אבא שלי היה / נטלי יעל
ספר לא פשוט לקריאה ולראייה מתחיל במילים: "אני לא מרגיש טוב". עם זאת הספר עוסק בנושא חשוב, שגם מבוגרים מעדיפים פעמים רבות להימנע מלדון בו. התמודדות עם אובדן לא קלה לאף אחד מאיתנו ואם היא לא קלה למבוגרים, אז בטח ובטח שלילדים היא קשה, אולי אף יותר.
לפני כשבועיים, אבי הלך לבלי שוב ולמרות שהספר כבר די הרבה זמן על המדפים, (יצא לאור בשנת 2017), רק עכשיו נתקלתי בו. אמרתי לעצמי שאולי זהו רמז, אולי אבי שלח את עיניי אליו על מנת שיעזור לי להתמודד, לכן הייתי חייבת לקרוא ואמנם קראתי אותו עם דמעות בעיניים, אבל מרגישה שהקריאה אכן עזרה. אמנם איני ילדה קטנה ובכל זאת מצאתי את עצמי מזדהה עם הילד ועם המצבים שהוא חווה. המצבים המובאים בספר מתארים את התחושות והרגשות בצורה כל כך מדויקת והאיורים מדויקים אף הם ומעצימים את המסר.
בנוסף העזרה באה לידי ביטוי בכך שעצם זה שאני כותבת את הסקירה הזו, אני מנציחה את זכרו של אבי ולו במעט. ועכשיו לעלילה:
במרכז הספר ילד (שמו לא נאמר אולי בכוונה תחילה, כדי שכל ילד שחווה אובדן יוכל למצוא את עצמו בסיפור). הילד איבד את אביו, (גם לאבא אין שם ולא נאמרה הסיבה שהלך לעולמו וזה דווקא טוב לדעתי. שוב כי לא משנה מי האבא ומה הסיבה לפטירתו, העיקר הוא שכל ילד שכואב לו יוכל להתחבר).
הספר מעלה למרכז הבמה מצבים יומיומיים שעלולים להחזיר את הילד אחורה: הוא משחק עם חברים ופתאום נזכר ועולות לו דמעות בעיניים, אבל הוא מתבייש ועושה מאמצים לעצור אותן. (גם כאן מובאים נושאים חשובים כמו: בנוסף לאבל הילד גם צריך להתמודד עם העובדה שהוא מתבייש להראות שעצוב לו, שהוא מתבייש בגעגועים שלו לאבא). הוא במכולת מתבלבל בעודף והמוכר אומר: "מה אבא לא לימד אותך חשבון?" ועוד.
הספר מנגיש לילדים את הנושא ולדעתי זה ניסיון אמיץ, עם זאת אין בו פתרונות קסם וגם זה אמיץ לדעתי:
האמא אמרה לילד שאבא נפטר ולא ישוב גם בעוד 50 שנה (כלומר האמא לא מייפה את המציאות עבור הילד), אבל אין זה אומר שהיא לא מנסה לנטוע בו תקווה ואכן הספר מסתיים בתקווה ובמילים מרגשות עד מאד.
אני חושבת שדווקא בתקופה זו, שבה לצערנו לא מעט ילדים נותרו יתומים, (החל מהשביעי באוקטובר וכלה במלחמה עם אירן שמי ייתן ולא תשוב), הספר הזה עשוי לשמש כלי חינוכי / טיפולי משמעותי במיוחד. זאת ועוד, כתבה את הספר יועצת חינוכית שהשתמשה בחוויותיה, תחושותיה ורגשותיה שלה עצמה, כפי שהיא זוכרת אותן, כשהיא עצמה התייתמה מאב כילדה צעירה.
מי ייתן ואף אחד מאיתנו לא ידע עוד צער וכאב.
לעילוי נשמת מיכאל בן אסתר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים לעד, אמן.













