נניח שקראתם ספר מסוים ולא אהבתם אותו במיוחד, בלשון המעטה. ואז יצא לו ספר המשך, וכמובן שלא קראתם אותו כי סלדתם מהספר הקודם. ופתאום, כמה מפתיע, יוצא ספר שלישי בסדרה. מה הסבירות שתקראו אותו?

קראתי את "ללכת בדרכך" ומאוד לא אהבתי. עזבתי את מויס והלכתי לי לדרכי מתוך כוונה לא לחזור אליה אף פעם. והנה לפני כמה ימים, בביקורי האחרון בספרייה, הספרנית החביבה ממליצה לי בחום על הספר החדש דנדש הזה ("המלצה אישית שלי! נפלא! מרגש! מקסים! נוגע ללב! ויש לך מזל שהוא על המדף כי הוא פשוט נחטף") – ואני, בחיוך מבויש, אומרת לה שזה לא בדיוק הטעם והסגנון וכו' ושגם לא קראתי את החלק השני ושאי אפשר לדלג. והיא – בחיוך כובש, אומרת לי שהספר הזה לכל טעם ושיש בו רומנטיקה וצחוק ודמע והתרגשות, ואפשר לקרוא אותו כספר נפרד ושהיא מבטיחה לי שלא אתאכזב. אז נכנעתי.

ג'וג'ו החמדנית שלנו היא ג'וג'ו שלא מסתפקת ברב מכר היסטרי, בסרט שובר קופות שנעשה על פיו ובספר המשך. היא מוציאה ספר שלישי בסדרה – ואני יכולה לנחש שלא האחרון. אז כן, הג'וג'ו שמטילה ביצי זהב היא ג'וג'ו שרואה כי טוב ומחליטה להטיל את הביצים שלה בקצב של מכונת ירייה שמכוונת על אוטומט. אבל גם מכונת ירייה משומנת היטב נשחקת בסופו של דבר, כמו מכונת הירייה המקרטעת לאחרונה של א.ל. ג'יימס, שסדרת החמישים גוונים שלה התחילה עם המון רעש וצלצולים וכבשה את רשימות רבי המכר בכל העולם, והנה לפני כמה חודשים יצא הספר החמישי או השישי בסדרה (מי סופר) ואף אחד לא מדבר עליו. רשימת רבי המכר? הצחקתם אותי.

מכירים את הגוגואים? עונת המשמשים הקצרה שמתחילה ממש בימים אלו מספקת לנו הרבה מהם. אז יש את הגוגואים של המשמש ויש את הג'וג'ואים של המִישְׁמָשׁ, מִישְׁמָשׁ שהוא סבטוחה אחת גדולה של שטויות שבנויות ממילים שמרכיבות צרור כרוך ומודפס של דפים כתובים. ספר לא הייתי קוראת לזה.

והספרנית החביבה שלי, שחייכה אליי כשהחזרתי לה את הספר ואמרה לי "נו, מה את אומרת?" - חייכתי אליה בחזרה ואלתרתי קצת: "ספר סוף הדרך. אין דברים כאלה". ולא שיקרתי – באמת סוף הדרך (המשותפת שלי עם הג'וג'ו) ובאמת שאין דברים כאלה (גרועים).

מזמן לא זכור לי ספר שעורר מחלוקת כזו בקרב החברים הקבועים כאן. ההתחלה התחילה דווקא בתמימות דעים: יונתן בן היה הראשון עם ביקורת משבחת, מסר"ב המשיך, חגית אף היא, ואפרתי בביקורת המשובחת מכולן, כולם היללו את הספר. ואז, כשהמאזן עמד על 4:0 מבטיח לטובת המשבחים, הגיע מחשבות יקירנו ופוצץ את הבועה של יוני. אחר כך הצטרפו רחלי ורונדנית, והנה קיבלנו מאזן שונה לגמרי של 4:3. האם מיכל תבקיע את שער השוויון המיוחל של הנבחרת של הקפטן הקשוח מחשבות? ממש לא.

