שמעתי כל כך הרבה על צוויג כאן באתר. מועדון הקוראים שלו מורכב משתי קבוצות עיקריות - אלה שמשבחים את כל אחת מאצבעותיו, ואלה שלא מבינים על מה המהומה. אני כנראה בדרכי להצטרף למהומה. הוא יודע לתפוס אותך למן הרגע הראשון וגם לא מאריך בדיבורי סרק. סיפור נטו, בלי מס תיאורים אינסופיים על הנשקף מהחלון או עמלת סיפורי רקע שאין בהם צורך. מה שקרה, כך הוא קרה. מרענן לקרוא סופר שאינו מאוהב בסיפורו עד כדי גודש.

סיפורנו מתרחש בעיירת נופש בפנסיון קטן בריביירה הצרפתית, עשר שנים לפני המלחמה. ערב אחד, אשה נשואה בעלת ממון ובעל אוהב, עוזבת את המקום, את בעלה וילדיה עם בחור שהכירה יום קודם. האירוע מזעזע את החבורה והם דנים ברמה פילוסופית ואתית מה מביא אשה לקום כך ולנטוש את כל מה שיש לה.
המספר שלנו מסנגר על האישה ויוצר פולמוס על בריחתה ומניעיה. בעקבות כך, גברת ס’ מחליטה לפרוש לפניו אירוע שאירע לה לפני 27 שנים, הרובץ על מצפונה עד היום ורצונה בפורקן.

זהו, כפי שאני קוראת לזה, סיפור מטריושקה. כל סצנה, חלולה כפי שתישמע, טומנת בחובה תגלית, ולא יודעים עד ששומעים את ה“קליק”. טוויסט על גבי טוויסט על גבי טוויסט, נחשפים בהפתחם ביד רועדת, עד ללב הסיפור המרוכז של הבנת האשה וכאבה.
ממליצה בחום, שווה את השעה-וחצי שלוקח לבלוע אותו.

"אי אפשר לאדם לחיות לא בשכל לבדו, ולא ברגש לבדו, תמיד צריך שיהיה ממזג את השכל עם הרגש בחוברת. כשירצה להתפרץ למעלה ממדרגתו. יאבד את הכשרון של הרגש, ויהיה מלא פגמים וחסרונות, אף על פי שיהיה בעל שכל גדול. ואין צריך לומר שאם ישתקע ברגש לבדו יפול בתהומות של סכלות, המביאים לידי כל חולשה וכל חטאת. רק תכונת המשקל השוה, המאזן את השכל עם הרגש, תביאהו לידי הצלה גמורה. מובן, שעם זה צריך להחיות תמיד את התכונה המעשית, והחוש החברותי הישר."

את הדברים הנפלאים אמר הרב קוק זצ"ל. באמת שאין לי מושג האם שטפן צוויג התעמק בהגותו של הרב קוק, אך בדומה לרב, גם צוויג עסק רבות בנפש האדם. בספרו זה, עוסק צוויג במאבק בין הרגש והשכל.

את יכולתו של צוויג להבין את נפש האדם הוא מלביש הפעם על גיבורת הסיפור הצופה בגבר זר בקזינו. היא צופה בתנועותיו, בתגובותיו ומזהה בדיוק את אשר מתחולל בנפשו ובמוחו. בסוג של אלטרואיזם (זוּלָתָנוּת בעברית, הייתם מאמינים?) היא עוקבת אחריו ומוציאה אותו ממעקי הבור אליו הפיל עצמו. מה גורם לה להימשך לגבר אשר ברור לה כי כל טובה לא תצמח לה ממנו? הרשו לי לצטט מהספר: "הייתי מקריבה לטובת האיש הזה את כספי, את שמי, את רכושי, את כבודי...הייתי פושטת יד אפילו וככל הנראה אין שום שפלות בעולם שהאיש הזה לא יכול היה לדרדר אותי אליה". התשובה היא כמובן הרגש.

אחרי הרב קוק, הרשו לי להיתלות שוב באילנות גבוהים ממני. רונה קינן כתבה את "הריקוד המוזר של הלב" וזו כנראה התשובה.

