הערב התחיל דווקא טוב. אני יושב על ספסל בגן הציבורי, מוזיקה טובה מתנגנת באוזניות, שוקולדים מתמוססים בפה ורוח סתווית קרירה מעניקה מיזוג מהטבע. אבל איך כתוב בספר? "בסך הכול זה יום טוב. אבל ימים טובים לא נמשכים לנצח". הם מתפוצצים לנו בפנים בקול שאון גדול.

בשדרת הספסלים הסמוכה מתיישבים כמה צעירים אתיופים. זמן מה לאחר מכן מגיעים לגן כמה נערים אחרים. יש להם בקבוקי בירה ביד, קעקועים מעטרים את קיבורת ידם ומוזיקה בעוצמה של אולם חתונות בוקעת מהרמקולים הרוטטים שלהם.
פנים זעופות צצות מאחד החלונות ואדם מבוגר צועק "שיהיה כאן שקט, פושטקים." אחד הנערים מסמן לו אצבע משולשת, פולט קללה ומגביר את עוצמת המוזיקה. זה כבר לא אולם חתונות, זו הופעה חיה בקיסריה. לא חולף זמן רב ויללות הסירנה המשטרתית מנסרות את חלל האוויר. הנערים ממהרים להסתיר את בקבוקי הבירה ולהנמיך את המוזיקה. על הניידת שמגיעה למקום מתנוסס השלט "שיטור קהילתי", אבל זה לא מונע מהגוץ השמנמן והמקריח שמגיח ממנה להתנהג כמו איזה רמבו. הוא ניגש בצעדים נמרצים ל... רוצים לנחש למי בדיוק? רמבו פונה אליהם בצורה בוטה ודורש מהם לעזוב את המקום. כמובן שהנערים האתיופים אומרים שלא הם אחראים למהומה, וכמובן שכל הסבריהם נופלים על אוזניים ערלות.
אני מתערב לטובתם ומסביר לשוטר מה בדיוק אירע, אך הוא קוטע אותי בחדות. גבתו הימנית מורמת כשזו השמאלית נותרת במקומה הטבעי, והדבר משווה לפניו הזעופות ארשת מגוחכת. רמבו נועץ בי עיניים טמומות מבט. "רק רגע," הוא שואל. "מי אתה בדיוק בשבילם, העורך דין שלהם?" אני לא נשאר חייב ושולף מהמותן. "אני אחיהם הגדול. מה, לא שמים לב לדמיון?" לוקח לרמבו כמה שניות עד שנופל לו האסימון, ואז חיוך עקום משתרבב לו בזווית פיו, והוא מבשר רעות. "אהה... אתה מתחכם אתי. הבנתי."
בשעה שהצעירים האתיופים מפנים את המקום אני שואל את רמבו אם אני יכול להמליץ לו על ספר טוב, "השנאה שנתתם". הוא פולט נחירת בוז. "אני לא קורא ספרים," הוא אומר. "יש לי דברים יותר חשובים לעשות." נו, ככה זה כשאתה עסוק במיגור כוחות האופל (והשְׁחוֹר, כמובן) הש איך לך זמן לשטויות.
אם לא ספרות, אז אולי אקטואליה? אני שואל את רמבו אם הוא שמע על יוסף סלמסה. החיוך העקום הופך לארשת פנים זועמת במיוחד. כן, הוא שמע. רמבו מקרב את פניו אל פניי באופן שבו זר, לו נקלע למקום, עלול היה לחשוב שהשוטר עומד להדביק לי נשיקה צרפתית. הוא מסביר לי שהעונש הקבוע בחוק על העלבת עובד ציבור הוא שלושה חודשי מאסר ושהחוק מאפשר לו לעכב אותי לחקירה בתחנת המשטרה. למי שלא שמע על פרשת סלמסה, ממש בקיצור נמרץ: יוסף סלמסה, צעיר אתיופי שומר חוק, ישב לתומו על ספסל בגן הציבורי הסמוך לביתו כששוטרים שהגיעו למקום בעקבות תלונה על ניסיון פריצה של אדם חמוש בסכין חשדו בו (מעניין באמת למה), תקפו אותו באקדח אלקטרוני מסוג "טייזר", אזקו אותו בידיו וברגליו ולקחו אותו לתחנת משטרת זיכרון יעקב. כאשר אביו הגיע למקום הוא מצא את סלמסה מוטל ללא ניע על הכביש מחוץ לתחנה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. ארבעה חודשים לאחר האירוע הטראומתי שהותיר צלקות בנפשו של "הפושע המסוכן", יצא יוסף סלמסה להפסקת צהריים מעבודתו ולא שב. גופתו נמצאה בתחתית מצוק המחצבה בבנימינה. בבחינה מחודשת של חומר הראיות בתיק, לפי בקשת המשפחה, מצאה המחלקה לחקירות שוטרים כי השוטרים שיקרו כשטענו שהזהירו את יוסף סלמסה בטרם השתמשו נגדו בטייזר. כמו כן נמתחה ביקורת על השארתו אזוק מחוץ לתחנת המשטרה ועל איומי המשטרה על בני משפחתו כדי שיבטלו את התלונה שהגישו למח"ש. איך הסתיימה הפרשה? מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, החליט שאין מקום לנקוט בצעדים מִנהליים או פיקודיים נגד השוטרים שהיו מעורבים בפרשה. אפילו נזיפה הם לא קיבלו.