קל ליפול לכל המלכודות שהספר הזה טומן לנו. המלכודת הראשונה היא הכתיבה, שהיא כאילו פשוטה ואפילו פשטנית ונעדרת שום תחכום. אבל זו רק החזות החיצונית, שהיא ממש מטעה. גם הפסיכולוגיה בגרוש ושלל הסטראוטיפים מאוד מטעים, כי יוני עונה ממש על כולם: אמא מזניחה, אבא לא קיים, התעלולים הנבזיים שיוני מפגין יחד עם ניצוצות של טוב לב כלפי סבו האהוב. הכל כתוב לפי הספר. אבל זו רק השכבה החיצונית, כי מתחת לפני השטח הספר הזה מלא רבדים סמויים שצריך לגלות ערנות גדולה כדי להבחין בהם. אם לא שמים לב לכל מילה בכתיבה הפשטנית (כאילו!), מפספסים את ההבנה של הסוף של הספר, והסוף הזה, כשמבינים אותו נכון, הוא פשוט כמו נוקאאוט שמוטח ישר בפרצוף של הקורא. אם מבינים את הסוף כפשוטו, אז הוא סתם סוף חביב עם איזו הפתעה קטנה, ממש קטנה. אבל אם שמים לב לפרטים הקטנים, הסוף פשוט מדהים, כי הוא מצליח להמחיש בצורה הכי הכי הכי מצמררת שיכולה להיות, איך תעלולים קטנים ומגעילים אבל לא ממש מזיקים של נער מתוסכל הופכים לכדור שלג ענק, שטני, מרושע, שאותו מגלגלים במדרון של ההר לא רק יוני עצמו אלא גם דמויות נוספות, וכשכדור השלג הזה מגיע לקרקע, הוא גורם למוות, להרג, לרצח, לחורבן, להרס טוטלי.

הספר הזה מדהים. הספר הזה מטלטל. הספר הזה מצמרר.

עכשיו המאזן עומד על 5:3 לטובת הטובים, והשוויון של הנבחרת של הקפטן מחשבות נראה רחוק מתמיד. ומי שלא שם לב לפרטים הקטנים ולא מבין נכון את הסוף, צריך להוציא לו כרטיס אדום...

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד מספרי המתח הטובים שקראתי מעודי, אבל זו לא תהיה חוכמה, כי אני לא מרבה לקרוא ספרי מתח (שמישהו יסביר לי מי זה ג'ק ריצ'ר, לכל הרוחות).

הייתי יכולה לכתוב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה, אבל זה יעשה לו עוול כי כמעט לא קראתי ספרים השנה.

הייתי יכולה לכתוב שהספר מישיר מבט אל האסלאם הקיצוני והוא עושה זאת באופן ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בא לי להיכנס לפוליטיקה.

הייתי יכולה לכתוב שיש בספר יותר מקמצוץ של חוש הומור מגניב, אבל גם הוא לא בדיוק פוליקלי קורקט, אז אני אוותר ("ראיתי אנשים שחירבנו מרוב פחד. ראיתי אנשים שה... עמד להם כשעמדו למות. אבל ראיתי רק פעם אחת איש כל כך מפוחד עד ששני הדברים קרו לו באותו זמן").

הייתי יכולה לכתוב שאני חוששת שאולי איזה אסלאמי קיצוני בעל מוח מעוות מצד אחד וגאון מצד שני יקרא את הספר, והוא יכניס לו כל מיני רעיונות לראש, אבל זה מפחיד אותי מדי – אז לא אמרתי כלום. אבל טרי הייז אמר: "בלי חיסון אפקטיבי שום מדינה בעולם לא תשרוד התקפה מתוזמרת היטב של אבעבועות שחורות, אפילו לא מדינה של 310 מיליון תושבים שיש לה מספיק נשק אטומי לחסל את הכוכב הזה מאה פעמים". תגיד לי, טרי, התחרפנת? אתה רוצה שאיזה "סרצני" אמיתי יקרא את הספר ויישם??