כשסיימתי לקרוא את הספר השיר הזה התנגן לי בראש:

היום אני יוצא
היום אני עושה מעשה
מישהו זרק לי גלגל הצלה
ואמר אהבה זה דבר מדבק.

אז מי אמור לנצח, הרגש או השכל? נדמה לי שגם לצוויג אין תשובה מוחלטת. ספר(ון) נפלא שנקרא מהר מאוד ומעורר מחשבות על משיכה בין גבר לאשה ועל הרציונל של כל הענין הזה.

עשרים וארבע שעות. לפעמים הן ישנו הכל.
צעיר המתארח בפנסיון בריביירה נקלע לעימות עם חברי הקבוצה הבורגנית והזרה עימה הוא שוהה כאשר אישה נשואה בחבורתם נוטשת את בעלה וילדיה ונעלמת עם גבר צעיר.
המהומה שקמה וכאבו של בעלה מחווירים לעומת החוויה שתעבור עליו.
הוא מתוודע לבריטית נעימת הליכות בת קרוב לשבעים הנפתחת בפניו וחולקת את סיפורה המטלטל שאירע לפני כעשרים שנה.
היממה שלה מתחילה במונטה קרלו. אז אלמנה כבת ארבעים שנולדה למשפחה סקוטית אמידה ואם לשני בנים בוגרים.
היא חולקת עימו את להיטותה להתבונן בידיהם של אנשים. הידיים חושפות כל כך הרבה. מיובלות, מטופחות, רגועות או אחוזות תזזית, עם או בלי תכשיטים. לחות, שעירות, משדרות עוצמה או חולשה. בביקורה בקזינו היא נחשפת לידיים רבות סביב שולחן ההימורים ולכל אחת סיפור שונה. ידיו של גבר צעיר מעוררות במיוחד את סקרנותה.
ויד הגורל תשליך אותה עימו לסיטואציות שיטריפו את דעתה, תידחף לרגשות עזים ולמעשים שמעולם לא דמיינה שתחווה ותעשה בחייה הבורגניים והנינוחים למדי. סיפורם מתחיל ביום סוער במיוחד ומזג האוויר תואם את סערת נפשה נוכח מצבו של אותו צעיר. תיטלטל בין רחמים, יאוש, זעם ורצון לעזור. תיקרע רגשית בשל אדם זר ותמצא עצמה בעולם כל כך רחוק משלה, לא מציאותי ומבלבל.
חוויה שתחשוף את נפש האדם וחולשותיו ולא תרפה.
יממה אחת שהמחבר מתאר ביד אמן בספרון קצר ורב עוצמה.

לעיתים, נפש האדם, היא כמו קזינו אשר בתוכו חבויים שלל מכונות מזל והימורים. נפש האדם, ויחד איתה הרגשות הסוערים המתחוללים בתוכה, היא לא צפויה ממש כשם שמהלך המשחק שחווה מהמר בקזינו אינו צפוי הוא: רגע אחד אתה מתעשר, רגע אחר אתה מאבד את כל הכסף שלך - רגע אחד אתה שמח ומאוהב ומרגיש רגשות של ריגוש והרפתקה, רגע אחר אתה עצוב וחש נבגד ומלא באכזבה.
וכמו המכורים להימורים, שאינם יכולים לשלוט בתאוות ההימורים שלהם - לפעמים גם לנו אין את היכולת לשלוט בסערת הרגשות הפוקדת אותנו, המניעה אותנו למעשים מסוימים.

על כל זאת, הספרון הנפלא הזה של סטפן צוויג - שכל מילה נוספת עליו תהיה מיותרת, כי כמו סיבוב נוסף במשחק של הימורים בקזינו, מילה נוספת סתם יכולה לעשות יותר נזק מאשר תועלת.



***אני מקדיש את הסקירה לסקאוט, שהשאילה לי את הספר הזה. תודה! הספר הזה היה בהחלט הימור מוצלח! הימור שגרם לי לחוש כל מני רגשות שרק יצירת אומנות סטפנית צוויגית יכולה לחולל בקרבי...

