****


מושלם. ספר מושלם.

לא בכדי אני כותב את המילים המפוצצות האלה. ייתכן שקראתי ספרים יותר טובים בימי חיי, כאלה שהוציאו ממני יותר, שלימדו אותי יותר, כאלה שריתקו אותי או הפחידו אותי או שימחו אותי יותר, אבל "שאנטראם", נדמה לי, צופן בחובו את כל מה שצריך להיות בספר יותר מכל ספר אחר שקראתי.

כשנכנסתי לחנות הספרים המשומשים של "דני" בירושלים בשבוע שעבר, ראיתי את ישראל, בעל החנות, פורק קרטונים על גבי קרטונים של עותקים של הספר הזה, כאילו היה מינימום המהדורה הבאה של "הארי פוטר" החדש. שאנטראם, הוא אומר לי, אף פעם לא היה במבצע. תמיד 118 שקל. עכשיו, לשבועיים, לא יודע למה, שמו אותו במבצע. הזמנתי מאתיים. אתמול. נשארו לי ארבעים.

הבטתי על כריכת הספר. ווראנסי, הודו. שאנטי, משהו. נראה לי כמו ספר שלא הייתי נוגע בו עם המקל של סרגיי בובקה, הקופץ במוט האוקראיני הנודע. שאנטי והודו, גם כן. מה אני צריך עכשיו חוכמות מזרחיות ובודהיזם. מה זה, הספר הזה, שאלתי את ישראל. זה? זה הספר הכי טוב שקראתי, ענה לי ישראל, והוא תפור עליך.

מהיכרותי את ישראל ואת ההמלצות שלו ("אני הורג" של ג'ורג'יו פאלטי, למשל - שתן סוסים ספרותי מובהק), הרמתי גבה ספקנית, וקראתי בחוסר חשק את הכתוב על גב הספר. נו, שוין. תביא, אמרתי לו. רק שלא יהיה על כל השאנטי באנטי הזה. אל תדאג, קרץ ישראל. אתה עוד תודה לי.

אלף עמודים הספר הזה, שתבינו. ואני, יותר מהכול אוהב להעיף ספרים, לשתות אותם ולאכול אותם ולכלות אותם, יום יומיים, והלאה. אין לי זמן ואין לי עצבים. זה הספר היחידי שאני זוכר בגודל הזה, שהייתי קורא בשמחה עוד אלף. או אלפיים עמודים. הוא נפלא מהעמוד הראשון ועד האחרון שלו.

לכאורה, "שאנטראם" מספר על איזה פושע אוסטרלי מעאפן שברח מכלא שמור באוסטרליה ומגיע לבומביי מתישהו באייטיז, ומתחבר להווייה ההודית, למאפיה המקומית ולחיי הרחוב האנונימיים שנכפים עליו בהיותו פושע נמלט. אבל רק לכאורה. כי זה אולי סיפור המסגרת, אבל בפועל יש כאן סיפור בן זונה, מותח ומצחיק ופילוסופי וחכם וסגור ואלים מאוד ומעל הכול ולפני הכול - אנושי עד אין קץ, על העולם הנפלא והנורא שאנחנו חיים בו. כשאני כותב שיש בו הכול, אז יש בו, בפשטות - הכול. ממש. אהבה ושנאה ונקמה ותחבולה ובגידה וגאולה וחברות, נקודות שפל איומות ושיאים של אופוריה, ואיכשהו, באופן בלתי הגיוני, מדובר בסיפור אוטוביוגרפי א מ י ת י שאי-אפשר היה להמציא, שאולי מתאר משהו כמו חמש שנים מחייו של רוברטס (הוא שאנטראם), אבל מאכלס ברוחב לב את כל האלף עמודים האלה מבלי לעשות להם עוול. אני תוהה כמה עמודים הייתי מצליח למלא - באופן מרתק - עם סיפור החיים שלי, או אפילו מישהו שמעניין ממני פי עשר. שבעים, שמונים עמודים? כולל ה"קמתי התרחצתי התלבשתי הלכתי לעבודה" שמסכם לי, כך או אחרת, את העשר שנים האחרונות. קיבינימאט, חשבתי לאורך כל הקריאה, כמה דהויים נראים החיים שלי כאן בהשוואה לסיפור המהמם והססגוני של שאנטראם.