הייתי יכולה לכתוב שאי אפשר להוריד את הספר מהיד, בעיקר במחצית השנייה שלו, כשהכל מתחיל להתחבר, ושהוא נקרא בנשימה עצורה, ושהוא מתאר בצורה מדהימה את המאבק בין כוחות האופל והרוע לכוחות האור והצדק, אבל אלו סתם קלישאות שכבר נכתבו על אלפי ספרים, והספר הזה ראוי ליותר.

הייתי יכולה לכתוב שזה ספר לכל אחד: לצעירים ולקשישים, לאוהבי דרמות ולאוהבי מתח, למי שקורא הרבה ולמי שקורא מעט, למי שאוהב סיפורים מהחיים ולמי שמעדיף פנטזיות, אבל גם זה לא יהיה נכון. אבא שלי התלהב מהספר, מה שאומר שאם אמא שלי תקרא אותו, היא בטוח תשנא (זוכרים ת'כוסברה?)

הייתי יכולה לכתוב הרבה דברים על הספר הנפלא הזה, אבל במקום זה אני אגיד לכם מילה אחת פשוטה: תקראו.

אבא שלי צמחוני אדוק. אמא שלי לקוחה קבועה בשווארמה חזן.
אבא שלי ימני. אמא שלי שמאלנית.
אבא שלי צופה בסרטי איכות בסינמטק. אמא שלי מזילה דמעה בטלנובלות.
אבא שלי טיפוס של חורף. אמא שלי מעדיפה את הקיץ.
אבא שלי אוהב לקרוא את אפלפלד ואת פול אוסטר ומורקמי. אמא שלי אוהבת את רם אורן ואת ג'וג'ו מויס.
אני יכולה להמשיך עד מחר בבוקר, אבל הבנתם את הפרנציפ.

אבא שלי אהב את הספר הזה. אמא שלי....... גם אהבה את הספר הזה!!! אני אומרת לכם, ימות המשיח ממש. אשכרה חזון אחרית הימים אצלנו במשפחה...
אבל...

• אבא דיבר על תיבת פנדורה משפחתית ונתן הרצאה על סודות שנחשפים ושתמיד הם ייחשפו כפי שמתואר בספר, ואילו אמא התרשמה בעיקר מהתיאור של היחסים בין בני הדודים. (אני עם אבא).

• אבא אמר שלספר יש נוכחות רוסית בולטת – לבוש, כינויי שמות ומאכלים ושמורגש שהספר נכתב ע"י עולה מרוסיה ושזה מאוד אותנטי. אמא אמרה שזה ממש שולי ולא מורגש. (אני עם אמא).

• אבא אמר שהדרמה המשפחתית יצרה יותר מתח מפענוח הפשע עצמו. אמא אמרה שדווקא החלק של המז"פ היה מרתק למרות שזה ממש לא ספר מתח. (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסופרת מצליחה להביא בפני הקורא שושלת משפחתית מורכבת, סבא וסבתא, אחיות, נישואים שניים, בני דודים, נכדים ואפילו את הנינים בלי שהקורא יתבלבל בכלל. אמא אמרה שהיא היתה צריכה לשרטט לה על הסימניה איזה אילן משפחתי קטן... (אני עם אבא).

• אבא אמר שהסוף של הספר פתוח ושהוא מזמין ספר המשך. אמא אמרה שהסוף סגור ושהוא מתוק, רומנטי, אופטימי ומשפטי האהבה שמסיימים את הספר ריגשו אותה מאוד (אני עם אמא) [אבל גם עם אבא, כי אני רוצה ספר המשך]

• "היא הורידה את העטיפה מהסוכריה, עצמה את עיניה וליקקה את התרנגול הוורוד. טעמו החמצמץ התפשט בגופה וריח הפטל שנדף מהסוכריה דגדג את נחיריה." אבא שונא סוכריות. אמא אוהבת אותן מאוד. (אני עם אבא).

בדבר אחד שלושתנו מסכימים: זהו ספר מצוין שכיף, פשוט כיף לקרוא.