מהמוצלחים של צוויג, אין ספק.
תיאור של 24 שעות בחיי אישה שכולו ספר.
אתם יכולים להבין בגידה? גם אם לא נבנתה לאורך תקופה אלא מפגישה ממש קצרה, האם אפשר לגרום למשיכה ולא בהכרח למשיכה חיצונית כביכול של יופי להתפתח לרמה של לעזוב את בן הזוג ולעבור לאחד אחר?
בתחילת הספר משהו כזה קורה, והנוכחים באיזה פנסיון שהיו עדים למאורע, מתחילים לנהל דיון שמדבר על אותו עניין. המספר, לוקח את הצד המבין. אמנם לא בהכרח מסכים ולא נכנס לעמדות מוסריות אבל יכול להבין וגם לתייג את התנועה הזאת לא רק כגחמה אלא כמשהו אמיתי והרבה יותר עמוק מסתם כניעה לאיזו משיכה. הדיון נעשה לויכוח סוער, והכל שם ממש מתלהט.
לאחר מכן אחת הנוכחות והלא משתתפות בדיון, אנגלייה מבוגרת, יצרה קשר עם המספר במטרה לשטוח לפניו סיפור שקרה לה בסה"כ 24 שעות, שהיא הרגישה שמה שהוא טען באותו דיון באמת נכון, והוא אולי יוכל להבין את הסיפור שלה שהנקודה שלו משיקה לאותה סיטואציה שקרתה בפנסיון.
מעתה היא תתחיל לספר מה קרה איתה בצעירותה הלא כזאת מוקדמת אחרי שהתאלמנה והלכה לנופש, כשפגשה מישהו צעיר בקזינו. משם בדיוק 24 שעות, וכל הרגשות שלה, המאווים שלה והתשוקות - התכנסו באדם אחד שבכלל לא הכירה.

זוהי עיקר העלילה, והתיאורים של צוויג מצליחים באמת לתאר ולבטא את הדבר הזה, את הנקודה הזאת שיכולה לגרום למישהו להתמסר לגמרי למישהו אחר בלי שום סיבה רגילה או מוכרת. יכולת התיאור בספר הזה היא מדהימה ביופי ובדיוק שלה. העלילה הקצרה הזאת נכתבת בדיוק מדויק, וכל טוויסט מתקשר באופן מדהים לכביכול אג'נדה של הספר.
ההתמסרות הזאת מוכרת לי מאוד מחנוך לוין שאצל לוין בדכ הצד השני, המושא הוא גדול מדי, רחוק מדי, ומנותק לגמרי. אצלו לא תמיד מוסברת המשיכה הזאת מעבר לתיאור שלה. פה הרגשתי שצוויג גם תיאר את המקום של המשיכה הזאת, ובכתיבה מאוד ציורית.
אני מאוד אוהב את העובדה שצוויג מצליח בספרים כלכך קצרים להסביר רגשות ותנועות נפש בפיקים מתומצתים ולא מרוחים. הספרים שלו משאירים רושם חזק של משהו שמרגיש גדול מדי מכדי להסביר, משהו שצריך לדבר עליו, להרגיש אותו.

ספר מדויק ומיוחד.

בין רולטה מסתחררת לתשוקת אהבה?

לא פעם שאלתי את עצמי, מה מניע קוביוסטוס, מהמר חסר תקנה העוסק בהשלכת קוביות, ותולה בנפילתן הנכונה את יהבו?

פעם אחת הרגשתי בלהט הלא נשלט, כשבקרתי לפני שנים רבות בגני הטיבולי שבקופנהגן, שם ראיתי קבוצת אנשים שישבו צמודים למכונות מזל, הזינו אותן במטבעות, ומשכו במנוף שהניע גלגלים, עצירתם יצרה שילובי סמלים. לעתים הייתה זכיה, רגע בו לפתע המכונה פלטה מקרבה מטבעות מקרקשות, יוצרות תחושת היי הדומה בעוצמתה לאקסטזה.

התיישבתי ליד אחת המכונות והתחלתי להמר. למרות שמדובר בסכומים לא גדולים, קשה לי היום להגדיר בדיוק את תחושת ההתרגשות לקראת ההימור, וההרגשה ברגע הזכייה, ומה גרם לי לאבד את עצמי לתוך המכונה לזמן מה.

שטפן צוויג, הצליח להחזיר אותי לתחושות המעורפלות והרחוקות, דרך סיפורו, 24 שעות בחיי אישה.