[כי מצד אחד, אני באמת מחבק אותם, את החיים שלי. יש לי משפחה, ואשה וילדים שאני אוהב, והנסיעה למחנה יהודה בשישי בצהריים עם המרק בעזורה עושה לי טוב על הלב. אני אוהב את הביטחון היחסי הזה, ואפילו את השיגרה הזאת, נגיד. אבל הייתי מת לראות מה קורה ביקום המקביל, לאלון שבועט בכל זה, ומסתכן. ומתאהב בטירוף מוחלט ומאבד את הראש, ועושה דברים שאין להם תוצאה ולא היגיון ולא מחשבה תחילה, ויש לו עקרונות, ואידיאלים, והוא מעיז ונוסע, ונשאר, ולא חי על בטוח, ומוכן לסבול דלות ועוני ותנאים אקלימיים לא נעימים, ושאינו כותב ביקורות על ספרים ומפרסם תמונות של הילדים בפייסבוק אלא נוסע לשקם כפרים יפניים אחרי הצונאמי או לארגן כוח משימה של הגנה על אורנגאוטנים בבורניאו. לא יודע. כל דבר. כל דבר שהוא לא האפור הנוח המנוון הזה של לגור במודיעין ולעשות פרומואים למשחקי השף.]

הספר הזה מושלם. לא בגלל שהוא מושלם ממש. יש בו, נגיד, נטייה לפאתוס כמעט משעשע ולליריות מוגזמת בתיאורים, וגם משפטים/ספויילרונים מובנים ומעצבנים בסגנון "לא ידעתי אז שהפעם הבאה שניפגש תהיה הרת אסון לשנינו", אבל אני באמת סולח על זה, כי הוא כל כך נהדר. הייתי מרותק אליו וקראתי אותו כמו שמזמן מזמן לא הייתי מרותק לספר. אפילו המשפטים הפילוסופיים שהוא משופע בהם ("בחיים יש לך באמת רק שתי ברירות - זו שאתה בוחר בה וזו שהיית צריך לבחור", למשל) לא הצליחו לעצבן אותי, כי האמנתי להם, ובתוך הקונטקסט שלהם הם פשוט לא נראו לי מפוצצים בבולשיט כמו שהם היו נראים בספר אחר עם כל מיני תובנות ניו אייג'יות בשנקל. למה? כי הספר הזה פשוט נכתב בחמלה ואהבה מראשיתו ועד סופו, בלי רצון להרשים ובאופן פשוט ומלא עוצמה. מעבר לזה, רמת האסקפיזם שהספר הזה מייצר היא מסוכנת למחזור הדם. התגעגעתי ונמשכתי לחזור לחושה שלי בשכונה שליד מרכז הסחר העולמי בבומביי, וזאת - כשמעולם לא הייתי שם.

לא בחיים האלה, בכל אופן.


****

ספר עבה כל כך דורש ביקורת ארוכה. אבל אין לי זמן. לא פניות או פנאי או חשק או איך שתקראו לזה. פשוט בתקופה זו (ערב פסח) זמן הוא מצרך יקר מציאות. ואם לא די במה שאני עושה, מבשלת, מנקה, מסדרת, מבלגנת, מסדרת, מבשלת, רוחצת, שוטפת, מלכלכת, מנקה, אז השכנים שקנו את הדירה שמעלי פתחו במסע שיפוצים בדיוק ביום ראשון, פחות משבועיים לפני פסח.

מבחינתי זו טרגדיה. ימים ושעות של ניקיונות וצחצוח, שעות יקרות ואינסופיות של העוזרת, נקברו תחת מעטה אבק עבה ומתסכל. תגידו שזה ילדותי, תטענו שאבק זה לא חמץ, תוכיחו אותי על סדר עדיפויות לא הולם, אבל אני כועסת ורותחת ועצבנית על השכן בגלל ביתי המצוחצח (לשעבר) ועל העבודה הרבה שעלתה בתוהו.

אין מישהו שסיפרתי לו על הפתיחה בשיפוצים בעיתוי האומלל הזה, שלא תמך בצערי ובעצבנות שלי, אז גם אתם מוזמנים לחמול עלי קצת לפחות.

לין, גיבור הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה, קיצור של לינדזי, שהוא שמו בדרכון המזויף, ששמו האמיתי בכלל גריגורי דייויד רוברטס, בקיצור ללין ממש לא היה איכפת אם מישהו היה מתחיל בשיפוצים שבועיים לפני פסח. מפני ש...

1. לין גר בהודו המלוכלכת במשך תקופה ארוכה מאוד בשכונת עוני נוראית, שבה ניקיון היה הערך הכי פחות חשוב,
2. הוא התגורר בביקתה שעשויה מקצת במבוק, קצת קרשים וקצת חבלים, ככה שאבק לא היה ממש משפיע עליו,
3. לין לא היה חוגג פסח בכל מקרה.

לין הוא טיפוס. טיפוס נהדר, כוונתי. למרות שפרק די ארוך בחייו שקע בביצת הפשע של אוסטרליה ושל הודו, הוא גם בנאדם שהייתי שמחה אם היה ידיד. הוא מענטש, לא חשוב איך מבטאים את זה בהינדית או במהרטי או באורדו או בפארסי או באנגלית או בגרמנית או בצרפתית, אחת מן השפות שדיברו ליד לין, ידידיו ההודים וידידיו האירופאים.

