ספר חדש של מרגרט אטווד הוא בשבילי חגיגה. אטווד היא אחת הסופרות הבודדות שאקרא כל מה שהיא כותבת, ולכן קראתי בשקיקה גם את "והלב הולך אחרון" פרי עטה שיצא לאחרונה. גיבורי הספר הם סטן ושרמיין. זוג אמריקאי צעיר שמנסה לשרוד בעולם של חורבן חברתי וכלכלי. הם כמעט חסרי כל, ישנים במכוניתם ונמלטים על חייהם בכל פעם שמאתרים אותם אנשים חסרי כל ונואשים יותר מהם. בתוך עולם חסר תקווה שכזה צצה בפניהם הזדמנות מופלאה, להצטרף לניסוי חברתי חדשני ולעבור לגור בעיירה אסימילציה, עיירה שהיא חצי פרבר אוטופי של שנות החמישים, וחצי בית סוהר. התושבים במקום, שממנו יוצאים רק בדרך אחת, והיא לא בהליכה, חיים מחצית מהזמן בביתם ומחצית מהזמן בבית הכלא פוזיטרון. לדיירים מובטחת עבודה, קורת גג נוחה וחיים בעלי משמעות, אך הם גם מבודדים ונתונים למקעב ושליטה מתמדת, וזה לא כל מה שמתסתתר מאחורי הניסוי ששמו אסימילציה, כפי שגיבורינו יגלו בהמשך. כי באמריקה כמו באמריקה, אין ארוחות חינם.
כפי שוודאי אתם מתארים לעצמכם, הרומן הוא דיסטופיה, מהסוג החביב על אטווד, אך בניגוד לטרילוגיית "אדם האחרון" ו"מעשה השפחה" הוותיק יותר הנימה של הספר יותר קלילה וצינית. למעשה אטווד מתמחה בתיאורי זוועה הנמסרים בטון אגבי, על גבול השעשוע. יתרה מכך, הסיפור פחות מעמיק והעולם שאטווד יוצרת, שהוא כמקובל אצלה, קרוב במידה בלתי נוחה להווה, פחות מגובש ואמין. יש כאן ברק, הומור, רעיונות מקוריים, שפע רוע וזדון וכמה הרהורים פילוסופיים מרתקים בעיקר על אהבה, משמצעות הבחירה החופשית והיכולת האינסופית של המין האנושי לעשות רציונאליזציה ולספק תירוצים למעשי הזוועה שלו, אך בשורה התחתונה זהו אינו אחד הרומנים הגדולים או החשובים של אטווד. לחובבי הדיסטופיות המעולות בהחלט הייתי ממליצה לפנות ל"אדם הראשון" שלה. אם כי גם ספר בינוני יחסית של אטווד עדיף בעיניי על הרבה ספרים טובים וחשובים של סופרים אחרים.
בשורה התחתונה, לא המיטב של אטווד אך שווה קריאה, בעיקר לבעלי קיבה חזקה ולחובבי ספרת ספקולטיבית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
