בספר הזה, סוף סוף, קרל אובה הופך לסופר.
זה חלומו, לכך הקדיש את חייו מגיל מאד צעיר.
למרבה הצער, כפי שנאמר לו בחוג לכתיבה בו הוא משתתף, הוא חסר דימיון. הוא יודע את זה.
להוסיף לבלבול, קרל אובה כותב מצויין. יש לו גם תובנות מבריקות על חייו הדהויים. מכיוון שכך, הוא נאלץ לכתוב על הדבר היחיד שהוא מכיר היטב - על עצמו.
קרל אובה לוקח על עצמו משימה אדירה. לכתוב על חייו בפירוט רב ככל האפשר: מה הוא לבש כשביקר את אביו, מה אחיו אמר לו כשהגיע שתוי בבוקר ובאיזו קומה נמצא משרדו. לכאורה, הספר משעמם להפליא אבל להפתעתי, הסדרה מעניינת למדי. מסתבר שעם כישרון כתיבה מרשים אפשר לכתוב גם על חייו העלובים וחסרי החשיבות של אלכוהוליסט נורווגי.
וכאן נכנס הטוויסט: ספריו נמכרו היטב. ספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. לנגד עינינו משתנה מהות הספר - אין זו עוד אוטוביאוגרפיה של אלכוהוליסט נורווגי. זו האוטוביאוגרפיה של סופר נורווגי מהולל.

אני אוהב את ישי שריד. יש לו כמה ספרים ממש טובים. גם הראשונים (לימסול) וגם מן השנים האחרונות.
הספר הזה הוא נפילה.
אין ספוילרים כי העלילה צפויה באופן כמעט מעליב.

הסיפור הוא כזה: חנוך, אלמן, אב לבן עיוור ובת מבריקה הוא רופא בכפר כורזים. הוא אדם טוב לב ורופא קשוב. חנוך מנהל קשרים מסויימים עם שכנו אב בית הדין של הכפר, אם אשתו של השכן (...) ועם ישוע בן מרים מנצרת (כן, האיש ההוא).
העלילה אינה אלא מתלה רעוע עליו תולה שריד את האינטראקציות, והאינטראקציות לא נועדו אלא כדי לאפשר לחנוך להביע את דעותיו הפרוגרסיביות (המאה הראשונה, כן?) לגבי חינוך נשים, יחסי מין מחוץ לנישואין והיחס לגויים. סופר טוב היה יכול לנפוח חיים גם בעלילה המופרכת הזאת - אך בספר זה שריד מתגלה כבעל מלאכה בינוני.
סגנון הכתיבה "רזה". משפטים לא ארוכים. רעיון אחד פשוט בכל פיסקה. לרגע חשבתי שאני קורא בספר ילדים מתוחכם נוסח מאיר שלו ז"ל. אך לא, זו כתיבה פשוטה שאין מאחוריה שום דבר נוסף.
הבחירות העלילתיות של שריד מביכות במופרכות שלהן. האם לא ערך תחקיר? האם הרקע ההסטורי חסר חשיבות בעיניו?
למשל, על ישוע הוא רומז שהוא אמנם מקיים מצוות אך בדעתו לבטל אותן (לא נכון, זה היה פאולוס). אחד מחסידיו של ישוע מתווה את אות הצלב (בלתי אפשרי, מנהג מאוחר הרבה יותר).
את דעותיו על ענייני היום שריד מסווה מאחורי פרגוד שקוף להביך: אב בית הדין הוא איש רע, מיזוגן, קפדן עם אחרים וחשדן. בקיצור, עסקן חרדי. בנו העיוור והאהוב מצטרף ללהקת אומנים משוטטת בברכתו של חנוך (פלורליסט כפרי. כן, בטח), וביתו האהובה מתעברת ממאהב רומאי. חנוך אולי לא מאושר - אבל ישי (סליחה, חנוך) הוא אב "מכיל" ומוחל.
הספר קל לקריאה, מחולק לפרקים קצרים ובראשם הסבר קצר נוסך פו הדוב.
אני מאחל לישי שריד עוד ספרים רבים וטובים.