בואו נתחיל מהתחלה. גריגורי דייויד רוברטס נולד באוסטרליה וגם נישא שם ונולדה לו בת. בשלב מסוים בחייו התמכר להרואין וכדי לממן את התענוג פצח בסדרת מעשי שוד, נעצר ונכלא. באוסטרליה לא מלקקים דבש בבתי הכלא (איפה כן?) והסוהרים התעללו בו באכזריות מרובה. הוא ברח מהכלא השמור היטב וטס להודו בדרכון מזויף ונחת בבומביי עוד לפני שנקרא שמה בהודו מומבאי.

בבומביי הוא נטמע בחבורת זרים אירופאים ובעיקר מתאהב בקרלה היפהפייה, המסתורית והמוזרה (מבחינתי, דמות מעצבנת ביותר) אבל נפשו החופשייה מתחברת להודי קצר קומה ורחב חיוך ששמו פרבקר, נהג מונית, שישנה לחלוטין את חייו של לין בהודו. לין עובר לגור בשכונת העוני, כאמור, שכונה מבחינת מטראז' אבל עיר שלמה מבחינת גודל האוכלוסיה. התנאים לא משהו. אין מים זורמים, אבל יש ביוב זורם וגשמי מונסון זורמים. להקות של כלבים ולהקות של חולדות. מחראות ושריפות, חולים ופצועים, ואנשים טובים. אנשים נהדרים, חמים, ממושמעים, עוזרים ונעזרים, מתחשבים בשכנים, (ברור לי שאף אחד מהם לא היה פותח בשיפוצים שבועיים לפני פסח).

לין מצידו, מגייס את מעט הידע שלו בעזרה ראשונה, ונעשה רופא השכונה שאין לה שם. זה החלק היפה ביותר בספר הארוך ארוך הזה. בין לבין הוא עובר למשך מספר חודשים לכפר הולדתו של פרבקר, ותיאור המפגש בין אביו של פרבקר לבין לין הפיק מפי פרצי צחוק עזים.

בשלב הבא בחייו הוא עובד אצל איש העולם התחתון כמשגיח. הוא מאפיונר חיובי, יש לומר, בכל אופן רוברטס לא מתאר שום התקלות מדממת עם אנשים בעולם הפשע. יכול להיות שהוא פשוט מחביא את העובדות האלה בינות לכל הסיפורים הצבעוניים והמרתקים שלו. נכון, יש מידי פעם היתקלויות אלימות, אבל הן בהחלט מגובות בסיבות מוצדקות.

ואז הוא נופל קורבן לעלילת שווא ונעצר. תיאור החודשים שעברו עליו במאסר מזכיר מאוד את מצבם המזוויע של החטופים שלנו. החלק הזה בספר הוא נורא, מזעזע, איום ומפלצתי. הוא עובר עינויים פיזיים ונפשיים ובשעת הקריאה תהיתי לא פעם על כוחו של הרצון לחיות, ועד כמה אדם מסוגל לסבול לפני שהוא מחליט כי טוב מותו מחייו.
בפרק הבא בחייו הוא מצטרף אל פטרונו המאפיונר ללחום באפגניסטן, לא ברור נגד מי ולצד מי.

מגרעתו הגדולה של הספר היא שהוא כבד פיזית (כמעט אלף עמודים), מעלתו הגדולה שלמרות אורכו הוא לא משעמם כלל וכלל.

בספר מופיעות עשרות דמויות, חלקן מככבות בדפים רבים ולכן אינן נשכחות, חלקן מופיעות בעמוד 50 ושוב בעמוד 360 ולך תזכור מי הוא מי. החלק על המלחמה באפגניסטן משובץ בכל כך הרבה שמות של דמויות חדשות, עד שהתקשיתי לשייך את השם לתיאור המפורט שבו מתאר רוברטס כל דמות שלו.

הספר הוא ספר הרפתקאות רחב יריעה, כתוב נהדר, מרתק, ומביא את תיאורה של הודו לשני סוגי קוראים. הסוג האחד, כזה שלא יתקרב למדינה המלוכלכת הזאת, אבל סקרן לקרוא עליה, הסוג השני, הקורא שהיה בהודו וישמח להיזכר, לפגוש תיאורים ומקומות מוכרים.

מעלתו הגדולה, שהיא גם מגרעתו הגדולה (תלוי את מי שואלים) שהוא משבץ הרבה מאוד קטעים פילוסופיים, (פילוסופיה בשני גרוש, לטעמי) ותיאורים פואטיים נרגשים, יפים להפליא, אבל בעיני הם ריקים מכל תוכן. רוב קטעי התיאורים הללו סוגרים את הפרקים.

