלא קלים של שניהם.

שלום חברים
עם בוא סוף שנת הלימודים, התחלתי קריאה של ספר חדש יחסית והפעם למבוגרים. אומנם מאירה ברנע גולדברג ידועה יותר כסופרת ילדים ונוער. בעיקר תודות לסדרה כראמל, אבל היא כתבה כמה ספרי מבוגרים ואחד מהם יצא לאור השנה. בעלי ואני היינו בהרצאה שלה. היא מרצה בחסד עליון, ההרצאה מתובלת בהמון קסם אישי ועטופה בהומור, אבל למעשה דנה בנושאים חשובים ורציניים. מאירה מעלה על נס את החשיבות לזכור את הדורות הקודמים, לפני שילכו לעולמם.
למאירה יש סבתא בת 98 ויום אחד במשפחה התפשטה ידיעה כי בכוונת הסבתא לברוח מהבית. בסופו של דבר הסבתא במציאות לא ברחה, אך בראשה של מאירה כבר נרקם סיפור הרפתקאות שממחיש מה היה קורה אילו תוכנית הסבתא הייתה יוצאת לפועל. הסבתא בסיפור יוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי מוזר. למסע הבריחה היא מגייסת לעזרתה את הנכדים ואת העובדת הזרה שלה, שבתחילה היא רואה בה פולשת.
הספר חשוב לדעתי, הוא מראה את נקודת המבט של קשישים שלא מרבים לדון בה. בדרך כלל כשמדובר בקשישים, ממהרים לפתור עבורם את הצד הטיפולי ופחות חושבים על עולמם הפנימי/ רגשי. כלומר: אם לקחת תרופות ויש מי שיטפל בך את בסדר. האם אכן זה כך?
מאירה מודה שהיא פחות בצד הטיפולי. אך לעולמה הפנימי/ רגשי של סבתה, היא צללה לעומק וזאת בזכות שיחות ארוכות ועמוקות שניהלה איתה ועליהן בעצם מבוסס הספר. ההתחלה משעשעת ואת מאירה אני מחבבת מאד. כל מי שסבתא וסבא בליבו מומלץ שיקרא את הספר. גם אני מאד מתגעגעת לסבתא וסבא שלי שכבר אינם ומקווה שהספר יתרום לי בעניין.
ולסיום ציטוט נבחר: "מי שמטפל בזקניו זוכה בעץ החיים".

"זה לא כמו לחפש עבודה וכל פעם אומרים לך שאתה לא מתאים".

ספר נוער שבמרכזו הנער רמי שעומד בפני מעבר מרגש, אך מלחיץ במקצת מחטיבת הביניים לתיכון. העניין הוא שעל השלב הזה בחייו מעיבים שני גורמים עיקריים:
1. המצב בבית מהבחינה הכלכלית לא כל כך טוב - אביו מובטל כשנה, בעקבות סגירת המפעל בו עבד. מסתמן כי אביו אינו מרים ידיים ועדיין שולח קורות חיים למודעות דרושים שנתקל בהן בעיתון. כמו כן לעיתים הוא מוזמן לראיון עבודה זה או אחר, אך לרוב חוזר הביתה בתחושה של מפח נפש, לא מפני שאינו מוכשר או מפני שאין לו את הניסיון הדרוש, אלא מפני שלרוב בסופו של דבר, נבחרים המועמדים הצעירים יותר. הספר מתחיל בצורה עצובה: רמי פוגע באביו מבלי להתכוון, בכך שאומר לו את המשפט שהובא לעיל.
2. המשפט נאמר בזמן שאביו ליווה אותו לפגישת היכרות בתיכון שבו רמי אמור להמשיך את לימודיו בשנה הבאה. האב אומר לו: עד שלא יהיה לך נייר חתום מהם, אל תבנה תוכניות ואז רמי אומר את מה שאומר והאב נפגע ונסגר בפני בנו. בסופו של דבר רמי מתקבל לתיכון בתנאי שישפר את הישגיו במתמטיקה וכאן נכנס לחייו של רמי הגורם השני המעיב על חייו, בדמותו של הדוד זיו. זיו הוא האח הצעיר של אביו. הוא אמנם גאון במתמטיקה ורמי נשלח אליו על מנת לקבל שיעורי תגבור לקראת המבחן הגדול. בהתחלה רמי אכן מצליח ללמוד מעט, אך תודות לדודו שאינו יציב באישיותו וכן מסובך עד מעל הראש בעסקים מפוקפקים, מתגלה בפני רמי גם הצד הפחות יפה של החיים. הצד שאותו הוריו ובעיקר אימו ניסתה להסתיר מפניו בכל כוחה.
מה יהיה על רמי? האם יצליח בסופו של דבר להתקבל לבית הספר הנכסף? האם תתגבר המשפחה על הקשיים הכלכליים אותם היא חווה כעת והאם רמי יצליח לצאת לטיול סוף חטיבת הביניים אותו הוא משתוקק לחוות? צאו למסע התבגרות חמוץ מתוק וגלו בעצמכם.
אני חושבת שלמרות שהספר נכתב לפני שנים לא מעטות, הוא רלוונטי גם לנוער של היום ומומלץ בחום.