בימי חורף סגריריים במיוחד כמו אלו שהיו מנת חלקנו השבוע, אני אוהבת לשכב במיטה שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, ופשוט לא לעשות כלום. סתם לרבוץ במיטה. טוב, אבל מה לעשות שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך ויש מחויבויות שצריך לעשות גם בימי חורף קשים (קשים? לכו תספרו את זה לאירופים...).

מצאתי את הספר הזה בספרייה ביום סגרירי במיוחד וכשקראתי את התקציר בגב הספר קיבלתי צמרמורת. הספר מביא את סיפורו של מאל, שמחליט יום אחד להיכנס למיטה ולא לצאת משם. וזה בדיוק מה שהוא עושה, במשך עשרים שנה. עשרים שנה במיטה בלי לצאת!!! מזכיר לכם משהו? כן, נכון, "ציפור ישנה", הלהיט הסימינייתי שלנו!!! ואפילו העטיפה דומה: בספר המקורי מוצגת חליפה ובספר הזה מוצגת חולצה... היות שמהספר "ציפור ישנה" כל כך נהניתי, בניתי הרבה גם על הספר הזה, אולי בגלל שהוא הטעה ועשה רושם די דומה: סיפור משפחתי שבו אחד מבני המשפחה מחליט להישאר במיטה לנצח.

אבל כאן נגמר הדימיון בין השניים. "ציפור ישנה" היה סיפור עצוב אמנם, אבל היה בו גם קצת הומור, והוא היה סוחף והיה כתוב בצורה מאוד מרגשת. פה יש סתם דיכאון נקי. הספר לא ממש רע, אבל הוא קודר ומדכא ועצוב מאוד. אם הוא היה כתוב בצורה יוצאת דופן, טובה ומרגשת, מילא. במקום זה מצאתי כאן המון תיאורים די מגעילים שסובבים בעיקר סביב ממדי גופו העצומים של מאל, למשל – "לעור שלו אין אפילו צבע של עור. הוא משובץ נימי דם פקועים ונראה כמו גוש בשר נקניק בגודל משאית, שנדחס לזוג גרבי ניילון זול." וכמובן שצמחונית כמוני לא בדיוק תתלהב מתיאורים אחרים בספר, כמו "הוא הזיז בצלחת שלו את צלעות הכבש שצליתי כמו גנרל שמזיז כוחות על מפת אירופה שסועת הקרבות, שולח אותם אל מוות בטוח".

הסיפור עצמו, בעיקר עם כל התיאורים המבחילים, מאוד קשה לקריאה. הספר לא ממש רע, אבל הוא מעיק ומדכא ועושה רע על הלב.

בגב הספר כתוב שהספר "מרתק, מרגש ומשעשע". מרתק? בכלל לא. מרגש? כלל וכלל לא. משעשע? זו כבר הגזמה פראית... ספר דיכי.

האם חשבתם פעם להתאבד?

אני מניחה שכל אדם העלה פעם בראשו את האפשרות הזו. כמובן שמכאן ועד מימוש הרעיון המרחק ארוך מאוד (אם כי הסטטיסטיקה מלמדת שבכל שנה מתאבדים בישראל כ- 500 איש), אבל אני חושבת שכל אחד השתעשע פעם במוחו כמה טוב יהיה לסיים את הכל, ובמילה "הכל" אני מכוונת לכל הקשיים הקטנים-גדולים של החיים: האכזבות, הכישלונות, התסכולים. כמובן שהמילה "הכל" יכולה לקבל ממדים אחרים לגמרי, למשל, כשאדם חולה פתאום במחלה סופנית או נפגע באורח קשה בתאונת דרכים. ואז, רק אז, מתגמדות כל הבעיות היום יומיות שהזכרתי קודם לכן והן מקבלות את הפרופורציה המתאימה. וחבל שרק אז, כשכבר באמת אין סיבה וטעם לחיים, האנשים קולטים ומבינים את זה. מאוחר מדי. מה שמזכיר לי כל פעם מחדש איך אנשים שהגוף שלהם בריא לחלוטין מנסים להתאבד, ואילו אנשים שחולים במחלות קשות מאוד ואפילו סופניות – עושים הכל כדי לחיות.