דוגמה:

גלימת העבר גזורה מטלאים של רגש וארוגה בחוטים של חידה. רוב הזמן כל שביכולתנו לעשות הוא להתעטף בה כדי להתנחם, או להניח לה להיגרר מאחורנו כשאנו נאבקים לנוע קדימה. אבל לכל דבר בעולם יש סיבה, ולכל דבר יש משמעות. לכל חיים, לכל אהבה ולכל פעולה ותחושה ומחשבה יש סיבה ומשמעות. לכל דבר יש התחלה, ולכל דבר יש התפקיד שהוא ממלא בסוף. ולפעמים אנחנו גם רואים אותם. לפעמים אנחנו רואים את העבר בבהירות וקוראים את חלקיו בחדות רבה כל כך , שכל תפר בזמן חושף לפנינו את מטרתו ואת המסר שחבוי בו. אין דבר בחיים, לא משנה אם היו טובים או אומללים, שהוא חכם יותר מהכישלון או ברור יותר מהכאב. ובחוכמה הקטנה והיקרה שהם מעניקים לנו, אפילו אויבינו המרים והשנואים הכאב והכישלון, מוצאים סיבה לקיומם.

מ.ש.ל.

יפה? להפליא, אבל האם זה לא יותר מאשר התרברבות ריקנית באוסף של דימויים מקסימים בדרכם, אבל נטולי משמעות?

תשפטו אתם.

אתה יושב במפגש שארגן חבר ומתחיל שיחה עם אדם שלא פגשת קודם. מיד הוא מוצא חן בעיניך. הוא דברן, עם אוצר מילים עשיר ושפה ציורית, יש לו סיפורים מעניינים, יש לו תובנות, יש לו הומור, יש לו רגישות ואתה מוצא את עצמך נהנה מאוד בחברת מישהו שהיה זר עד לפני שעה קלה. יש משפטים שהוא אמר שיילכו איתך עוד זמן רב. אתה קצת שוכח את החבר שהזמין אותך למפגש, או לעשות מינגלינג עם אחרים. מספיקה לך רק חברתו של האיש המיוחד הזה. הוא ממשיך ומספר לך סיפורים, מרתק אותך, מצחיק אותך. אתה מוקסם. אתה חושב שהוא ואתה הולכים להיות חברים טובים. אתה כבר מדמיין איך אתה מספר עליו לחברים אחרים, "רק חכו שתפגשו אותו".

עובר הזמן ואתה מרגיש שחלק מהסיפורים כבר נמרחים קצת. יותר קשה לך לעקוב. משהו באמינות קצת נפגע. הוא עוד מוסיף לך מדי פעם משפטי אפריטיף כמו "לא ידעתי אז שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהוא יציל את חיי". לפעמים המשפטים האלה באמת מסקרנים. לפעמים הם נשמעים קצת נואשים. אתה אומר לעצמך שזה בסדר, אי אפשר שכל הסיפורים יהיו מוצלחים באותה מידה והרי כל כך נהנית מהסיפורים בתחילת הערב, שזה לא מצדיק נטישה לא מנומסת של השיחה.

הסיפורים נמשכים ומתארכים, חלקם מוגזמים ברמה שאתה מתמקד חזק בעיניו רק כדי שהעיניים שלך לא יתגלגלו. אח"כ המבט שלך כבר נודד בחדר. אתה מחפש אדם חדש לפתוח איתו בשיחה, או אולי אפילו פינה שקטה להיות בה רגע לבד וללגום בירה. הבחור לא מתעייף ולא קולט רמזים. הוא ממשיך לנסות להתעלות על עצמו, נסחף בסיפורים שכבר מרגישים רחוקים מאוד מהסיפורים שסיפר בהתחלה. אתה קצת מתעפץ. אתה לא באמת עוקב. השמות של הדמויות בסיפור הנוכחי מתערבבים לך. למה הוא מצפה שתזכור משהו שסיפר לך לפני שעתיים בין כל הפרטים שהוא המטיר עליך? זה כבר מרגיש קצת פתטי. הוא באמת נחמד ואתה לא תשכח לעולם כמה נהנית מהסיפורים שסיפר לך לפני שעתיים, אבל אולי היה לך קצת יותר מדי ממנו לערב אחד. אולי היה צריך לסיים את זה קודם בטעם טוב. 

הסקירה הזאת נכתבה 200 עמודים לפני שסיימתי את הספר ומאז הכנסתי שינויים קטנטנים בלבד. באמת שנהניתי ובאמת שהייתי מוותר על רבע ספר לפחות.

כשבנאדם מאבד הכול, הוא מאבד גם את עצמו. וכשבנאדם מאבד את עצמו, הוא צריך להרחיק לעיתים כדי לחפש. לאיפה? להודו, או ליתר דיוק, למומבאי.