היא אלמונית הפוגשת באלמוני השומע בווידויי חד פעמי, את סיפורה המסעיר והמעיק, כאמצעי לפורק נטל מכביד מהעבר, אחריו ישוב כל אחד מהם לדרכו.

המספרת, אישה בשנות השישים לחייה, חוזרת עשרים שנים לאחור להיותה אלמנה ולביקורה בקזינו, שם היא קלטה בחושיה המחודדים מהמר נואש שהמר על כל כספו ושארית כבודו. כשהוא פנה לעזוב את הקזינו, היה ברור לאישה שהוא הולך לאובדנו. בתחושה אלטרואיסטית נטולת אינטרסים היא הלכה אחריו בניסיון להציל אותו.

תחושת החמלה והחסד של האישה, מתהפכים באופן מפתיע לתחושת תשוקה בה מאבדת האישה את אחיזתה במציאות. צוויג בצורה וירטואוזית מבצע הקבלה בין הימור לתשוקת אהבה לא נשלטת, מתאר את הפתולוגיה של שניהם באופן שנגע בתוכי, והמחיש עבורי את מגוון הרגשות הסותר והמסחרר שהן כמו גלגל רולטה מסתובב, הוא תמיד יוליך להפסד ולאובדן, אך מדוע בכל זאת אנחנו נמשכים למצבי הקצה, מעלה צוויג שאלה גדולה?

צוויג עוסק בחברה שמרנית, בעמדת פנים כמסכה, עורך ניסוי חברתי בו הוא נוטל מגיבוריו את מסכותיהם, לאן זה יוליך אתם, מהן התחושות שהוא יעביר לקוראיו באמצעות מחוות תיאטרליות, לעתים מוגזמות?

מהו זיכרון ומעשה נתעב עבורנו בפרספקטיבה של זמן, האם לזיקנה בהיבט הזה יש יתרון? צוויג שואל, ואף מעניק תשובה מופלאה ומרגשת.

צוויג מסיים את ספרו בתובנות המנוסחות היטב כמניפסט למה שאנחנו בני האדם: " הכאב הוא מוג לב, הוא נסוג מפני הדרישה המוחצת לחיות...."

לאמירה הזאת מגיב המאזין האלמוני בשפה נפלאה: "... ואז רכנתי ונישקתי בהוקרה את כף ידה הכמושה, שרעד קל חלף בה כמו בעלווה בסתיו." מחווה שמזכיר את פולניה בשיא תפארתה, הגורם לי לחשוב על חיי הבוגרים בהם אני חווה ריגושים כמו עלי הסתיו, שעוד רגע ינשרו מענפי העץ, ויסתחררו במעוף אחרון של חורף הקרב ובא. האם זאת נחמה?