אוי ווי.
כשאתה לוקח לידך ספר של "עם עובד" - אתה מצפה לדבר סיפרות. אולי סיפור. בוודאי לא דבר שכזה.
לא סיפרות, לא סיפורת והסיפור אינו אלא קולב עליו מניח המחבר את הטקסט האקדמי היבשושי שלו.
המון מילים שאין להן משמעות מחוץ לחוג לסוציולוגיה. המון מילים שלכאורה יש להן משמעות, אבל ב"חוג" המשמעות שלהן שונה. יתר על כן, ללא הקונטקסט הצרפתי הלוקאלי, היכרות עם הפוליטיקה הצרפתית ועם תת-הזרמים של השמאל הצרפתי, הקורא ילך לאיבוד בסבך הערות השוליים האקדמיות והז'רגון.

יש ספרים שכתובים נפלא ולבסוף אתה מגלה שבעצם לא היה בהם כמעט סיפור (יואל הופמן, ברונו שולץ). יש הרבה ספרים מרתקים, אבל לא כתובים הכי טוב. ויש ספרים עם סיפור ללא התחלה וללא סוף, שכתובים בסדר, לא מרתקים ולא משעממים. כזה הוא הספר הזה.
העלילה מופרכת לחלוטין (נכון, גם אצל גרסיה-מרקס היא מופרכת), הסיפור מסתיים בנקודה שרירותית אבל זה לא ממש חשוב.
הסיפור רצוף בטקסטים ברוסית, גרמנית ואנגלית - ללא תרגום.






=== זהירות ספוילר ====
משפחה יהודית אנגלית. ארבעה ילדים: שני פסנתרנים ברמת-על, ילד מתמטיקאי שבגיל 14 לומד מתמטיקה באוניברסיטה, ואלכס הכלומניק. אלכס הכלומניק ומארק המתמטיקאי נשלחים כל חופש גדול לדודה בראשון-לציון. אלכס, מוצא לו בחור שמכה אותו כל שנה. כל שנה הוא נוסע לישראל וכל שנה הוא חוזר עם תפרים, עצמות שבורות וצלקות. למה? כי אלכס אוהב להיות מוכה וארקדי הוא סדיסט (והומו). למה? ככה.
ההורים כמעט לא בבית. או שהם עובדים או שהם נודדים בעולם עם הפסנתרנים. אהה, אלכס ילד מוזנח. בגלל זה הוא דואג לכך שארקדי ישבור לו את העצמות. כמה מעמיק.
מארק לעומתו נשלח לישראל בגיל 14 ללמוד באוניברסיטה (כידוע, האוניברסיטאות האנגליות לא ממש ברמה) בליווי אחיו אלכס בן ה-16, הכלומניק, שישגיח עליו. נכון, הוא לא משגיח עליו, או על עצמו. סוף.

סוכרי, המכונה בספר זה אמזלג, מתגרש מאישתו וקונה חולצה באלפיים שקל. נזכר באימו שוכב עם אישה שפגש בבר וקונה חליפה באלף דולר. הוא, אמזלג/סוכרי מהרהר בזהותו המזרחית, שוכב עם השכנה וקונה זוג נעלי עור באלף שקל. וכך שוב ושוב. מין, בגדים ממותגים והרהורים אופנתיים (בשפה נמלצת)על זהותו כגבר מזרחי.
מעין מאמר במוסף גלריה בנושא זהות מזרחית שיצא מכלל שליטה.
משעמם, אופנתי וישכח בעוד מספר שנים כמו ש"ציפר ובני מינו" נשכח.