כך היה במקרה של לין, אסיר נמלט מאוסטרליה, שאיבד את משפחתו ונאלץ להתחיל את חייו מחדש כאביון באחת הערים הצפופות בעולם. היצירה מגוללת את קורותיו כגולה שמאמץ את ההוויה ההודית – חיי מצוקה, אך גם פשטות והגשמה באחת משכונות העוני בעיר, חשיפה והתערות בין אינספור האנשים והלאומים (תוך הצטרפותו למאפיה המקומית), והחיפוש אחר אהבה.

פרבקר, אחד מחבריו הקרובים של לין, מכיר לו את מומבאי ודרכה גם את הודו. פרבקר לא חס על חברו, בדיוק כפי שהסופר לא חס על הקורא ותפיסתו המערבית – עדיף שילדים ישרדו בשוק העבדים מאשר שיגוועו באזורי מלחמה, עדיף שהמקומיים יעסקו בעבודה שחורה ומשפילה כביכול, מאשר שלא יצליחו לפרנס את משפחתם. העוני שריר וקיים, ולא ניתן לשנותו, כמו גם את יחסי הכוחות בין התיירים העשירים והמקומיים העניים. אין ברירה אלא להרפות מהאשמה, להודות על הפריבילגיה ולהפנים שבדרכך, אתה עוזר.

ההודים נחשבים חמדנים, או לפחות מצטיירים כך. אולם, הסופר טוען שהם חמדנים בדיוק באותה מידה שהם מנומסים או מעניקי כבוד, בדיוק במידה הנחוצה בהתחשב בסיטואציה. זו הסיבה שהודו מצליחה להכיל את הניגודיות הרבה בה – את שמחת החיים לצד המצוקה, את הערכים לצד הפשיעה ואת האסקפיזם הבוליוודי לצד הסבל של אינספור פליטים, בארץ הסובלת דיה. לו האדם המערבי היה חי בתנאים אלו, החמדנות, העוינות והאלימות, הייתה לדידו חמורה בהרבה.

לין מוצא את עצמו כחלק אינטגרלי מארגון הפשע של קאדרבאי, מוסלמי מאמין ומורה דרך המשמש לו כדמות אב. השתייכותו לארגון, אופיו והכתף הקרה שהוא מקבל מאהובתו קרלה, מעמידה אותו במגוון מצבי סכנה המתוארים לעילה – בדגש על חווית המאסר בכלא ההודי והמלחמה באפגניסטן. הלוקיישנים הקבועים בסיפור (שכונת מגוריו הדלה, משכנו של קאדרבאי ומסעדת ליאופולד'ס) מייצגים את מעברו התדיר בין הקאסטות באופן שיכול להתאפשר רק לזר לבן, כמו גם את הנפשות הפועלות בכל לוקיישן לפני שכל הזירות הופכות לאחת. האנשים הסובבים אותו הינם לרוב פליטים כמוהו, בעלי גורל משותף.

אין שום הצדקה לטעמי לכתיבת ספר בן אלף עמודים. סדרה אולי, אך לא ספר יחיד. התארכות שכזו מעידה לרוב על טיב העריכה הספרותית וכתיבה תיאורית-רגשנית יתר על המידה. אולם זה לא היה המקרה בשאנטראם, לא מצאתי עצמי משועמם לרגע, בספר לא היה רגע דל.
רוברטס הצליח לכתוב רומן רחב יריעה בעל עלילה קצבית שמשרתת את דמויותיו. הוא הקפיד להשתמש בשתי טכניקות ששמרו על הקורא מרותק – רמיזות לסוף דרמטי מבלי לתארו ואזכור משפטי המחץ הפילוסופיים של קרלה כדי להעמיק את דמותה ולחדד את חשיבותה (גם כשאינה בנמצא).

רוברטס מבקש מאיתנו לשים את אמוננו בדמות מורכבת, משכילה אך אלימה, מתייסרת אך אוהבת אדם, נבונה אך עיוורת למתרחש סביבה. דמות שמצליחה בדרך פלא להתעלות על העוולות והייסורים שהביאה על עצמה, אבל גם איכשהו די לשכוח מהמשפחה שנטשה. לא תמיד זה היה אמין בעיניי, מאידך קטונתי, שכן היצירה מבוססת על סיפור חייו.

הטבע תמיד שואף ליציבות אך הדרך לשם מלאה אי-סדר (המוכר כאנטרופיה). אחת השיחות המעניינות בסיפור, עוסקת בטענתו של קאדרבאי כי היקום שואף כל הזמן להפוך למורכב יותר (קבוצות כוכבים מסיימות את חייהן רק כדי להפוך לקבוצות כוכבים סבוכות יותר, יצורים פרימיטיביים עוברים אבולוציה וממשיכים להשתכלל בלי קץ). היקום שואף כל הזמן אל המורכבות המוחלטת, שהיא לטענתו אלוהים (או איתני הטבע עבור האפיקורוס).