בזמן שרמבו שלי והניידת שלו עוזבים את המקום אני נועץ מבט בחבורת הנערים המקועקעים, השבעים, שנותרה בגן. בקבוקי הבירה נשלפים בחזרה והרמקולים חוזרים לרטוט ולהרעיש עולמות. השיר הנפלא Blue Lights של ג'ורג'ה סמית בוקע מהם וללא ספק אני חווה את הרגע האירוני ביותר בחיים שלי.

האירוע הקטן שהייתי עד להתרחשותו לא הסתיים בהריגתו של נער שחור על ידי שוטר לבן כפי שקרה באירוע שמהווה את הבסיס לספר. התקרית גם לא הסתיימה אפילו במעצר או בעיכוב ע"י השוטר, אבל היא הותירה בי טעם רע מאוד. אני שולף מהתיק את "השנאה שנתתם" ומתבונן בעטיפה המקורית, החזקה, היפה כל כך, שמיטיבה להעביר את רוח הספר. בניגוד להמון מקרים אחרים, ההוצאה הישראלית שמרה על העטיפה המקורית ולא שינתה מאומה. הספר נמנה על סדרת ספרים ייחודית המיועדת לנוער מבית זמורה ביתן – "סיפורים מהעולם האמיתי על החיים שלנו". הסיפור כאן פשוט מאוד ולצערי הרב הוא באמת לקוח מהחיים שלנו. מהחיים באמריקה, יותר נכון. כן, המעצמה ההיא. הסובלנית, הנאורה, הליברלית. אמריקה של המאה ה- 21 שבה שוטר לבן הורג נער שחור ללא שום סיבה מוצדקת ובקלות שלא הייתה מביישת מעיכת זבוב טורדני. סטאר, גיבורת הרומן, היא חברת ילדות של הנער שנרצח והיא העדה היחידה למעשה. הסופרת נכנסה לעורה של נערה בת שש עשרה בצורה אותנטית ומרשימה. שלא כמו רבים מגיבוריו בני הנוער של ג'ון גרין, לא תמצאו כאן דמות פיוטית שמתפלספת מבוקר עד ערב על משמעות החיים. מצד שני, לא תמצאו כאן נערה שטחית וריקנית, כמו אלו של רבות מחברותיה לספסל הלימודים. סטאר היא נערה נבונה ורגישה, והיא ניצבת בפני דילמה גדולה. האם להבליג ולהמשיך בחייה, הכוללים חבר שהוא נער לבן ולימודים בבית ספר לבן ויוקרתי שעומד בניגוד גמור לשכונת העוני ממנה היא מגיעה, או לצאת למאבק כדי לחשוף את האמת שמערערת את היסודות היציבים, כביכול, של האינטגרציה שסטאר חשבה שהיא חלק ממנה.
סטאר מפגינה המון אנושיות והיא לא חוששת לצחוק על החולשות שלה, כולל חוסר האסרטיביות שלה בתגובותיה למקרה. כאשר המפיק בתוכנית הטלוויזיה בה היא עתידה להשתתף מודה לה על "האומץ שנדרש כדי לעשות את זה", היא כותבת "שוב המילה הזו. אומץ. לאנשים אמיצים לא רועדות הרגליים. לאנשים אמיצים אין בחילה. אנשים אמיצים לא צריכים להזכיר לעצמם איך לנשום אם הם יחשבו יותר מדי על הלילה ההוא. אם אומץ הוא מצב רפואי, אז במקרה שלי כולם טועים באבחנה." אבל ברגע האמת, בראיון עצמו, סטאר מפגינה תעצומות נפש ומשחררת כמה אמירות נעדרות תקינות פוליטית על גזענות, אמירות שחוכמה ותמימות דרות בהן בכפיפה אחת. גם בהופעה שלה בפני חבר המושבעים סטאר נותנת עדות מרשימה ומפגינה קור רוח. יפה עשתה הסופרת שבנקודה זו לא הפכה את הרומן החברתי המרגש הזה למותחן בית משפט מייגע, עמוס בדיונים משפטיים. כל ההליך המשפטי מתומצת כאן במשפטים ספורים, וטוב שכך.
הספר נוגח בתקרת הזכוכית שניצבת בפני השחורים בארה"ב ולא דופק חשבון. האם זה יעזור? מסופקני. ככה זה כשתקרת הזכוכית שלך עשויה מעופרת יצוקה. אביה של סטאר מתאר את המצב בצורה מצמררת: "אמריקה, עם כל התאגידים שלה, לא מביאה לקהילות שלנו מקומות עבודה, ובטח לא ממהרת לקבל אותנו לעבודה. ואז, שיט, אפילו אם יש לך תעודת בגרות, המון בתי ספר בשכונות שלנו לא מכינים אותנו כמו שצריך. איך בכלל הגיעו הסמים לשכונות שלנו? זאת תעשייה של מיליארדי דולרים. יש אנשים כמו ברנדה, שחושבים שהם צכים אותם בשביל לשרוד, ויש מין קאלילים כאלה, שצכים למכור אותם כדי לשרוד. הברנדות צכות להיות נקיות כדי להשיג עבודה, ובלי עבודה אין להם כסף למוסד גמילה. שעוצרים קאלילים על סחר בסמים, אז או שהם יושבים בכלא רוב החיים, עוד תעשייה של מיליארדים, או שהם לא מצליחים למצוא עבודה וחוזרים למכור סמים. זאת השנאה שאנחנו מקבלים ממערכת שתוכננה נגדנו."