הספר הזה עוסק בארבעה אנשים שהחליטו להתאבד: מנחה טלוויזיה שישב בכלא על עבירת מין בקטינה, אם חד הורית לבן בעייתי שמרותק לכיסא גלגלים, נערה מתבגרת – פאנקיסטית מופרעת עם סוד קשה, ושליח פיצות שלהקת הרוק שלו התפרקה והחברה שלו עזבה אותו. אני חושבת שכל המקרים האלו הם דוגמאות של מחשבות על התאבדות ששייכים לקטגוריה הראשונה, כלומר המחשבה צצה בגלל אכזבות קטנות-גדולות מהחיים, אבל לא משהו שאי אפשר להתאושש ממנו, להתבגר ולהתגבר עליו, כמו למשל איזו נכות קשה בסגנון של "ללכת בדרכך".

מה שיפה בספר הזה זה התיאור של מערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות. זה לא ספר דיכאון על משברים קשים בחיי אנשים, משברים שגרמו להם להחליט להתאבד, אלא יותר על אנשים שניצבים ברגעים קשים בחיים שלהם ועל מערכות היחסים שנוצרות ביניהם. דבר נוסף שאהבתי בספר זה שהוא לא קודר בכלל. הוא עוסק בנושא קשה, ויש בו לא מעט רגעים קשים ועצובים, אבל יחד עם זאת יש בו פן משעשע ומחויך. ולמרות הטון האופטימי שאולי אפשר להבין מדבריי, הספר איננו מסתיים בכלל באיזה הפי אנד סכריני וקיטשי, כך שהספר שומר על אמינות ועל אותנטיות, וזו נקודה נוספת לזכותו.

מה שטיפה הפריע לי בספר זה שהוא לא מצליח לשמור על עניין לכל אורכו, ולפעמים הוא הרגיש לי פשוט משעמם. היו קטעים לא מעניינים ולפעמים גם חזרות על דברים שנאמרו.

שני ציטוטונים קטנים מהספר: "כשמסתכלים החוצה מחלון של מטוס ורואים את העולם מתכווץ ככה, אי אפשר שלא לחשוב על כל החיים שלך. המחשבה גורמת לך להרגיש אסיר תודה לאלוהים שנתן לכם אותם, וגם כעס על אלוהים שלא עזר לכם להבין אותם טוב יותר לפני כן. החלטתי שבדרך חזרה לא אשב ליד החלון..." ועוד ציטוט יפה: "הבטנו בגלגל הענק, וניסינו להבין אם הוא מסתובב או לא. הוא לא נראה כאילו הוא מסתובב, אבל הוא בטח כן מסתובב, אני חושבת." ואני מוסיפה: לזכור את זה ברגעים קשים בחיים. כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו, במיטה עם וירוס איום ו-39 מעלות חום (נסיבות מקלות לשטויות שבטח כתבתי...)

למחשבות, באהבה...
עכשיו נותר רק לבדוק אם יש ספר בשם "זבל מופת"...
חג שמח!

ספר יכול להיות מזעזע ביותר ממובן אחד. הוא יכול להיות "מזעזע" במובן שהוא בעל תכנים קשים והוא יכול להיות "מזעזע" במובן של ספר איום ונורא. לצערי, הספר הדוחה הזה עונה על שתי ההגדרות.

מזמן לא תיקלתי בספר שמתיימר להיות אלגוריה והוא כל כך פשטני באופי שלו. כל כך פשוט ושקוף וברור שזה פשוט מגוחך. קחו למשל לדוגמה את מוטיב האור והחושך. החושך כמסמל את הרוע, את השטניות, את המוות ואת הפסימיות ואילו האור כמסמל את האהבה, החכמה והאופטימיות. אז באמת מה הפלא שבעל זבוב, כלומר ראש החזירה שתקוע על המוט המחודד, מתואר ככדור שחור משחור שבתוך הלוע שלו האפלה רק גוברת?

