נניח שקראתם ספר מסוים ולא אהבתם אותו במיוחד, בלשון המעטה. ואז יצא לו ספר המשך, וכמובן שלא קראתם אותו כי סלדתם מהספר הקודם. ופתאום, כמה מפתיע, יוצא ספר שלישי בסדרה. מה הסבירות שתקראו אותו?
קראתי את "ללכת בדרכך" ומאוד לא אהבתי. עזבתי את מויס והלכתי לי לדרכי מתוך כוונה לא לחזור אליה אף פעם. והנה לפני כמה ימים, בביקורי האחרון בספרייה, הספרנית החביבה ממליצה לי בחום על הספר החדש דנדש הזה ("המלצה אישית שלי! נפלא! מרגש! מקסים! נוגע ללב! ויש לך מזל שהוא על המדף כי הוא פשוט נחטף") – ואני, בחיוך מבויש, אומרת לה שזה לא בדיוק הטעם והסגנון וכו' ושגם לא קראתי את החלק השני ושאי אפשר לדלג. והיא – בחיוך כובש, אומרת לי שהספר הזה לכל טעם ושיש בו רומנטיקה וצחוק ודמע והתרגשות, ואפשר לקרוא אותו כספר נפרד ושהיא מבטיחה לי שלא אתאכזב. אז נכנעתי.
ג'וג'ו החמדנית שלנו היא ג'וג'ו שלא מסתפקת ברב מכר היסטרי, בסרט שובר קופות שנעשה על פיו ובספר המשך. היא מוציאה ספר שלישי בסדרה – ואני יכולה לנחש שלא האחרון. אז כן, הג'וג'ו שמטילה ביצי זהב היא ג'וג'ו שרואה כי טוב ומחליטה להטיל את הביצים שלה בקצב של מכונת ירייה שמכוונת על אוטומט. אבל גם מכונת ירייה משומנת היטב נשחקת בסופו של דבר, כמו מכונת הירייה המקרטעת לאחרונה של א.ל. ג'יימס, שסדרת החמישים גוונים שלה התחילה עם המון רעש וצלצולים וכבשה את רשימות רבי המכר בכל העולם, והנה לפני כמה חודשים יצא הספר החמישי או השישי בסדרה (מי סופר) ואף אחד לא מדבר עליו. רשימת רבי המכר? הצחקתם אותי.
מכירים את הגוגואים? עונת המשמשים הקצרה שמתחילה ממש בימים אלו מספקת לנו הרבה מהם. אז יש את הגוגואים של המשמש ויש את הג'וג'ואים של המִישְׁמָשׁ, מִישְׁמָשׁ שהוא סבטוחה אחת גדולה של שטויות שבנויות ממילים שמרכיבות צרור כרוך ומודפס של דפים כתובים. ספר לא הייתי קוראת לזה.
והספרנית החביבה שלי, שחייכה אליי כשהחזרתי לה את הספר ואמרה לי "נו, מה את אומרת?" - חייכתי אליה בחזרה ואלתרתי קצת: "ספר סוף הדרך. אין דברים כאלה". ולא שיקרתי – באמת סוף הדרך (המשותפת שלי עם הג'וג'ו) ובאמת שאין דברים כאלה (גרועים).
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