הספר תורגם לעברית על ידי שני מתרגמים (איילת אטינגר ואוהד זהבי), ולא בכדי. זו לבטח הייתה עבודה מורכבת ומסובכת לתרגם את הסלנג השחור שמופיע לספר, והמתרגמים הצליחו לשמור על האותנטיות שלו בצורה מרשימה.

לא אני הפושע כאן, אבל לְמָחֳרָת אני מוצא את עצמי שב לזירת הפשע. בגן הציבורי שורר תוהו ובוהו. שברי בקבוקי בירה מפארים את מה שרק יום קודם היה דשא, בדלי סיגריות וקליפות גרעינים פזורים בכל מקום, מישהו קטף את כל הפרחים והשליך אותם בהפגנתיות בקרבת מקום. ונדליזם. כמה דקות לאחר מכן מגיעות למקום שתי נשים עם עגלת תינוקות ויושבות בספסל הסמוך. "את יודעת," אומרת אחת מהן. "שמעתי שאתמול עצרו כאן איזו חבורת אתיופים שאחראית לכל הגועל נפש הזה. אני אומרת לך, אין להם טיפת בושה. פשוט ביזיון."
אני מתקרב אליהן ונועץ מבט בתינוקות החמודים. עורם הצחור, עיניהם התכולות ופניהם הוורדרדות מבטיחים להם שבבגרותם הם לא יסבלו מהעוולות שמתוארות בספר. אני מקווה לפחות שהם לא יגרמו להן. אני מכחכח בגרוני ושולף את "השנאה שנתתם" מהתיק. "סליחה," אני פונה אל האימהות. "אפשר אולי להציע לכן ספר טוב?"

מוקדש באהבה לרמבו
https://www.youtube.com/watch?v=R8YwnQMQuJI

נהנתי ממנו והוא מעלה נקודות חשובות, אבל לא ממש התחברתי לסטאר מכיוון שהיא מאוד בוסרית ואני מניח שזה בגלל גילה הצעיר.