והדמויות, אוי הדמויות. הן משורטטות כולן בקווים כל כך פשטניים ובמונחים אבסולוטיים של טוב ורע שזה פשוט מגוחך ונלעג וכל כך לא אמין. ראלף מייצג את המנהיג הדמוקרטי החלש וג'ק את דמותו של הדיקטטור העריץ והחזק. נו, תעשו לי טובה - הכל מתואר בשחור ולבן שזה פשוט מצחיק.

ויש גם חורים רבים בעלילה. איך אפשר להסביר למשל את זה שכל הניצולים כולם זרים זה לזה באי ומציגים אחד את השני בשמותיהם כאילו שהם לא טסו ביחד שעות רבות זמן קצר קודם לכן, כולל זמן המתנה משותף בשתי תחנות ביניים?

המילה "נורא" יכולה להיות בשני מובנים, למשל ספר נורא (מאוד) יפה, והיא יכולה להיות במשמעות שלילית כמובן, משמעות של איום ונורא. הספר הזה לדעתי הוא נורא (מאוד) נורא (איום). גועל נפש.

מה כבר אוכל לכתוב שלא נכתב? מה כבר אוכל לומר שלא נאמר? ובכל זאת אני מסתכנת וכותבת מרחשי לבי דברים שבטח כבר היו טובים ממני שהעלו אותם.

היו לי את כל הסיבות, לכאורה, לתעב את הולדן: הוא מיזנתרופ שונא אדם, הוא קיצוני בדעותיו, הוא מלודרמטי, קטנוני, אגוצנטרי. ובכל זאת, מעבר לכל התכונות השליליות הללו, עמוק בפנים, מסתתרת נשמה טובה ונפש הומיה. הומיה באמת, לא במובן הציני של מחשבות... הולדן עוזר לילדים קטנים. הוא עוזר לילדה קטנה לקשור את הסקטים, הוא מסב את תשומת לבו של נער שרוכסן מכנסיו פתוח, הוא רוצה קשר אנושי וסולד ממנו בו זמנית. הולדן הוא אדם בודד, גלמוד, ועמוק בלב הוא משווע לקשר אנושי, לחום, לאהבה. הולדן זקוק לחום של בני משפחה. הביקורים אצל המורים להיסטוריה ולאנגלית הם כמו איזה חיפוש חסר תקווה לדמות של אב. הקשר עם האב הביולוגי כמעט לא קיים, והישועה לא תבוא מן האם, אם שכולה ומתוסבכת בעצמה שבנוסף לכל יש לה המון צרות משל עצמה, ואין להעמיס עליה צרות נוספות, גם עם הן של בנה... מזמן לא מתקלתי בדמות ספרותית כל כך מורכבת, מתוסבכת אמנם, אבל כובשת לחלוטין. הולדן פוחד מאנשים, נרתע מהם ומרתיע אותם, הוא מתעב את החיים עצמם ושקוע בהרהורים רבים על המוות ועל ההתאבדות. "בטח הייתי עושה את, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני אהיה כולי מכוסה דם". המוטיב של הנפילה שחוזר כאן משקף יפה מאוד את העיסוק האובססיבי במוות, בחוסר מפלט ממצוקות החיים, בהתאבדות, בנפילה למעמקי האבדן – פיזית ונפשית. "איך שלא יהיה, עוד לפני שהבנתי מה קורה, כבר הייתי על הרצפה המחורבנת". וגם - "הייתי יכול להיהרג כשנפלתי על הרצפה, אבל אני רק ככה צנחתי על הצד. אבל זה היה מוזר, הרגשתי יותר טוב אחרי הנפילה".

בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים שהם ספרים של דמות אחת, אבל הספר הזה, ספר שמתבסס לחלוטין על דמות אחת, כבש אותי לחלוטין. גם הספר וגם הדמות.