ניסיתי ליצוק דמות טלוויזיונית לדמותו של אמזלג וזה היה קל מאוד: נורמן עיסא, אמג'ד מעבודה ערבית. כך בדיוק נראה ונשמע אמזלג, שהוא שעטנז של אמא טריפוליטאית, אבא מרוקאי, וכדי להוסיף על המבוכה, הוא גם ניים דרופר בלתי נלאה ונהנה להציג את שמות חברות הבגדים והנעליים בהם הוא מתהדר. את זה אומר אשכנזי פרוויליגי, שלא יכול לקנות חולצה בעשירית המחיר ששילם עליה אמזלג עמנואל ועלתה לו כמעט משכורת חודשית. חולצה. כזה הוא, תל אביבי, לא מבין בתפילות ובקמעות, אבל אמא ביקשה לפני מותה, אז הוא הלך להשתטח.
אמזלג בדיוק התגרש, אבל את אבהותו רק חיזק והבין כמה זה קשה. ילדיו שיגעו אותו, היתלו בו והתעמרו בו, אבל הוא אהב אותם והם אהבו אותו, בעיקר כשנסע ללוב להשיב את רכוש אמו.
אמזלג נע בין העולמות. הוא שמאלן, אחותו גרה באריאל ולשם קשה לו להגיע, כי אלה השטחים הכבושים. אם כבר נלעג, אז עד הסוף. כאסקופה נדרסת אמזלג אף מציע שירותיו כפילוסוף החצר למחאה החברתית ברוטשילד ונענה בשלילה. זו מחאה אשכנזית ולא צריך להסחף.
מיהו אמזלג? פתטי עד הסוף, אבל מתחיל לחוש שהוא נסחף לכל מיני כיוונים בהם לא רצה להיות. יוסי סוכרי מכיר את החומר בו הוא דש. אם אפלפלד שם עצמו כדוברה של השואה, אמזלג החליט שגם בנגאזי קצת התערבבה באימה וכתב את בנגאזי ברגן בלזן. היי, בחור, השואה היא רק שלי, אשכנזי פריווילגי, שואה בה מתו רוב קרובי משפחתי, עלו בעשן ורק לי מותר להתבאס מזה. של נעליך.
והשורה התחתונה? סוכרי כותב לא רע בכלל, הספר בכל זאת מעניין, דווקא הניסיון להיות כאחרון האשכנזים לא הפך לבדיחה והמבוכה היתה של כולנו.

הכריכה הצנועה של הספר עם כיתוב שם הספר ושם המחבר ותו לא, בעלת המראה הנזירי משהו עלולה מאוד להטעות. כי בתוך הספר עולם ומלואו של רגשות תחושות ורגשות היוצר מערבולת סמיכה וססגונית בדיוק ההפך מהחיצוניות. וסוכרי, הוא הרי רב אמן, הוא יודע להתנהג עם המילים, כן. והוא עושה את זה טוב. כי אף על פי שהספר כמעט חסר עלילה קראתי אותו בשקיקה כמו כוס מים צוננים ששותים ביום חם וממשיכים לחפש את הטיפות הבודדות שנותרו בקרקעית הכוס.

אז מיהו אמזלג?