הציפיות היו גבוהות למדי נוכח המחמאות להן זכה הספר.
סטאר קרטר היא נערה שחורה החיה בשכונה שחורה, גרדן הייטס, בת למשפחה נורמטיבית. ערב אחד היא וחבר הילדות קאליל יוצאים ממסיבה, הוא נוהג כששוטר לבן עוצר אותם. לפי הדרכת הוריה ידיה גלויות ובלי תנועות פתאומיות.השוטר דורש מקאליל לצאת מהרכב והוא נורה למוות לעיניה בגלל תנועה פתאומית ומה שבטעות נראה לשוטר נשק. סטאר המומה ומבועתת ובזמן ההמתנה לאמבולנס השוטר מכוון אקדח אליה.זעם ומחאות בשכונה.
הטראומה מחזירה אותה לגיל עשר כשחברתה נורתה למוות לעיניה בירי אקראי מרכב חולף.
השכונה קשה. סחר סמים, נרקומנים ועבריינים המסוגלים לפגוע ביריביהם. עולם עם משמעות לקעקועים, שייכות לכנופיה וכינויים. ירי מדי פעם כולל על ביתה לאחר פליטת פה פומבית על סוחר סמים גדול. קודים וכללי עשה/אל תעשה.עגה שחורה בה 'צריך' ו'צריכה' הם 'צְך' ו'צְכה', 'לוידע' (לא יודע), 'משו' (משהו). הרבה 'פאק' ו'שיט'.
סטאר לומדת בהשקעה לא קטנה של הוריה בבית ספר נחשב ואחת משני השחורים בכיתתה ויש לה חבר לבן, סוג של אירוניה.
ריאיון טלוויזיוני איתה מכה גלים בתקשורת ומהומות מקומיות גורמות לעוצר ברחובות.
היא נקראת להעיד בבית משפט על אירועי הלילה ההוא לצורך מתן גזר הדין לשוטר שמחולל מהומות קשות כולל הצתות המזכירות את פרשת רודני קינג בזמנו.
אממה, הספר הכתוב בגוף ראשון אינו מתוחכם בתוכן וסגנון. אין באמת זעקה וכאב אמיתי על אפלייה וקיפוח השחורים והמחיר הקשה שמשלמת סטאר על חשיפת המקרה למרות הכתרים שנקשרו לו בעניין. רובו נסוב סביב היום יום. כדורסל ומחשב, ארוחות וברבקיו, שיח מתבגרים, בית הספר, טאמבלר וריבלוג, עבודת הוריה, האווירה בשכונה ובבית הספר והקשרים במשפחתה ועם שכניהם. המוטיב של תחושת קיפוח ושווים פחות בעיני החוק ובכלל, האצבע הקלה של שוטרים על ההדק מול חשוד שחור קיים אבל אינו מרים ראש וחריף כמצופה. הולך לאיבוד -אפשר לומר- ב'מסביב' (את חלקו קראתי ברפרוף) והספר ממש לא מספק את הסחורה.
ההתנגשות בין העולמות של סטאר החיה בגטו שחור ולומדת בבית ספר לבן לא משכנעת.
אין בספר משהו מרשים שיגרום להרהר בו לאחר הסיום.
"רומן עוצמתי מכה ומהפך קרביים" זה ממש לא.
שם הספר בא משיר ראפ THUG LIFE (חיי בריון) THUG-the hate you gave

*השנאה שנתתם*

אמ;לק: כן או לא? לא. ספר מיותר, שלדעתי גם עושה עוול לכל המסרים השוויוניים שהיה אמור לשדר. הישמרו לנפשותיכם