"כשהתעצבנתי זה לא היה מצחיק בכלל", אמרתי.
"נכון", אמרה אמא, "הכעס מגרש את הצחוק".

מי מאיתנו לא כועס לפעמים? זה קורה לכולנו ואם למבוגרים קשה להתמודד עם הכעס, על אחת כמה וכמה לילדים צעירים.
במרכז הספר הילד מיקו, שקם בבוקר יום ההולדת שלו במצב רוח טוב, אבל דווקא אז התחילו הדברים להשתבש: אחותו הקטנה שרק רצתה לעזור, הפילה את שולחן הממתקים, מיקו רדף אחריה בכעס וניתקל במגדל הלגו שבנתה השכנה, מה שהוביל לשבירת אגרטל הפרחים, עליו עמלה האחות הגדולה לקראת יום ההולדת. מיקו ברח לחדרו והרגיש מאד לבד, אבל אז הגיעה סבתא ואת המצב הצילה ואחריה השלימה אמא את העבודה. איני רוצה לכתוב ספויילרים, אך אני מבטיחה, הסיפור אולי מתחיל צולע, אך הוא יסתיים בצחוק מתגלגל.
הסיפור נכתב ופונה לילדי גן ופותח סדרה של ספרים לגיל הרך שעוסקת ברגשות (לרוב שליליים), אך גם אם אתם גדולים יותר ואפילו מבוגרים ואתם זקוקים לדרכי התמודדות ולכלים לשיפור / לשינוי מצב הרוח שלכם או של אחר הזועף בסביבתכם, זהו הספר בשבילכם.
יודעת מניסיון (כי גם אני כועסת לפעמים), שאין זה פשוט לשים את הכעס בקופסה, אך כאן שוב תתבקשו לסמוך על המילה שלי: בסופו של דבר התהליך ישתלם.
כאן המקום לפרגן גם למאייר, שאיוריו המוחשיים, מאד מוסיפים לעלילה החשובה.

"אני לא באמת תינוק, אני כבר כמעט בן 13, אבל אני לא יודע אם אני חזק כמו שאבא חושב".
במרכז הספר הנער זיו, שמה שהוא אמור להתגבר עליו נראה לו כעת כסוף העולם, אך למביט מהצד זה עלול להישמע כדבר לא כזה עצוב וכואב. הזמן הוא תחילת החופש הגדול, זיו ושני חבריו עופר ושי נמצאים בעיצומן של ההכנות לקראת היציאה למחנה קיץ בגולן. יומיים לפני הנסיעה, זיו מגלה שהוא נשאר מאחור ושני חבריו נסעו בלעדיו למחנה קיץ אחר. מרגע זה ואילך הכל מתהפך עבורו. הוא פגוע מאד מסתגר בחדרו ואין לו חשק לכלום. הוא מנסה להבין למה ואיך זה קרה ולא מצליח, הניסיונות של משפחתו ובעיקר של הוריו לנחמו, מוערכות אך מעיקות עליו יותר.
זיו בעיקר נפגע משי שאותו החשיב לחברו הטוב ביותר. תוך ניסיונותיו להבין איך הגיעו הדברים לאן שהגיעו, הוא משחזר את יחסיו עם שי מתחילתם ואז מגלים הקוראים כי משפחתו של שי אינה משפחה רגילה. הדבר שעמו מתמודדת המשפחה של שי מכניס עוד עומק לסיפור ועוד נושא חשוב לדון עליו עם ילדים ובני נוער והוא: קבלת השונה.
זאת בנוסף לנושא הבולט יותר שהספר כולל שגם עליו חשוב לדון עם ילדים ובני נוער והוא: מהי חברות טובה, איך אמור להתנהג חבר טוב? הנושא הזה חשוב לאור נושא החרמות ששומעים עליו כיום רבות ואולי יותר מאשר בעבר. נושא זה חשוב גם לאור העובדה כי ידוע שבני נוער נוטים לראות דברים בשחור ולבן ועל כן סיטואציה שלנו המבוגרים יכולה להיראות זניחה, הילד/ה שבאחריותנו יכול/ה לקבל באופן מאד קשה. לסיום אוסיף שבמקרה הספר מתאים לתקופה, משום שהעלילה מתרחשת בחופש הגדול. מאחלת לכם, ילדים ובני נוער חופש נעים ומהנה, מי ייתן כי פתיחתו תהיה מוצלחת יותר מהפתיחה לה "זכה" זיו.
להורים מאחלת כי התקופה המאתגרת (החופש הגדול וילדים בתחילת גיל ההתבגרות - שני גורמים המהווים אתגר לא פשוט עבור הורים רבים) תעבור בקלות יחסית.