החיים בשכונת העוני אומנם דלים יותר אך גם מלאים בכבוד, כנות, ואהבת חינם. לין חי עם התושבים כשווה להם, עד שפתח מרפאה בצריפו ובהמשך עקר מהקהילה. נדמה כי התושבים זוכרים לו זכר נעורים, אך תמהתי האם לא סביר שחלקם יסתכלו עליו גם כאאוטסיידר שחש עצמו עליון להם (בעודו תורם להם מכספו), ויחושו כלפיו גם קנאה ואיבה.
הגיבור אומנם הותיר את חייו הקודמים מאחור, אך היה תמוה בעיניי עד כמה מיעט להרהר ולפרט אודות אשתו לשעבר, ובעיקר בתו. תהיתי האם איבתו של פאריד כלפיו טמונה בכך שהוא בנו של קאדרבאי ומקנא ביחסו האבהי של האחרון כלפי לין, כמו גם, האם קרלה היא למעשה מאדם צ'ו.

יצירה שהיא קודם כל, סיפור אהבה למומבאי,
על איש שאיבד את משפחתו, קרוביו וזהותו, ומצא אותם מחדש.

הצצה אינטימית להוויה ההודית,
ארבעה וחצי כוכבים,
מומלץ.

סיימתי לקרוא את הספר שאנטראם עוד בהיותי מטיילת בהודו. כל כך נהנתי מהתיאורים שם, זה פשוט התחבר עם המציאות בערים הגדולות כמו דלהי (למרות שהספר מתרחש בבומביי). הודו היא מדינה שאי אפשר להשאר אדיש אליה (כמו גויאבה) יהיו שיאהבו ויחזרו אליה פעם אחר פעם, יהיו כאלה שלא יהיו אמיצים מספיק כדי להגיע אליה ויהיו כאלה שפעם אחת תספיק להם להבין. אני מאלה שהייתי שמחה לחזור לקצוות שלה (לצפון ובמיוחד לדרום). הספר מלא בתיאורים, חלקם ממש האירו את התפיסות שלי לגבי הודו (במיוחד ביחס לעוני שם) באור אחר את מה שראיתי שם, גם את הדברים הקשים כמו הליכלוך והזבל ברחובות, העוני המחפיר לצד יופי באנשים (אוהבי ישראל בצורה בלתי רגילה), יופי בצבעים (הסארי הצבעוני), האוכל המושלם (אם כי החריף).
לאוהבי הודו הספר הזה פשוט מושלם.
נהנתי מכל דף ודף והצטערתי שהוא נגמר...
ממליצה בחום.

טוב. התחלנו.
ביקורת ראשונה אחרי כמעט 8 שנים.
כשהייתי בת 12, הייתי תולעת ספרים. הייתי קוראת ספרים ללא הפסקה. אפילו היה לי חשבון פה בסימניה. הייתי מציקה לאמא כל שבוע שתקח אותי לצומת ספרים. מתחבאת בשירותים כדי להספיק לבלוע עוד עמוד אחד, עוד פרק אחרון, לפני שמכריחים אותי לחזור לסדר היום שלי. יושבת שעות מול אתר שחשף אותי לנוער שהוא בדיוק כמוני- קורא, סקרן ודעתני בטירוף. אז הייתי קוראת, מתרגשת, וכותבת בחזרה את המחשבות שלי על מרבית הספרים שקראתי. ואז משהו השתנה. אולי זה היה גיל ההתבגרות שמשך אותי לדברים אחרים. אולי זה היה מרוץ החיים וים של אתגרים אישיים שהתקילו אותי. יכול להיות שזה היה פשוט רצף של ספרים בינוניים-עד-גרועים שגרמו לי לאבד עניין. תהא הסיבה אשר תהא, באיזשהו שלב, הפסקתי לקרוא.
ושנים שלא קראתי.

והזמן חולף מהר, ופתאום אני כבר לא כזאת צוציקית, והנה אני כבר עולה על מדים. והנה הגיע גם זמני לצאת לשבוע שמירות, בבסיס שלא יכל להיות רחוק יותר מהבית, בשעות הכי לא סימפטיות שיש (2-6). "יהיה לך מלא זמן", אחותי אמרה לי, ושמה לי את שאנטראם בשקית- ספר מפלצתי, כבד.
והיו לי ספקות. אחותי מאוד נהנתה מהספר וכבר חודשים שניסתה לשכנע אותי לקרוא אותו. כבר נגמרו לי התירוצים, והחלטתי לתת לו הזדמנות.
וככה שברתי שמירות. כל יום מחדש. קוראת בש"ג בחושך הקר עד לזריחה המדהימה, מהסוג שיש רק בערבה.