תקציר מגב הספר:
סטאר בת השש־עשרה חיה בשני עולמות מתנגשים – שכונת העוני שנולדה וגדלה בה ( =^.^= זו לא שכונת עוני, זו שכונת פשע, יש בה גם מאפיונרים ממש עשירים, וסטאר עצמה שייכת למשפחה נורמטיבית ממעמד הביניים =^.^= ), וחברת הילדים העשירים מהתיכון היוקרתי שלה. האיזון העדין בין השניים מופר כששוטר לבן הורג את קאליל, חבר הילדות של סטאר, והיא העדה היחידה למעשה. עכשיו היא חייבת לבחור אם לשתוק ולהמשיך בחייה או לצאת למאבק כדי לחשוף את האמת. דבר אחד בטוח: המחיר שתיאלץ לשלם יהיה גבוה.
( =^.^= "וואו", אתם ודאי חושבים. זה נשמע בדיוק כמו "גלימה ופגיון", רק בלי כוחות העל. זה בטח יהיה טוב, נכון? אז לא נכון! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
ניגשתי אל הספר הזה בהתלהבות, גם כי יהיה מעניין לקרוא סוף-סוף סיפור על החברה האפרו-אמריקאית שנכתב על-ידי אפרו-אמריקאית, אבל בעיקר כי הוא ימלא לי שלוש משבצות בבינגו החודשי של קבוצת "ספרים?": גם ספר ביכורים, גם ספר שהסופרת שלו היא אפרו-אמריקאית וגם ספר שהדמות הראשית שלו היא פושעת (טוב, בת של פושע, חברה הכי טובה של פושע וחצי אחות של בן של פושע. איכשהו, בספר שאמור להעביר מסר של "זה לא בסדר להתייחס לאפרו-אמריקאים כאילו כולם פושעים" כל האפרו-אמריקאים פושעים, פושעים לשעבר או צעירים מדי אבל תנו להם זמן, ואלה שיצאו בסדר הם רק אלה שהתמזל מזלם ללכת לתיכון לבן).
לא העליתי ציפיות לשמיים – אחרי הכל, יש המלצה של ג'ון גרין על הכריכה, שזה בערך כמו המלצה של טבעוני על פיצה (כלומר, אתה יודע מראש שכנראה לא תהיה בה גבינה צהובה). אבל אפילו כך התאכזבתי מעל ומעבר. עולמם של השחורים בספר היה כל-כך סטריאוטיפי, שלו סופרת לבנה היתה כותבת אותו, הייתי תוהה האם היא קצת גזענית או סתם מתנגדת עקרונית לביצוע תחקיר בסיסי: לכולם יש שמות כמו סטאר, ליריק, קניה ודה-ונטה (כשם פרטי!), כולם שומעים רק ראפ, משחקים כדורסל, מדברים בשפת רחוב ומשתייכים לכנופיות. אני מודעת לכך שיש גם שחורים כאלה, בדיוק כמו שיש גם יהודים עם אף ארוך ותאוות בצע, אבל לא על השחורים האלה רציתי לשמוע! רציתי ספר שיגיד "אנחנו לא הדעות הקדומות שלכם", שיתן לי משהו מעבר לכל הספרים שלבנים כותבים על שחורים ושבוודאי מפספסים ניואנסים כלשהם ולא משנה כמה יסודי התחקיר שעשו, ולא ספר שבאותה מידה יכול היה להיכתב על-ידי מישהו שלא פגש אדם שחור מימיו והתבסס רק על הקלישאות שהוא מכיר.
סטאר, הגיבורה, היא מצד אחד סתמית ושטוחה ומצד שני מתנשאת ומפונקת, הטינאייג'רית ה"אני לא שייכת לשום מקום אף אחד לא מבין אותי" הקלאסית עם גישה של השמש-זורחת-לי-מהמקום-בו-לא-זורחת-השמש. יש לה משפחה מושלמת ומבוססת כלכלית (יש לכם בית עם גינה גדולה וחדר לכל ילד? אתם אוכלים במסעדות כל הזמן? יש שני רכבים בבית? אז כן, אתם משפחה מבוססת ממעמד הביניים), חברים אוהבים מכל הצבעים והגזעים, וחבר שמסור לה יותר משטיחון רצפה (למרות שכראוי לשטיחון רצפה, היא רומסת אותו בכל הזדמנות), אבל היא תמיד מרגישה מקופחת, מסכנה ו"לא באמת יכולה להיות עצמה כי היא לא שייכת לשום מקום ואף אחד לא מביייין אותה". היא כל-כך עסוקה בלחפש בזכוכית מגדלת ביטויי את-שחורה-מדי-בשבילנו מצד חבריה הלבנים (היא עשתה סצינה שלמה בגלל חברה שהתבדחה על כך שסטאר אוהבת עוף מטוגן אחרי שסטאר אכלה עוף מטוגן, כי מה אם היא התכוונה שהיא אוהבת עוף מטוגן כי היא שחורה, ולא כי העוף המטוגן הוא עוף מטוגן?) וביטויי את-לבנה-מדי-בשבילנו מחבריה השחורים (כי היא הולכת לבית-ספר של לבנים וכל זה), שהיא לא מבחינה שאף אחד לא באמת גזען כלפיה, היא זו שמתייחסת לכולם כמו לפיסות תחת אבל אנשים איכשהו עדיין ממשיכים לסבול את השיט שלה. אפילו את הרצח של קאליל, החבר הכי טוב שלה (כלומר, מישהו שמדי פעם ראוי לשניה מתשומת הלב היקרה שלה) היא הצליחה לסובב איכשהו סביבה – והנה ציטוט מהספר להמחשה (הכוכביות היו הדגשות במקור):