כן... ולא!
למה כן?
כי חרמוני כותב מצויין.
כי הרעיון (הלא מקורי, בכוונה כמובן) מבריק: דר' י.(יהושע) רדלר הופך לדר' י.(יהודית) רדלר ואיש לא מתייחס לכך. לא שלא שמים לב. זה לא מזיז לאיש. גם לא לרדלר.
כי השימוש בהערות שוליים בסיגנון אקדמי לצורך רכילות או לצורך סימוכין מטופשים (למשל יש התיחסות למאמר של אחד מ. חרמוני) הוא פרודיה נהדרת על כתיבה אקדמית.
כי הוא מאד מצחיק. כי התיאור של חוג מדעי הרוח מוקצן אך לא רחוק מן המציאות. המלחמה על הקביעות: מי ימשיך לבלות באוניברסיטה על הפנסיה ומי יהפוך למורה בתיכון או מובטל ללא מקצוע של ממש.

למה לא?
כי העלילה, אם יש כזאת, לא ממש מעניינת.
כי כמה אפשר למשוך את הפרודיה הזאת?
כי מי שלא בילה באחד מן החוגים של מדעי הרוח יפספס חלק מן הפואנטות, או לא יאמין שכך העניינים מתנהלים שם.

לסיכום: מצחיק מאד אבל ארוך ולא ממוקד.

מן הגרועים שבספרי האוניברסיטה המשודרת. לא קראתי את כל הפרקים. נשברתי.

יובל נח הררי מגדיר את ה"הומניזם" באופן שגוי. לטענתו, ההומניזם מעמיד את רגשות האדם במרכז. הגדרה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה המקובלת. הוא כמובן דוחף לא מעט דיונים בהומוסקסואליות. מעניין מדוע.

מאריו ליביו, פיזיקאי ידוע, איש נאס"א כותב על ... אבולוציה.

ניר אביאלי, אנתרופולוג, כותב על השפעת הסוכר והשומן על חיינו. הוא מתבסס על נתונים שגויים (התכתבתי אתו והוא מכיר בטעות) כדי להעלות קשר מעניין אך בלתי מוכח בין העבדות, הסוכר ועוד. כתיבה סנסציונית.

דווקא המאמר של יולי תמיר היה מעניין.

אלף לילה ולילה עם טוויסט פוסט מודרניסטי.

מי שיצליח לעקוב אחר העלילה ולהבין אם סמי הוא המאהב של הדודה הזמרת או הסבתא העיוורת יקבל כוסית ערק זחלווי במסעדה של האחיינית. לאחר שתגהצו את הסיפור ותסדרו אותו מחדש באופן כרונולוגי תקבלו סיפור מסובך ובה במידה, חסר חשיבות.
כמובן יש כאן ביקורת הסיפרות בתוך הספר, יש אהבה בין פלסטינית לזוג(!) יהודי סורי, אהבה הומוסקסואלית בין בן-דמותו של המחבר, החבר שלו וסורי מוסלמי. כל זאת על רקע העיר יאפא (שיש גם המכנים אותה יפו).
איך שהוא, היהלום הכחול צץ בכל פרק כמין חוט מקשר בין דמשק ויפו, בין אז ועתה ובין יהודים ומוסלמים - אך הוא משמש כמין לירן-חולצה-אפורה המשתרבב לו ללא קשר לכלום.

העברית משובחת, והגופן של הוצאת "כתר" מצויין כתמיד.

נתחיל באזהרה - ספר משעמם אבל דוחה.
מן גירסה תפלה של "חיי המין של קתרין מ." על אשה, אדל, המכורה לסיגריות ומין. מהסיגריות היא לפעמים נהנית...
יש לאדל ילד שהיא לא אוהבת, בעל שמפרנס אותה (וזהו) הורים עלובים ועבודה שהיא קיבלה בזכות פרוטקציה ושהיא לא אוהבת. נפלא.
בכל פרק היא מזדיינת עם גבר אחר, ללא כל סיבה למעט העובדה שהוא שם.
משעמם? גם אותה, וכנראה גם את הכותבת.