מכירים את זה, שאתם קוראים איזה ספר והוא שואב אתכם ככה שאתם מוצאים את עצמכם חושבים בשפה ובסגנון שלו לאיזה פרק זמן?
טוב, עם "הטנק" זה לא יקרה לכם.
ולא בגלל שהוא לא שואב את הקורא.
זה בגלל שהוא כתוב בסגנון כל כך שונה, כל כך ייחודי - שלא פשוט בכלל לאמץ אותו.
התמציתיות, האירוניה העדינה, הריחוק המסויים מהדמויות וההתקרבות הפתאומית שעוצרת את הנשימה.
לכו תחקו את כל זה.
את הסגנון הייחודי של ענברי אהבתי כבר ב"הביתה", אבל "הביתה" היה ספר שבמרכזו הקיבוץ והחברה הקיבוצית.
היו בו, כמובן, גיבורים אנושיים, אבל הם היו רבים ובאו להציג את הקיבוץ ואת החברה, כאמור, יותר מאשר את עצמם.
גם בספר הזה, נראה לי, הגיבורים מייצגים מעבר לעצמם את החברה הישראלית, האתוס שלה והשינויים שעברה בין מלחמת העצמאות למלחמת יום כיפור, ובכל זאת - יש התמקדות ברורה בחמשת הגיבורים הראשיים שעצרו או לא עצרו את הטנק בדגניה, וההתמקדות הזו גרמה לי לאהוב את הספר הזה אפילו יותר מאשר את הקודם (וכן, אני יודעת שאני חריגה בזה).
ענברי כמובן לא כתב מחקר היסטורי (אם כי אין ספק שעשה מחקר כזה לצורך הכתיבה). הוא לא מתעניין בשאלת ה"מה קרה באמת" (אם כי לאו דווקא מכיוון שהוא מאמין שהאמת אינה קיימת) אלא בשאלה של ההשפעה של האירוע על כל אחד מגיבוריו (או אנטי-גיבוריו, אם תרצו), כמו השפעת קיומן של גרסאות שונות לאותו סיפור.
הגיבורים שנכחו כולם בדגניה ברגע אחד דרמטי בהיסטוריה של מדינת ישראל הגיעו אליה ממקומות שונים, גיאוגרפית, פוליטית ונפשית.
ההשפעה של האירוע על חייהם והמשמעות שלדעתם יש להעניק לו גם היא שונה.
ענברי לא מנסה לרגע להכריע ביניהם.
הוא מציג כל אחד מהם בריחוק מסויים ובאירוניה, ועם זאת - באהדה לנקודת מבטם. הוא טווה קשרים עדינים בין הסיפורים שלהם. הוא מקרב את הקורא אליהם מספיק כדי להעלות דמעות בעיניו (טוב נו, בעיני) בנקודות טרגיות ועם זאת משאיר מרווח מסויים בינינו לבינם, כשהוא מנכיח עבור הקורא כל הזמן את הפער שקיים בין גרסאות ונרטיבים שונים, לאו דווקא כאלו שקשורים לטנק ולעצירתו. אחד המקומות בהם הוא יוצר את הפער הזה הוא בסיפור על שער הגולן שאותו הוא מספר פעמיים: פעם אחת מנקודת המבט של שער הגולן ופעם אחת מנקודת מבטם של אנשי דגניה. ההזדהות שהוא מצליח ליצור אצל הקורא עם כל אחד מהסיפורים המנוגדים לכאורה מהדהדת בכל אחד מהסיפורים האחרים שהספר מספר.
מאחורי סגנון הכתיבה הייחודי של ענברי ניצבת עמדה אידיאולוגית שניסח במאמרים ובראיונות, ושנוגעת בכתיבה, ביהדות ובאופן השימוש הנכון (לדעתו) בשפה העברית.
אפשר להזדהות איתה יותר או פחות, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהתוצאה.


