כשקוראים את שאנטראם, נכנסים לעולם אחר. ורוברטס לא מחסיר דבר- הוא נותן לנו את הרע, ואת הטוב, את היפה והמכוער. הודו, לרובנו, שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. העוני והמצוקה שקיימים בה קיצוניים ברמה שקשה לי לדמיין, והתרבות שלהם מרתקת ומעניקה לספר אווירה יוצאת דופן שמבדילה אותו מעלילות אחרות שמתקיימות בעולמות מערביים שמוכרים לכולנו. היכולת של הסופר לשחזר את הזיכרונות שלו ולשזור את החוויה האישית שלו מהודו בתוך סיפורו של לין, הגיבור הראשי- מופלאה.

עוד דבר שמייחד את הספר הזה לעומת ספרים אחרים זה שאין לו עלילה של ממש, מה שמעניק לו תחושה אותנטית מאוד. אין כאן נקודות שיא ומתח. פה ושם יש קטעים ברוטלים שמשאירים אותך עם פה פעור. רצף אירועים שמתרחשים כי ככה זה בחיים, לפעמים דברים קורים ללא הכנה מוקדמת, ויש להם השלכות.

בסופו של דבר, שאנטראם מעניק לנו מבט על גיבור לא קונבנציונלי שלוקח אותנו במסע שלו בגלות, בארץ שעם השנים נהפכת לבית. עיקר הספר באמת עוסק באהבה. אהבה לארץ, אהבה כלפי אישה, אהבה כלפי אח, אהבה כלפי אב. וכל האהבות הללו תורמות לתהליך האישי שלין עובר בהודו כפליט. כי יחד איתו, אנחנו לומדים להתאהב בהודו ובדמויות שמלוות אותו שם. ויחד איתו, אנחנו לוקחים חלק בניסיון שלו להבין לאן הוא שייך ומה צופן עתידו.

אז נכון, כן, הספר ענק. אבל אל תפחדו מהגודל. יש כמה עמודים שלמים שמתארים את ההיסטוריה של מקלעי הקלצ'ניקוב שלדעתי הם מיותרים לחלוטין, אבל סך הכל- האורך של הספר מוצדק. ובסופו של דבר, כשמבקרים ספר, למה מתייחסים? הכתיבה מצויינת והתרגום לעברית מרשים ביותר. העלילה? לא בדיוק קיימת, ובכל זאת, יש אנסמבל של דמויות שסיפורם האישי סוחף. סוחף. וזו תכונה שאי אפשר להדביק לכל ספר. וזו אולי התכונה החשובה ביותר. הספר הזכיר לי איך זה מרגיש להקשר לדמויות, איך זה מרגיש להיות שבויה בתוך עמודי נייר. הרגשה שאבדה לי לפני שנים.

כל מה שנדרש זה ספר טוב,
שבוע שמירות,
והנה,
גם אני חזרתי לקרוא.

לפני כמה זמן קראתי על איזה מחקר חברתי שעסק בצפיפות. צופפו עכברים בתחום קבוע וצפו בהתנהגותם. מסתבר באופן לא מפתיע, שיצורים חיוביים ומשפחתיים כעכברים הפכו לתמצית של טפרים ושיניים מחודדים, שהתנפלו בלי הבחנה על שכניהם ובני משפחתם. אחרי שקראתי את הספר הזה חיפשתי מחקרים נוספים על צפיפות, ולא הופתעתי לגלות ששתי האוכלוסיות שהשתתפו במחקרים כאלה היו ילדים ואסירים. שתי האוכלוסיות האלה תחומות בשטח קבוע מראש ואפשר לבדוק את התגובה שלהן לנושא הצפיפות.

לא הייתי מתקרבת אל הספר הזה לולא הביקורת של אלון (תודה רבה!). הודו נראית לי רחוקה ולא מסקרנת, וגם הספרים שקראתי של סופרים הודיים, וסיפורים ששמעתי מאנשים שמבקרים שם בקביעות לא גרמו לי לרצות להתקרב. בא רוברטס וכותב 990 עמודים (תשמעו, חתיכת משקל!) על הודו. בעצם הודו היא התפאורה. רוברטס, או בשמותיו השונים לין, לינבאבא, שאנטראם, הוא הנושא. ורוברטס שהוא מספר מלידה מספר על חייו וחוויותיו, על דעותיו ואמונותיו, הגיגיו, פעילותו ומצליח לעניין אותי עד הסוף. לא שמדי פעם לא דילגתי על שורות שכללו הגיגים שנראו לי מיותרים לסיפור, חוזרים על עצמם או לעוסים קצת, אבל רוב הסיפור הוא סיפור עלילה מרתק שכמו "אלף לילה ולילה" נמשך ושואב.