"את לא מבינה!" אני אומרת. "אף אחד לא מבין! אני ראיתי את הכדורים מפלחים לו את הגוף. אני ישבתי שם על הכביש כשהוא נשם את הנשימה האחרונה שלו. אני נאלצת לשמוע איך אנשים מנסים לגרום לזה להיראות כאילו זה בסדר שהוא נרצח. כאילו זה הגיע לו. אבל לא הגיע לו למות, ולי ממש לא הגיע לראות את השיט הזה!"
רואים? לא הגזמתי: שני "אף-אחד לא מבין אותיייי", שמונים "אני" (מודגשים!) והתייחסות לרצח של חבר כאילו הדבר הכי גרוע בו היה הטראומה הנפשית שנגרמה לה ולא העובדה שבנאדם אשכרה נרצח. ברצינות, סטאר היתה דמות כל-כך בלתי-נסבלת שיחסית אליה, אני רוצה את כל הדמויות מספרים ששנאתי עד כה כמשפחה מורחבת (אני בכל מקרה אף פעם לא פוגשת את המשפחה המורחבת שלי אז זה יכול להסתדר). ואם עדיין יש לכם ספקות לגביה אתם צריכים לדעת גם שהיא אוהבת את הסרטים של הארי פוטר יותר מאשר את הספרים ושהיא רוצה להיות בסלית'רין כי כל העשירים שם (נו, באמת, מצטרפים לצד האפל בשביל העוגיות, לא בשביל כסף!)
העלילה היא קודם כל משעממת: בנוסף לכל האמור, סטאר היא דמות מאוד פסיבית, ועושה דברים בקשר לאירוע הירי רק כשמישהו מבקש ממנה לעשות אותם: ניגשת לדבר עם המשטרה רק אחרי שהם מזמנים אותה, מתראיינת לטלויזיה רק כשמבקשים ממנה, מעידה במשפט רק כשמבקשים ממנה ואפילו משתתפת בהפגנה רק כשמישהו גורר אותה לשם פיזית ודוחף לה מגפון ליד. ולכן, עד שמבקשים ממנה לעשות משהו אנו נאלצים לצלוח פרקים אינספור בהם היא הולכת לבית-הספר, משחקת כדורסל, אוכלת ארוחות ערב משפחתיות, ובאופן כללי מנסה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה כי, טוב, הברירה הדיפולטית היא השגרה, וזה לא שמישהו אמר לה לעשות משהו אחר. גם כשהעלילה מצליחה להתניע אין בכך נחמה רבה, משום שהכל בספר כל-כך שחור ולבן (שחור ולבן הבנתם?!) שאי אפשר היה לסחוט ממנו טיפת מורכבות גם עם מסחטה תעשייתית: שוטר לבן שעצר נער שנהג למופת רק משום שהוא שחור ואז הוציא אותו להורג ללא רחמים וללא כל התגרות מצידו, כשבנשימתו האחרונה הנער טוב הלב והתמים רק דאג לשלומה של חברתו, ואחר-כך השוטר גם שיקר ולכלך עליו בטלויזיה. מה יש פה לחקור, בעצם? מה יש פה לשפוט? או שיטייחו את המקרה או שיכניסו את הקיי-קיי-קיי הזה לכלא. ומאחר שנושא ה"שוטר לבן יורה בנער שחור" נטחן עד דק עוד לפני שאתם ואני נולדנו, כשמציגים אותו בצורה כל-כך פשטנית ורדודה, באמת שאין משהו חדש או מעניין לומר עליו.
אבל החלק שהכי עצבן אותי היה המסרים שהספר העביר. אני די בטוחה שהכוונה היתה להעביר מסר של "גזענות זה רע", אבל כיוון שהסופרת עשתה את כל השחורים (כאילו, כ-ל השחורים) בספר פושעים, לרבות הנער שנורה, היא נטרלה את עניין הגזע והמסר הפך להיות "אסור לשפוט מראש סוחרי סמים, יכול להיות שהם סתם עושים את זה כדי לעזור לאמא החולה שלהם ואז בעצם הם לא סוחרי סמים אלא תינוקות טהורים של מלאכים". כמה פעמים נאמר בספר "אז מה, רק בגלל שהוא עבריין צריך להניח שהוא מסוכן?" ואפילו "אם הייתם יודעים למה הוא מכר סמים, לא הייתם שופטים אותו