עמנואל- מנו אמזלג הוא גבר בתחילת שנות החמישים, מרצה בפקולטה, אינטלקטואל ונהנתן לא קטן העומד בפני גירושים מאם שני ילדיו הדס. אבל זה לא עיקר הסיפור. הסיפור הוא אמזלג עצמו. כשנישואיו התפרקו נראה כאילו כל חייו סטו וקיבלו תפנית מה שהצריך אותם לחשב מסלול מחדש. הוא משתבלל ומתכנס לתוך עצמו ומתחיל מסע חיפוש עצמי. זו היתה תקופה קשה לאמזלג. הפרידה מאשתו, והפרידה מהוריו, משניהם בו זמנית, ופה מתמקד הסיפור. הפרידה מההורים, הידיעה שאתה כבר לא חלק ממישהו בוגר ממך, אתה עומד לבדך. מי אתה? מאיפה באת? אנה תלך? ופה מתחיל אמזלג במסע. מסע של חיפוש עצמי, של זהות. זהו לא רק סיפורו האישי של אמזלג. זהו סיפור של דור שלם שעשה כל שביכולתו להתרחק מהשורשים המזרחיים, מהשורשים הללו שהצמיחו עצים מרובי ענפים אבל הם, הדור השני, חיפשו עצים אחרים להיתלות בהם. זה עוד הגיל בה הבושה שולטת בך. בושה על התרבות שההורים צרכו שכללה מוזיקה אחרת, בושה על הלבוש האחר. הידיעה שאתה שונה מאחרים, אבל זה עדיין גיל צעיר בכדי להבין שהשוני הזה בסופו של דבר גם מייחד אותך. זו הבנה שתגיע עם השנים. כמו הזיכרון שעולה בראשו של אמזלג במסיבת הסיום של כיתה ד' התחנן בפני אמו שתתלבש כמו שאר האימהות, אבל זו לא שעתה לתחנוניו ובערב המסיבה צעדה בשערי בית הספר עטופה בשמלה בצבע טורקיז משל היתה זמרת לבנונית מפורסמת (עמ' 23).

לא משנה איזו דרך עשית בחייך וכמה התרחקת משורשיך, מגיע הרגע בו אתה עוצר ועושה את הדרך חזרה. חזרה אל כל מה שהשלכת מעליך וביקשת להתנתק ממנו. כי מגיע רגע בחיי אדם בו הוא מבין שגם אם המציא לעצמו חיים אחרים הזהות שלך היא חלק בלתי נפרד משורשיך. והרגע הזה בו אדם מתפייס עם עצמו הוא רגע מזכך, רגע של שחרור.

אמזלג, שחובב אופנת עילית ולא היסס להוציא 1500 דולר עבור חליפה של מעצב על, מעשה שעלה לו במחיר של משכורת חודשית, יודע שזה לא רק לשם המותג. הוא לא שוכח מאיפה בא, אבל נהנה לראות את הדרך שעשה. כל הקניות של הבגדים היוקרתיים הן בעבור אמזלג רק ציוני דרך בדרך הארוכה מאז ימי ילדותו. זה לא רק בגדים שישמשו כסות לעורו. זה פיצוי למחסור שהיה אז, כשאמו היתה לוקחת קרעי בדים ותופרת לו ולאחותו עולם שלם.

מי שנהנה לקרוא על אמו של סוכרי בספרו הקודם בנגזי-ברגן- בלזן, יקבל אותה פה במהדורה מבוגרת. מסעו של אמזלג לערי הולדתו של הוריו לאחר מותם מהווה מעין סגירת מעגל, וכך גם מסעו של אמזלג. חוזרים לנקודת ההתחלה אבל עם תובנות חדשות, פיוס והשלמה.

והכתיבה של סוכרי- שפתיים יישקו.

ספרון, קצר, המנסה לכאורה לצלוח מנסרה אנושית ולהביאה על הכתוב. מנעד האסונות הפוקדים את הדמות הראשית, מתוארים במעין הסתכלות אורכית, צרה, בעיני. עניין שהותיר בי טעם של החמצה. הסיפור כאילו נכתב מצורך ולא מרצון. אסופת אירועים שיש לסיים עליהם את המלאכה. תפישותיו הפילוסופיות של הכותב וסוגיות הזהות שהוא מעלה, אכן מעניינות, אך היו יכולות לשבת על מגש כסף הסיפור. בהגשתן הנוכחית, כאילו נתלשו משיחה או הרהור אנושי בסיסי בלתי לכיד.

אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. ספר שמצליח להיות גם מהנה וגם מעמיק בכפיפה אחת אבל יותר מכך מדובר בספר חשוב ואף נחוץ ביותר, בספירה התרבותית של החברה הישראלית. התמה המרכזית, זהות וזרות בעולם משתנה, היא תמה כה רלונטית בשעה שהחברה הישראלית בוחנת את האתוסים והעקרונות המכוננים שלה. תמה זו מודגמת על ידי גיבור מזרחי אשר מוצאו הוא מאפיין מרכזי שלו כדמות ספרותית, אך "מזרחיותו" אינה משמשמת כקרדום לחפור בו. על כן הספר לא נופל למלכודת שיח הזהויות ומצליח להיות גם פרטי ומהודק ולעורר הזדהות עמוקה אבל גם כללי, מהורהר ואוניברסלי. מורכבות זו באה לידי ביטוי בדמותו של הגיבור שהוא ללא ספק אחת הדמויות המקוריות והמעניינות שנראו בספרות העברית. כח מרכזי של יוסי סוכרי כסופר הינה היכולת לעבור בטבעיות וקלילות בין אמירות פילוסופיות מורכבות למצבים סיפוריים יום יומיים קלילים. על כן הספר יכול להקרא בנשימה אחת, אך מזמין את הקורא בקטעים רבים לכל אורכו להפסקות של הרהור וחשיבה.

אני מסכים לרוב הביקורות על הספר.
אין ספק, יוסי סוכרי מוכשר ובזכות זאת יצר ספר דינמי על חיפוש זהויות בחברה הישראלית, במיוחד ליוצאי מרוקו ולוב.
בעצם חיפוש הזהות הוא מלחמה פנימית שלו. הוא ממשפחה "מעורבת" , האם מלוב והאב ממרוקו, הוא גדל על ברכי החינוך המערבי, וכל הלבטים שלו מיהו, מתבטאים אצלו בדרכי חשיבה מערביים ופילוסופיים אירופאים כמו דרידה ואחרים. אין כאן קמצוץ מרוקאי לובי.
גם החיפוש שלו הוא סינתטי כמעט סכריני. אז בסיפור הוא הלך פעמיים לבית כנסת מגרבי בפרדס כץ ושבוע שלם הסתובב עם האווירה תקועה בראשו. ומה יצא מזה?
בכלל בקריאה שאלתי את עצמי מה קרה לפרק של הנישואים הראשונים, מהם יש לו שני ילדים, דוד ואנה, ובהם חי עם אישה "אשכנזיה" (אני מתעב את ההגדרה), מה לעזאזל קרה לך שם? מדוע אין לזה חשיבות?
אתה רומז כי החותן שלך אמר לך בחתונה כי "אני שמח שקיבלתי אמזלג ולא איזה אוסט יודן". הם התנגדו לך כי אתה פילוסוף שבעיניהם זה אדם חסר יכולת לפרנס משפחה.
הספר מחמיץ את נושא של ביטוי הזהות המוגרבית שלך במערכת היחסים הראשונה.
הילדים שלך אהבו ללכת לסבתא וסבא שלהם. בתך אנה היא זאת שפתחה את הדלת להיסטוריה המשפחתית בלוב. והם יודעים למזג מזרח ומערב.
אז הבעיה היא שלך מר אמזלג.
לכן, מה מוזר כי בסוף הספר הנך רוצה להקים בית ספר שילמדו בו על "התרבות העשירה שממנה באתם" (פניה אל הוריו של אמזלג בביקור על קברם).
למה ליצור גטו חדש? אם היית אומר כי הנך רוצה בית ספר פלורליסטי שבו ילמדו גם את תרבות יהדות המגרב, יחד עם תרבויות אחרות , אתיופית למשל, ניחא.
והכי מוזר, הנך שמאלני.
ואולי זה הגיוני. במקום ניכור ותלישות "אשכנזית" תיצור ניכור "מגרבי". " עולם ישן עד היסוד נחרימה..".
לשמחתי זה לא ילך. בית ספר "שבח מופת", ותאטרון "גשר" הם דוגמאות שנראו כסגרגציה של התרבות הרוסית, והגשימו את עצמה כתרבות פלורליסטית נפלאה.