"אין אהבה בלי מעט תמימות" קאמי , כשאשמה רובצת על ליבו שואל עצמו היכן הייתה התמימות כשהאימפריות התמוטטו?. קאמי מדבר על מלחמת העולם השנייה כשהימים ויופיים הפכו לזיכרון מטושטש. ולאור המלחמה, העולם הראה את קמטיו ופצעיו והזדקן בבד אחת.
התזה שלו מסבירה את עולמו: "אין ביכולתו של השכל למצוא הסבר הגיוני לעולם". ההנחה מובילה אותנו לתודעת האבסורד שגורסת שיש פער גדול בין זה שהאדם מחפש לחייו משמעות לבין חוסר ההגיון של העולם. ואם ברשותנו יושר אינטלקטואלי אנחנו לא יכולים לבטל את ההנחה הזו על העולם במחי יד. זו הצוואה שלו לעולם בכמה מילים ברורות מאוד. אם אנחנו מסוגלים להסביר את העולם שבו אנו חיים אנחנו יוצרים לנו עולם מוכר .אך היות ואיננו יכולים להסבירו, הוא אינו מוכר . אם ניקח מהעולם את האשליות, נרגיש זרים בעולם. כך קאמי חווה את העולם ומנותק ממנו רגשית לכן תמיד הרגיש זר וגלותי.
העלילה מספרת על מרסו בן 30 שהוא לא כמו כל אדם, הוא אינו מעמיד פנים, לא שופט ולא מסביר עצמו , הוא מוצג כאדם נטול רגש, אך אדם טוב עם מוסר עבודה, אדם חיובי ומסביר פנים. לכן המצב שנקלע אליו חסר הגיון לחלוטין . ברגע שעומד הוא לפני מוות הוא חווה את האבסורד הגדול ומעביר לקורא את התחושות שבמלכודת הגדרת משמעות החיים .
אין בעלילה הרבה פרטים או הסברים, אך מתוך הסיפור הקורא דולה את האופי של מרסו והתייחסות לעולם בו הוא חיי. היחס לאמו שנפטרה, האם הוא צריך להעמיד פנים שקשה לו? האם אין הוא יכול לשמוח ולהתעצב באותו רגע נתון. הוא חיי את הרגע. לא עסוק בהנחות מה יחשבו ולמה. כשאהבה מגיעה אל חייו הוא אינו שואל עצמו איך הגיעה ולמה. הוא פשוט נהנה להתנות עמה אהבהבים, לבלות ולשחות בים כשהשמש קופחת ואז יוצרת צבעים בשמים. אין לו הרבה בקשות מהחיים חוץ מלחיות אותם. מי שרוצה להיות חבר שיהיה, מי שרוצה להיות אהוב שיהיה. לא מתכנן כלום. לוקח מה שהחיים נותנים. בסוף נתנו מכה גדולה שמסבירה את תודעת האבסורד של העולם .
זהו ספר נפלא שמציב דילמות ושאלות על המוסריות שלנו, על אלוהים, על האבסורד שבחיים
והמשמעות שכל אחד נותן לחייו בשביל להמשיך הלאה...
1942 זו השנה שבה הספר הראשון של קאמי יצא ועדיין רלוונטי גם לנו, זה כבר אמור לומר הרבה על גדולתו של הסופר.
קטע יפה מהספר
""כדי לשמור על הצדק,
פרי תפוז נאה זה שבשרו כולו מר ויבש,
כדי לשמור עליו שלא יצמק,
צריך אדם לשמר בתוכו רעננות,
מעיין של שמחה, צריך לאהוב את היום,
שלאי-הצדק אין שליטה עליו,"
"היקום שב ונוצר כאן יום-יום באור חדש תמיד."
"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת שיש בי קיץ שלא יובס לעולם"


