ככה". זה גם שגוי (כן, עבריינים הם מסוכנים, לא, הסיבות שבגללן הוא סחר בסמים לא אמורות לעניין את אנשי החוק, אם כי כמובן זה לא הופך את חייו של עבריין להפקר) וגם לא מציאותי – כי רובין הוד וערפדים מנצנצים ששותים רק דם חיות שתרמו אותו מרצון עובדים רק בספרים. בחיים האמיתיים אין פושעים טובים ופושעים רעים, יש פושעים, שהם בני אדם שזקוקים לעזרה ולשיקום אם ירצו בזה, אבל עדיין, הם פושעים – אבל גם התחום הזה מאוד שחור ולבן בספר: יש את התינוקות-של-מלאכים שעוזרים לפרנס אמא חולה או להאכיל אח קטן, ויש את ראשי המאפיה שהם מפלצות חסרות לב, שום דבר באמצע. אין לי בעיה עם איזה רובין הוד בספר פנטזיה קליל, יש לי בעיה כשזה מתיימר להיות מסר לחיים האמיתיים.
ועוד דבר שהפריע לי היה "הגזענות ההפוכה": משפטים כמו "אני נפרדת ממך כי אתה לבן ולצאת איתך מרגיש כאילו אני בוגדת בגזע שלי" או "אנחנו בני המיעוטים צריכים להתאחד נגד הלבנים" הם גזעניים בהגדרתם, וזה שקבוצת מיעוט היא זו שמפנה אותם כלפי קבוצת רוב פריבילגית לא אומר שלא מדובר פה בפסילת אדם על סמך גזעו וצבע עורו. הגישה הזאת, לצערי, הרגשתי שלא נבעה רק מסטאר אלא חלחלה מהסופרת עצמה – ולראיה העובדה שכל הלבנים בספר היו רעים (והיו בו, אגב, רק שלושה לבנים), והלבן היחיד שלא היה מרושע עד העצם היה "משתחר", כלומר אחד שמתלבש כמו שחורים, שומע מוזיקה שחורה ונמשך רק לבנות שחומות, ולמען הסר ספק אחת הדמויות מעידה עליו שהוא בסדר כי "אתה שחור, רק העור שלך לבן", כאילו לבן זו מילה נרדפת לרוע. איך הסופרת לא מבינה כמה נזק מסר כזה עושה? אנשים אמורים לקרוא את הספר ולחשוב "גזענות זה רע", ולא "אה, הם גזענים כלפינו בדיוק כמו שאנחנו כלפיהם, גזענות זה טבעי אז יופי הכל טוב"!
וכמובן, איך אפשר לכתוב ספר נוער בלי להכניס אליו התחסדויות לגבי סקס? והפעם, הסופרת אפילו לא ניסתה להסתיר את זה מאחורי "אה לא הם לגמרי רוצים סקס פשוט ממש במקרה כל פעם זה לא הרגע הנכון" – בספר הזה סקס הוא אשכרה עילה לפרידה מחבר שלך זה שנה (מצד שני, גם צבעו הלבן הוא עילה לפרידה), והנימוק – "גם קונדום יכול להיקרע ואז אפשר להיכנס להריון". ובכן, יקירתי בעלת הלוגיקה הכל-כך-עקומה-שאני-לא-יודעת-מאיפה-להתחיל, ראשית, בדיוק בשביל המצבים הללו ישנן גלולות נגד הריון וגלולת היום שאחרי. שנית, את מבינה שהטיעון הזה יהיה תקף לשארית חייך, כן? גם בגיל שלושים אפשר להיכנס להריון לא רצוי. כלומר, אם את מתכננת רק שני ילדים, תוכלי לעשות סקס רק פעמיים בחיים (טוב, כמה פעמים לכל הריון כי לא תמיד בפעם הראשונה מצליחים). אז אולי די כבר לתת לנו שיעורי חינוך מיני בשנקל באמצע החיים? זה ספר, תנו להינות (כלומר להתייסר) ממנו בשקט!
נקודת האור היחידה בספר היא התרגום, שהצליח להעביר היטב את הניגר-סלנג (לא יודעת איך קוראים לזה בפוליטיקלי קורקטית) של הדמויות, וגם לא היו בכלל קטעים שדורשים מהקורא לעשות reverse engineering (כלומר, תרגום חזרה לאנגלית) כדי להבין למה התכוון המשורר במקור, שזה די נדיר אפילו בתרגומים הטובים יחסית.
לסיכום, לרעיון הבסיסי של "נערה שחורה שלומדת בתיכון לבן היא העדה היחידה לתקרית גזענית" היה המון פוטנציאל, והאופן בו הצליח הספר לחרב אותו בצורה כה מוחלטת הוא מעורר תדהמה. בין גודל הציפיה לגודל האכזבה כאן אפשר להכניס את סר גרגור ממשחקי הכס (למי שלא קרא/ראה: זה בחור ממש ענק). אל תפלו כמוני בפח של "התקציר נשמע ממש טוב", הצילו את עצמכם כי אותי כבר אי אפשר.

