#
בדרך כלל אני מעדיפה לא לקרוא מחזות. אלה נוצרו כדי שיציגו אותם, לא כדי שיקראו אותם. הם מבוססים כמעט באופן בלעדי על דיאלוגים, ובמקום התיאורים שיש בספרות הרגילה יש בהם הוראות לבימוי, לתפאורה, תאורה ועיתוי. אם הייתי צריכה לדרג – אני מעדיפה תיאטרון על קריאת מחזה, סרט על תיאטרון וספר על כל אלה. מצאתי אותו על ספסל עם עוד כמה והחלטתי לקרוא למרות ההסתייגות.

המחזה הזה ידוע מאד ומתאר משפחה קשת-יום בשנו

מחזה מפורסם של <mark>טנסי ויליאמס</mark>, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות ביחסי אנוש עם משפחה וחברים.

זהו סיפורה של משפחת וינגפילד שבה אב המשפחה הלך ולא חזר ואף אחד לא יודע היכן הוא ומה גורלו. נשארו האם אמנדה ושני ילדיה לורה וטום. לורה נערה מתבגרת ומתוארת כבת מוגבלויות, לא מצליחה בלימודים ונוטשת קורסים שונים שהיו אמורים לעזור לה לרכוש מקצוע. עיסוקה של האם אמנדה לא מתואר

"לפיסת השמיים, הנראית מסביב לבניין הלבן, צבע כחול עדין, מיוחד במינו, כמעט טורקיז, המשווה לתמונה אווירה לירית והדר, המצמצמים את תחושת ההתפוררות [...] אווירה מתאימה נוצרת על-ידי המוסיקה של הבדרנים הכושים, בבר שמעבר לפינה. באזור זה של ניו אורלינס, תמצא תמיד מאחורי הפינה, או במרחק בניינים אחדים, פסנתר קטן שאצבעות חומות פורטות עליו בשטף קדחתני" (תמונה ראשונה, 5).

בכזה קסם מוסיקלי וציורי מתוארת בפתיח

הבוקר נתקלתי בביקורת של דובה, ורציתי קצת לקרוא על המחזה, אך במה שהועלה אין תקציר. היות ואינני יודעת להעלות ספרים לסימניה החלטתי לכתוב על המחזה הקלאסי הזה מאת <mark>טנסי ויליאמס</mark>. קצת גיגלתי וקצת ממה שזכור לי מסרט מצוין זה שראיתי יותר מפעם אחת. והיות ואין
ביקורות פה בסימניה מלבד ביקורתה של דובה. אז החלטתי לתרום את חלקי לדיון.
המחזה נקרא בשם קו החשמלית שבאמת עבר בניו אורלינס מקום מגוריו של של טנסי ויליא

לא מאמינה שאין ביקורת על המחזה הזה, או לפחות איזה טוקבק על הסרט...
על <mark>טנסי ויליאמס</mark> למדתי בבית ספר, אבל את הספרון הזה מצאתי במקרה ובתקופה ה"יאללה-לקרוא-המון-מחזות" קראתי גם אותו.
המחזה נהדר, מפני שכל פרט לידיעת התפאורן והשחקנים מצוי שם.
זה בנוי לבמה, זה בנוי לדרמה ובעיניי דמיוני לא ראיתי את מרלין ברנדו, הכל נוצר מחדש ובעברית.
בספרון אין ביקורת כלפי אף אחת מהדמויות, למרות שהחסרונות שלהן זועקים ל

הדרמה, היא חבויה מאחורי כל סיפור. דוגמא? ובימינו הנוחים הגירושין פשוט נושקים לשמיים. ככה נפתח הסיפור הזה והוא לא שונה בהרבה מסיפורים רבים אחרים, אבל ייתכן והוא כן.

טום: אז הוא בא.
אמנדה: מי?
טום: המחזר הצעיר!
אמנדה: (קמה) אתה מתכוון לאמר שהזמנת אלינו בחור צעיר וסימפטי?
טום: כן, הזמנתי אותו לארוחת ערב. (עמוד 35)

מספרים כאן את סיפורה של משפחת וינגפילד בימי השפל הגדול באמריקה, האבא נמצא מחו

מעולם לא הייתה לי אחות ומאוחר מדי כדי שזה יקרה. אבל תמיד רציתי.
רציתי מישהי שתהיה לצידי, שנגדל יחד באותו הבית ואוכל לשתף אותה בחוויות שלי, ברגשות שלי, בסיפורים שלי. רציתי אחות שתהיה כמו חברה, שאוכל לחלוק עמה חלקים ממני.
במקום זה קיבלתי שני אחים גדולים שלימדו אותי לשחק בחיילי מלחמה, לנצח במשחק מחשב של יריות, ללכת מכות מתחת לשמיכה, ולראות שר הטבעות.
בהסתכלות לאחור אני מבינה כמה לגדול עם שניהם ה

עושר לא מבטיח אושר. גם יופי לא. גם נישואין עם גבר לוהט וספורטאי מצליח, בן אהוב למשפחה בעלת ממון רב. אמנם הרעיון אינו חדיש והנושא נידון לא פעם, דומה, כי המחזה הקלאסי של <mark>טנסי</mark> וויליאמס "חתולה על גג פח לוהט" מצליח בהחלט ליתן לו זווית נוספת.

הסיפור הוא פשוט לכאורה. חגיגת יום הולדת אחרון של ביג דדי, אשר חולה במחלה סופנית, אוספת את בני משפחתו תחת קורת גג אחד. בתוכנית הערב זיקוקים ועוגה טעימה אך האוויר

שבויה בעברה- רפונזל המודרנית- חלום מתוק מדי-

"העתיד הופך להווה, ההווה לעבר והעבר לחרטה נצחית, אם לא מתכננים אותו מראש."
"אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע."

לעיתים קרובות אני שבויה בעבר.
אלבומי תמונות פזורים סביבי והדמעות גודשות את עיניי. הזכרונות צפים במוחי. אני נזכרת באנשים שהיו חלק מחיי וכבר אינם.
אני נזכרת באהוביי נפשי, נושקת לתמונותיהם, אהוביי נפש שהגורל האכזר ניתק באופן מוחלט את הקשר