אם תפסע ברחובותיה של רומניה, בבוקרשט למען הדיוק ותיתן עיניך לא רק בחלונות הראווה, במסעדות, בפסלים ובגנים. תביט על הסביבה בתשומת לב ותשתדל שלא להתעלם מרגשות שיתחילו להציפך עד גדות, תוכל לראותם.
ילדים, נערים, עלמות, ילדות עומדים בפינות רחוב ומנגנים.
חולשים על כיכרות ושרים. מבקשים נדבות ותשומת לב: פניהם שחורים ועיניהן דולקות, חלקם אף רועדים מקור ורעב.
שיערם דבוק לקרקפת, שמנוני ומלוכלך ואחדים מהם י

"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב", יוסי, יוסי, תחליף ת'פסקול, לא מתאים, בחייאת.
- - -
סמירה לא מאומצת ביום האימוץ, אבל חברתה מרינה כן. בית הילדים זוננשיין באוקראינה אינו מקום נעים, אבל בתי ילדים אינם מקומות נעימים מאז דיקנס ועד היום. לאחר שמרינה מאומצת ועוברת לגרמניה, סמירה מחליטה יום אחד פשוט לקום ולצאת בטבעיות מהדלת הראשית והלאה לרחוב. והרחוב, כמו כל רחוב, טורף אותה.
- - -
בתחילה היה זה רוקי ש

היא שורדת לה מיום ליום, מפזרת את ימיה ברוח. ילדים מאומצים סביבה וגם היא רוצה קצת לנוח. מחפשת את צירה, להסתובב ברחובות זה דבר נורא. גברים החלו להופיע כמו בתחנת רכבת הומה. מי שרצה אותה בערב, פרע אותה עם עלות השחר. כמה זמן יכולה לבעור ילדה, ובסך הכל בשביל מה. והיא כל כך יפה ועוד לא בת שש- עשרה, אבל יודעת משהו על העולם האפל. אבל הוא לא היה רציני ולא רצה אותה, ותמורת מילה אחת של אהבה היא נתנה כל כך הרב

לא, זה לא כיף. זה לא נעים לקרוא ספר על ניצול מחפיר של ילדים ונוער. זה מחריד. החוויה היא פשוט חווית זעם מתמשכת, מתסכלת, מרגיזה, מטלטלת, אפילו אם לא מדובר במקרה אמיתי. החוויה הופכת לקשה פי כמה, ברגע שהסיפור גם מסופר לעילא ולעילא, כמו שקורה בספר הזה, בפשטות אין-קץ, באופן מרתק שגורם להחסיר נשימה. בעצם, התוצאה היא ספר שקשה להגיד בלב שלם ש"נהנים" ממנו, אולי יותר משתאים ומתפעלים.

זה הסיפור של סמירה, ש

ספר חזק, מטלטל, מטריד על חיים של ילדים שנולדו בשולי החברה באוקראינה. הספר לא קל מבחינת הנושא, הוא מכיל תיאורים קשים של ניצול, סבל ואלימות כלפי ילדים תמימים אבל מצד שני מתאר את האומץ שלהם, המלחמה היומיומית כדי לשרוד, הרצון לחיות והתקווה בלב שיום אחד החלום יתגשם והם יזכו לחיים טובים.
הספר זורם אבל כל כך עצוב וקשה כך שלעיתים קרובות הייתי צריכה לעשות הפסקה כדי לעכל את הדברים ובכיתי מספר פעמים לאורך ה

קוקולקה בובה קטנה זה הכינוי של סמירה, ילדה בלי בית, בלי הורים חיה בבית ילדים נוקשה באוקראינה
סיפור קשה על האנשים החיים בשולי החברה, בני בלי בית לאום ושורשים.

מסתובבים ברחובות באירופה, מכייסים, גונבים ושורדים את היום.

לסמירה מראה מיוחד כהת עור, עיני כחול ירוק ושיער שחור, אולי צועניה היא שומעת פה ושם.
החיים בבית ילדים קשים ימי האימוץ הם הימים המיוחדים יש לה שם חברה אחת ויחידה, מרינה.
את

ספר מצוין אבל היה מאד קשה לי לקריאה זאת בגלל הניגוד בין הכתיבה הנעימה, הלא אלימה והתאורים הרכים לעומת התוכן הקשה והבעיתי. לא אחזור על התוכן שסופר כאן כבר פעמים רבות רק אומר שהסיפור על ילדה צועניה בשם סמירה שנזנחה עי הוריה אינו חריג באוקראינה מדינה שאסרה הפלות ולכן נערות עניות נאלצו ללדת ילדים לא רצויים ולזנוח אותם. עד לשנים האחרונות המדינה העמידה ילדים אלה לאימוץ וגבתה תשלום גבוה עבורם, חסרי ילדים

האמת שאני דיי מופתעת לגלות פה כל כך הבה תגובת חיוביות על הספר הזה. ספר מעניין ובהחלט שונה ונוגע בנקודה חשובה שחשוב מאוד מאוד לעורר לגביה מודעות. אך למרות זאת, אני חוויתי תחושה קצת חובבנית בדרך שבה הסיפור היה כתוב והצורה שהוא התפתח. נכון הסיפור עצמו סוחף ואי אפשר שלא להקשר לסמירה הקטנה וחסרת האונים ולגלות מה עלה בגורלה בעולם אכזר זה. אבל, שוב, השפה זולה ( אולי בגלל התירגום) והסיפור שלעצמו מאוד צפוי

סיפור חיים קשה של סמירה, קוקולקה, המתחילים במעון לילדים יתומים שם הם מחכים למשפחות שיאמצו אותם.
החיים במעון קשים ולכן קוקולקה בורחת בתקווה למצאו חיים טובים יותר.
מכאן הכל רק הולך ומסתבך... תאורים קשים שילדה בת 7 עד 15 צריכה לעבור.
מהתעללות נפשית, פיזית כולל מקרי אונס קשים.
פשוט ספר קשה שחייבים לקרוא נהדר!