היום בערב יודלקו מדורות ויצוין ברחבי הארץ ל"ג בעומר. לגמרי במקריות התחלתי לפני מספר ימים את הספר "מה שהלב רוצה", אשר מפגיש על סט הצילומים של הסרט: להבה ואש, שחקן ושחקנית צעירים. הוא: נואה ווייט, שחקן אוסטרלי שבארצו הוא מפורסם מאד, אבל בתעשיית הוליווד זה ניסיון ראשון עבורו. היא: איבי ווסט שהגיעה עם אמה מפורטלנד להוליווד לפני כ - 4 שנים ומאז עושה את דרכה מעלה באופן כמעט עצמאי לחלוטין, מבלי שיש לה תמיכה, היות שבמהלך השנים אמה נהרגה בתאונת דרכים ולמעשה נותרה ללא משפחה מאחוריה.
גם נואה חווה קשיים הקשורים בעיקר לטראומה שהוא סוחב איתו מהעבר ומונעת ממנו בעיקר לנסות ולפתח קשרים עם בנות המין השני (וזה לא שאין כאלה שרוצות - גם באוסטרליה וגם על הסט לא מעט עוזרות הפקה מתגודדות סביבו).
איבי מתקבלת לאחר האודישן לתפקיד הנשי הראשי, נואה מתקבל לתפקיד הגברי המשני, כשמולו אמור לשחק בתפקיד הראשי, שחקן ותיק ומנוסה בהוליווד, שאיבי לא סובלת. האודישן של נואה עובר מצוין, אך תקוותו באשר לקבלת התפקיד מעטה, היות שהשחקן הראשי עויין אותו. בסופו של דבר קורה מה שקורה. נואה ואיבי נפגשים על סט הצילומים כששניהם נדרשים למלא את התפקידים הראשיים ומחזיקים את הצלחת הסרט על כתפיהם. נואה כלוחם אש קשוח וסקסי בטירוף ואיבי כבת זוגו של החבר הטוב של לוחם האש, שמנסה להילחם ללא הצלחה במשיכתה ללוחם האש עצמו.
אהבתי את זה שיש סיפור בתוך סיפור, שהמציאות של הגיבורים והסרט שבו הם משחקים מתערבלים יחדיו. בנוסף אהבתי שלכאורה הספר משתקף כספר קליל, אך בסופו של דבר הוא מעלה לדיון נושאים רבי משמעות כמו: התמודדות עם טראומה או הישרדות בתעשייה לא קלה כשנשארת למעשה די לבד בעולם.
ציטוט שאהבתי: "יש חוקים שנכתבו, רק כדי לבחון מתי יהיה לך האומץ לשבור אותם".
לסיום אפרגן לסופרת: זהו לא הספר הראשון שלה שאני קוראת. עד כה אהבתי את ספריה ויש עוד על הכוונת.