רוברטס שהיה פושע מכור לסמים לא מתוחכם מדי באוסטרליה מולדתו ברח מכלא שמור שם בריחה נועזת - דמיינו את כל הסרטים שראיתם על בריחות נועזות ואת דפיקות הלב כשראיתם את האסיר מסתתר מאחורי מוט הדגל, כשהסוהר אינו שם לב אליו...הוא התגלגל להודו וברא את עצמו כאדם אחר. הסיפור שלו נוטף כנות: אפילו לרגע לא הטלתי ספק בכך שכך נראתה לו השתלשלות העניינים. הוא מתאהב בהודו ובמנטליות ההודית (וגם באשה לא הודית...), נותן מוצא לאהבת אדם ובעלי חיים (פה הוא קנה אותי) ומתאר את הודו דרך עיניו, עיני אדם מערבי, תאור שיכולתי להזדהות איתו.

ומה עניין המחקרים על הצפיפות? התאורים של ההתנהגות שהקיפה אותו בהודו - השניוּת בין התנהגות אוהבת ומקבלת (של ההודים) לבין התפרצות של אלימות בלתי נתפסת - יש שם תאורי אלימות קשים לקריאה לפעמים - יכולה להיות קשורה לצפיפות הבלתי אפשרית של אנשים בעיר הצפופה בה הם חיים. התאורים בספר ממחישים את מה שחוקר חברתי כנראה יכול היה לנסח טוב יותר - אם תפחיתו את מרחב המחיה של אנשים עד למידה מסויימת - סביר שתקבלו התפרצויות אלימות. מתברר שמוח של עירוניים שונה ממוח של מכפריים, בעיקר באזור במוח האחראי בין היתר לויסות הלחץ. לא נראה לי שארשם בקרוב לטיסה להודו, אבל הרווחתי זווית ראייה מעניינת וסיפורי הרפתקאות שחשבתי שלא יזדמנו לי עוד.

אני בהלם לראות שאין שום חוות דעת על הספר המרגש הזה. 990 עמודים המתארים את קורותיו של אסיר שנמלט מכלא באוסטרליה והתגלגל להודו. הספר, המתאר את הרפתקאותיו של הסופר, כתוב ברגישות רבה, הדמויות, האירועים והמקומות מתוארים באופן חי כאילו אנחנו שם ממש. לצערי חטאתי בדיעה קדומה וחשבתי לעצמי שאם זה ספר שנכתב על ידי פושע נמלט הוא כנראה לא משהו...טעות איומה. הספר הזה בהחלט שווה קריאה.
הביקורת היחידה שלי על הספר היא שכתוב בצד האחורי של הכריכה שהסופר נתפס ונכלא שוב בכלא באוסטרליה, וחיכיתי לקרוא את זה בספר אך הסתבר שהספר מגיע לסיומו הרבה לפני שזה קורה.

עורכת אחרי התגובות- כשכתבתי את התגובה נכנסתי דרך המחשב ובכל זאת לא ראיתי שום ביקורת, אין ספק, מקרה מוזר מאוד (עכשיו אני רואה שיש ביקורות).

את הספר הזה לקחתי ברגשות מעורבים, אחרי שראיתי את הכריכה וקראתי את התקציר שנראו מסקרנים, עברתי לקרוא את הפרק הראשון באתר e-vrit, ובאמת שהתרשמתי! הכתיבה היא מאוד אומנותית וניכר שיש כישרון לסופר למשוך את המילים כמו במכחול.

אז חמוש בסקרנות ובהרגשה שהנה ספר ששווה משהו הלכתי לספריה להשאיל אותו, ואז.... פתאום אני מוצא את עצמי מול ספר עב כרס "מלחמה ושלום!" לא פחות!, אוקיי לא טרחתי לבדוק כמה עמודים יש לו וזה תפס אותי לא מוכן.

אבללל... אפילו בכל זאת, החלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו, כי באמת הפרק הראשון השאיר בי רושם וכמו הבטחה שהספר טוב לא משנה מה.

מה רבה הייתה אכזבתי לגלות שהספר לא משהו, ואל תבינו אותי לא נכון - אני עדיין חושב שהסופר מוכשר, פשוט איך אגיד את זה, הספר לא ממריא, הוא נשאר בשלב ההתנעה באופן די עיקש לאורך כל הספר.


הקשר בין הדמויות הוא מאוד שטחי ונשאר על אש נמוכה, ולדעתי יש יותר מידי הגיגים בספר ופחות מידי רגשות.

לין, פושע מבוקש שנמלט מהכלא מצליח להסתנן להודו, וזהו... שם נגמרת העלילה פחות או יותר, הוא די נתקע בהודו.
העבר של לין נשאר תמיד אפוף ערפל ולצערי הסופר לא ממש מגלה יותר מידי מהעבר המסקרן הזה אלא רק שולף אזכורים ממנו כשמתאים לו. ולין כביכול יוצר חברויות חדשות עם שלל דמויות צבעוניות, אני אומר כביכול כי אין עומק אז אין שם באמת חברות.

וזהו, אז די התבאסתי על זה..

ההרגשה הכי חזקה שלי מהספר זה הריקנות, אין שם תוכן... רק הגיגים.

פחות בשבילי.