נ.ב
הידעתם? בספר נטען שהקעקוע של הראפר טופאק, thug life, הוא למעשה ראשי תיבות של the hate you give little infants fu**s everything, או, "השנאה שנתתם לילדים קטנים דופקת הכל", שזה בעצם שם הספר! טוב, אז אני אומרת שראשי התיבות של "ספרים דפוקים דופקים הכל" זה "סדדה", שזה כמו "סבבה" של מצוננים, רק שספרים דפוקים הם בדיוק ההפך מסבבה, וגם להיות מצונן זה לא סבבה האמת, במיוחד בקיץ.

נ.ב2
לאורך כל קריאת הספר הזה לא יכולתי שלא להשוות אותו בראש שלי ל"צעד גדול קטן" של ג'ודי פיקו (תרגום נוראי לספר ששמו היה צריך להיות "בייבי סטפס", כלומר "צעדי תינוק", שזה רק הגיוני כי יש תינוק בספר). זה ספר שגם הוא עוסק בגזענות כלפי אפרו-אמריקאים אבל בצורה מורכבת, רגישה ונפלאה. למי שכן רוצה לקרוא משהו בנושא – תנסו.

ללא ספוילרים
הרגע סיימתי לקרוא את הספר, ואני מרגישה שזו חובתי לכתוב עליו ביקורת.
הספר מעולה.
כתוב טוב, הומור טוב, והכי חשוב, הצליח לגרום לי לחוות רגשות.
מה זאת אומרת? לפי דעתי, הדבר הכי חשוב בעצם בספר הוא שאני אקבל את נקודת המבט של הדמות ואחשף לרגשות שלה.
אני לא אפרט, כדיי לא לעשות ספויילרים לכאלו שלא קראו את הספר עדיין אבל אני יכולה להגיד שבכל פעם שהזכירו את השוטר, "115" רתחתי מעצבים. כשסטאר סיפרה על עברה, התעצבתי בשבילה, בכל פעם שדיברה בנושא קאליל, התרגשתי בשבילה. כל פעם שקרה לה איזשהו משבר או משהו משמח, הכתיבה שלה העבירה את הרגש גם אליי.
גמרתי את הסיפור תוך יומיים, הוא עיניין אותי מאוד. לא קראתי סיפור תוך יומיים מאז הימים של הארי פוטר.

הייתי כותבת עליו עוד הרבה, אבל כל דבר שאני אגיד עלול לעשות ספויילרים.

אבל בכל זאת, חשוב לי להעיר. הסיפור מוגדר כרומן.
רק חלק שולי מהסיפור, הוא רומן. עיקר הסיפור הוא על קאליל, ועל מעצרו. הרומן הוא רק בשביל לעבות את העלילה ולהעצים את המסר, אבל הסיפור לא עוסק בו. והוא אפילו לא מקבל שורה בתקציר.



לסיכום, מומלץ מאוד!
מעביר את המסר הנכון, והכי חשוב, אי אפשר לשכוח ממנו. ביומיים שקראתי אותו, דיברתי עליו עם המון אנשים, ואפילו שסיימתי אותו, אני עדיין ממשיכה להרהר בו. ואם מדברים על ספר שמשנה תפיסה, כן, זה הוא.

יצאתי פה דיי מעריצה של הספר אבל הייתי חייבת לכתוב את זה.
אז מה אני אגיד. תקראו ותבינו.

לא מכיל ספוילרים.

את הספר הזה שמעתי כאודיו בוק (כמו את גם השמש היא כוכב).
אני חייבת לומר שמאוד נהניתי.
אני לא מכירה את עולם האפרו- אמריקאים בכלל, אבל זה היה מדהים לשמוע עליו. אפשר לומר שהסיפור מעט סטראוטיפי, אבל לי זה לא הפריע. הדמויות מקסימות בעיניי, העלילה חזקה ומשמעותית ופשוט מצוינת. אהבתי מאוד מאוד את הספר הזה.
לא הזדהיתי עם סטאר (הגיבורה הראשית) ועם הסיפור שלה, מאוד רחוק מהמציאות שלי, אבל באמת התחברתי אליה ובעיניי היא דמות מקסימה ואמיצה.
הסיפור כתוב יפה (לא קראתי אותו בעברית, אבל באנגלית הוא היה מצוין). אני תוהה מה יעשה/תעשה המתרגם/ת (לא בטוחה מי תרגם/ה את הספר) עם כל הסלנגים ה"שחורים" שכתוב בהם הספר. מחכה לראות איך יצא.
אין לי הרבה מה להגיד. אני ממליצה על הספר מאוד.
זה הכל להיום. היו שלום ותודה על הדגים.

השנאה שנתתם זה ספר שמדבר על הדחקה הדמות הראשית-סטאר מכחידה את המוות-אפשר להגיד גם רצח אבל לבסוף שני הדברים מסתמיים במוות בסוף להזדמנות שלא יספיקה כמעט לאתחל. של חבר ותיק ברגעים הצצים שבהם חושבת על המוות היא מתבוננת בו כמו עלים שנושרים ביום סתיו. לא הוגן להגיד שהיא מצדיקה את המוות או שאינה מרגישה כאב כי זה לא נכון. אבל בעיני הספר מתאר בצל כול שכבה מתקרבת לגרעין בכול שכבה יש התמודדויות שונה. יש אנשים שאומרים שיש מספר שלבים שונה להתמודדות אבל בעיני כול יום הוא שלב והתמודדות שלא תגמר. קימת גם החברה שלה-נטשה שמתה בלי הזדמנו שני מיקרי המוות שונים ועם זאת דומים בשתי מקרי המוות הופיעה אקדח באחד פושע ירה ובשני שוטר אחד בן והשני בת אחת ילדה צעירה קטנה בת 10 ובשני ילד שעל כתפו עולם של מבוגר משפחה אימא חולה (נפשית) לא ילד ולא מבוגר דמות אחת תמימה ודמות אחת פחות וסטאר היא הגשר בן שתי הדמויות חצייה לא יעודת מה להרגיש מה להגיד מתי למי ואיפה חייה בפחד מתגובה צבועה משתנה ועם זאת נערה שסבלה שמכחישה שמתבגרת ועל כתפיה מעמסה על זה מסופר על נסיבות ותאוצת על סבל ואושר על עצרות ומשיכות על הדחקה ועל קבלה.