אבא שלי היה / נטלי יעל

ספר לא פשוט לקריאה ולראייה מתחיל במילים: "אני לא מרגיש טוב". עם זאת הספר עוסק בנושא חשוב, שגם מבוגרים מעדיפים פעמים רבות להימנע מלדון בו. התמודדות עם אובדן לא קלה לאף אחד מאיתנו ואם היא לא קלה למבוגרים, אז בטח ובטח שלילדים היא קשה, אולי אף יותר.
לפני כשבועיים, אבי הלך לבלי שוב ולמרות שהספר כבר די הרבה זמן על המדפים, (יצא לאור בשנת 2017), רק עכשיו נתקלתי בו. אמרתי לעצמי שאולי זהו רמז, אולי אבי שלח את עיניי אליו על מנת שיעזור לי להתמודד, לכן הייתי חייבת לקרוא ואמנם קראתי אותו עם דמעות בעיניים, אבל מרגישה שהקריאה אכן עזרה. אמנם איני ילדה קטנה ובכל זאת מצאתי את עצמי מזדהה עם הילד ועם המצבים שהוא חווה. המצבים המובאים בספר מתארים את התחושות והרגשות בצורה כל כך מדויקת והאיורים מדויקים אף הם ומעצימים את המסר.
בנוסף העזרה באה לידי ביטוי בכך שעצם זה שאני כותבת את הסקירה הזו, אני מנציחה את זכרו של אבי ולו במעט. ועכשיו לעלילה:
במרכז הספר ילד (שמו לא נאמר אולי בכוונה תחילה, כדי שכל ילד שחווה אובדן יוכל למצוא את עצמו בסיפור). הילד איבד את אביו, (גם לאבא אין שם ולא נאמרה הסיבה שהלך לעולמו וזה דווקא טוב לדעתי. שוב כי לא משנה מי האבא ומה הסיבה לפטירתו, העיקר הוא שכל ילד שכואב לו יוכל להתחבר).
הספר מעלה למרכז הבמה מצבים יומיומיים שעלולים להחזיר את הילד אחורה: הוא משחק עם חברים ופתאום נזכר ועולות לו דמעות בעיניים, אבל הוא מתבייש ועושה מאמצים לעצור אותן. (גם כאן מובאים נושאים חשובים כמו: בנוסף לאבל הילד גם צריך להתמודד עם העובדה שהוא מתבייש להראות שעצוב לו, שהוא מתבייש בגעגועים שלו לאבא). הוא במכולת מתבלבל בעודף והמוכר אומר: "מה אבא לא לימד אותך חשבון?" ועוד.
הספר מנגיש לילדים את הנושא ולדעתי זה ניסיון אמיץ, עם זאת אין בו פתרונות קסם וגם זה אמיץ לדעתי:
האמא אמרה לילד שאבא נפטר ולא ישוב גם בעוד 50 שנה (כלומר האמא לא מייפה את המציאות עבור הילד), אבל אין זה אומר שהיא לא מנסה לנטוע בו תקווה ואכן הספר מסתיים בתקווה ובמילים מרגשות עד מאד.
אני חושבת שדווקא בתקופה זו, שבה לצערנו לא מעט ילדים נותרו יתומים, (החל מהשביעי באוקטובר וכלה במלחמה עם אירן שמי ייתן ולא תשוב), הספר הזה עשוי לשמש כלי חינוכי / טיפולי משמעותי במיוחד. זאת ועוד, כתבה את הספר יועצת חינוכית שהשתמשה בחוויותיה, תחושותיה ורגשותיה שלה עצמה, כפי שהיא זוכרת אותן, כשהיא עצמה התייתמה מאב כילדה צעירה.
מי ייתן ואף אחד מאיתנו לא ידע עוד צער וכאב.
לעילוי נשמת מיכאל בן אסתר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים לעד, אמן.

"כשהעולם הכי חשוך... אז הקסם מופיע".
הספר הזה הוא ספר המשך לספר תקוות לב שבורה. במרכז שני הספרים, אווה וקונור, נער ונערה שלכל אחד מהם שק על גבו. אווה היא בת לאם, המתמודדת עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, היות ששבה משדה הקרב, קטועת יד עם פנים מושחתות ועם פגיעה מוחית. קונור הוא בן לאב יחידני ואביו תולה תקוות רבות בהצלחתו בתחום הכדורסל. כמובן שגם קונור עצמו מאד רוצה להצליח וככל שמתקדמת העלילה, הקורא עד להצלחתו שרק הולכת ומתעצמת. היה אפשר לצפות כי הצלחתו תשמח אותו והיא אכן משמחת ולמרות זאת קונור הוא נער די עצוב.
הוא עצוב כי בספר הנוכחי, הקוראים פוגשים את קונור ואת אווה כשהם כבר לא יחד. הם מנסים לשמור על ניתוק מוחלט, ההחלטה הזו מגיעה בעיקר מצידה של אווה, המרגישה מחויבת להקדיש את כל כולה לטיפול באמה. במקביל קונור מקדיש את כל כולו לכדורסל, אבל מעבר למטרה להוציא אותו ואת אביו מהקשיים הכלכליים, הוא מתאמץ להצליח בתחום הכדורסל, מתוך סיבה נוספת, חבויה.
לאורך כל הספר קונור ואווה אוהבים, אך מנסים לשמור על מרחק ללא הצלחה. משהו תמיד מחזיר אותם זה לזרועות זו.
זהו סיפור נעורים חמוץ / מתוק שכאמור מעלה למודעות נושא חשוב - פוסט טראומה והשלכותיה, על האדם שמתמודד איתה ועל סביבתו. בגלל שאהבתי את קונור ואווה עוד מהספר הראשון, גם את הספר השני אני מחבבת, אם כי הוא פחות מוצלח לדעתי.