ספר קצר ועמוס במשפטים נפלאים תובנות על החיים ומותיר שאלות פתוחות.
לא אחזור שוב על העלילה כי כתבו כאן מספיק לפניי.
רק אגיד שמה שראיתי בספר, מעבר לכך שזה סיפור על התאהבות בלתי צפויה, על תעתועי ההתאהבות על נסיקה לגבהים וצניחה לתהומות (שצוויג מקביל כמו שאמרו כאן בצורה נפלאה להימורים בקזינו)
יש פה סיפור על שני אנשים אבודים, האחת מגוללת את סיפורה בפני האלמוני והדמות השנייה היא אותו בחור בו תפגוש בהמשך הסיפור.
האישה מתחילה את סיפורה בתיאורה את חייה שהיו שיגרה נעימה והתהפכו כמעט בין לילה לאחר שהתאלמנה, היא מתמלאת 'ריקנות פנימית מייסרת' ומעליה מרחפת 'בכל עת משאלת מוות', כך היא חיה את חייה בניסיון "להרוג זמן" עד שהיא פוגשת בקזינו בבחור צעיר, לאחר שעות ארוכות של התבוננות בלבד היא מבינה מה מתרחש בנפשו ונדמה שהיא בעצם צופה במתרחש בנפשה כי נראה שבתוך אולם מלא אנשים היא מזהה בדיוק את סערת הנפש שלו ולמרות שהיא משוכנעת ש'האדם הגס ביותר באולם הגיהנום הזה היה צריך להבחין שלאיש הזה אין עוד משענת ....ושהוא מדדה החוצה מכאן.....החוצה מהחיים האלה' נדמה שהיא היחידה ששמה לב לכך, ומרגישה אחריות להצילו.
היא עצמה לא מבינה מה דוחף אותה ללכת אחריו בניגוד גמור לטבעה ולחינוך המאופק שקיבלה ('וכי כיצד ניתן להסביר שאנשים שאינם יודעים לשחות קופצים מגשר כדי להציל טובע?')
היא מלווה אותו בהילוכו ועדיין מתבוננת בו אך מרחוק, קונפליקט פנימי משתולל בתוכה האם לגשת או להתרחק ולהותיר אותו לגורלו. ישנה דילמה ארוכה בין האינסטינקט של הרגש להושיט יד, לבין ההיגיון ('הנופלים אל מותם נוטים לגרור איתם את הבאים לסייע.....שהרי 'האנוכיות היא אחרי ככלות הכול נבונה יותר')
המפגש המעשי מתואר יותר מאשר ליל אהבים או רומן, כגאולה של ממש של שתי הדמויות, לילה ש'נדמה שהוא נמשך אלף שנים' ושלאחריו 'יוצאים מעין הסערה הקטלנית הזאת כשאנו שונים, משונים בתכלית....'.
האישה מצאה תכלית לחייה ('וכל חיים שאינם נחיים לשם מטרה מסוימת הם שגגה') בעצם ההכרה ש'הצלתי אדם, חילצתי אותו מחורבנו...' ולמעשה הצילה גם את עצמה. לאחר מכן מגיעה ההתעשתות וההתפכחות הקשה מאשליה כשהיא מגלה שהאיש שחשבה שהצילה חזר לסורו.
הספר משאיר שאלה פתוחה שמהדהדת, האם אנחנו באמת יכולים להציל מישהו מאובדנו וחורבנו, האם זה נעשה באמת ממניעים אלטרואיסטיים או מבלי דעת עושים זאת ממניעים אגואיסטיים על מנת להציל את עצמנו?
האישה חוזרת לשגרת חייה שתיארה בתחילת הסיפור ומבינה כי עם כל הכאב 'הדרישה המוחצת לחיות, נדמה שהיא נעוצה בבשרנו חזק יותר מכל משאלת מוות שברוחנו'
וש 'לזמן יש כוח רב ולמרוצת השנים יש שליטה מיוחדת, מפחיתת ערך.....'

אני רואה גם התכתבות עם הסיפור של צוויג 'קוצר רוחו של הלב' שגם שם יש ניסיון להושיט יד ולעזור לאדם אחר, ניסיון שנגמר במפח נפש.

ספר קטן של הוצאת הספרים תשע נשמות.
יש משהו בכתיבה של צוויג שמרטיט משהו בנפשי. אחד החברים כתב כאן שצוויג יודע לתאר אהבה, אני חושבת שזה לא שהוא יודע לתאר אהבה, אלא שהוא יודע לכתוב רגש על כל מורכבותו. לא אחת מוצאת עצמי מזדהה, מבינה, חשה...מה שנוגע בנימים רגישים מהעבר, ולכן הקריאה לעתים גורמת לי עצב, אי נוחות ולהרבה מחשבה.
אהבתי את הסיפור.

במסגרת חוויית סטפן צוויג של החודש האחרון קראתי גם את הספר הזה. המתכונת המנצחת של צוויג ככותב נובלות קצרות, פסיכולוגיסטיות פועלת גם כאן. סיפורה של גברת זקנה שפותחת את לבה בפני אחד מאורחי הפנסיון לאחר אירוע בו אשה צעירה עוזבת באופן פתאומי את בעלה לאחר התאהבות מהירה עם בחור צעיר שהגיע לפנסיון. האירוע הוא טריגר לסיפורה של הגברת הזקנה שחוותה בעברה אהבה מסוג דומה ואשר גורמת להבנה של נפשה של האשה המאוהבת. כתוב היטב, קצר כמו חלק לא קטן מספריו והוא מוכיח שהוא האמן הבלתי מנוצח של ז'אנר הנובלה.