*השנאה שנתתם*
אמ;לק: כן או לא? לא. ספר מיותר, שלדעתי גם עושה עוול לכל המסרים השוויוניים שהיה אמור לשדר. הישמרו לנפשותיכם
תקציר מגב הספר:
סטאר בת השש־עשרה חיה בשני עולמות מתנגשים – שכונת העוני שנולדה וגדלה בה ( =^.^= זו לא שכונת עוני, זו שכונת פשע, יש בה גם מאפיונרים ממש עשירים, וסטאר עצמה שייכת למשפחה נורמטיבית ממעמד הביניים =^.^= ), וחברת הילדים העשירים מהתיכון היוקרתי שלה. האיזון העדין בין השניים מופר כששוטר לבן הורג את קאליל, חבר הילדות של סטאר, והיא העדה היחידה למעשה. עכשיו היא חייבת לבחור אם לשתוק ולהמשיך בחייה או לצאת למאבק כדי לחשוף את האמת. דבר אחד בטוח: המחיר שתיאלץ לשלם יהיה גבוה.
( =^.^= "וואו", אתם ודאי חושבים. זה נשמע בדיוק כמו "גלימה ופגיון", רק בלי כוחות העל. זה בטח יהיה טוב, נכון? אז לא נכון! =^.^= )
ומה אני חשבתי:
ניגשתי אל הספר הזה בהתלהבות, גם כי יהיה מעניין לקרוא סוף-סוף סיפור על החברה האפרו-אמריקאית שנכתב על-ידי אפרו-אמריקאית, אבל בעיקר כי הוא ימלא לי שלוש משבצות בבינגו החודשי של קבוצת "ספרים?": גם ספר ביכורים, גם ספר שהסופרת שלו היא אפרו-אמריקאית וגם ספר שהדמות הראשית שלו היא פושעת (טוב, בת של פושע, חברה הכי טובה של פושע וחצי אחות של בן של פושע. איכשהו, בספר שאמור להעביר מסר של "זה לא בסדר להתייחס לאפרו-אמריקאים כאילו כולם פושעים" כל האפרו-אמריקאים פושעים, פושעים לשעבר או צעירים מדי אבל תנו להם זמן, ואלה שיצאו בסדר הם רק אלה שהתמזל מזלם ללכת לתיכון לבן).
לא העליתי ציפיות לשמיים – אחרי הכל, יש המלצה של ג'ון גרין על הכריכה, שזה בערך כמו המלצה של טבעוני על פיצה (כלומר, אתה יודע מראש שכנראה לא תהיה בה גבינה צהובה). אבל אפילו כך התאכזבתי מעל ומעבר. עולמם של השחורים בספר היה כל-כך סטריאוטיפי, שלו סופרת לבנה היתה כותבת אותו, הייתי תוהה האם היא קצת גזענית או סתם מתנגדת עקרונית לביצוע תחקיר בסיסי: לכולם יש שמות כמו סטאר, ליריק, קניה ודה-ונטה (כשם פרטי!), כולם שומעים רק ראפ, משחקים כדורסל, מדברים בשפת רחוב ומשתייכים לכנופיות. אני מודעת לכך שיש גם שחורים כאלה, בדיוק כמו שיש גם יהודים עם אף ארוך ותאוות בצע, אבל לא על השחורים האלה רציתי לשמוע! רציתי ספר שיגיד "אנחנו לא הדעות הקדומות שלכם", שיתן לי משהו מעבר לכל הספרים שלבנים כותבים על שחורים ושבוודאי מפספסים ניואנסים כלשהם ולא משנה כמה יסודי התחקיר שעשו, ולא ספר שבאותה מידה יכול היה להיכתב על-ידי מישהו שלא פגש אדם שחור מימיו והתבסס רק על הקלישאות שהוא מכיר.
סטאר, הגיבורה, היא מצד אחד סתמית ושטוחה ומצד שני מתנשאת ומפונקת, הטינאייג'רית ה"אני לא שייכת לשום מקום אף אחד לא מבין אותי" הקלאסית עם גישה של השמש-זורחת-לי-מהמקום-בו-לא-זורחת-השמש. יש לה משפחה מושלמת ומבוססת כלכלית (יש לכם בית עם גינה גדולה וחדר לכל ילד? אתם אוכלים במסעדות כל הזמן? יש שני רכבים בבית? אז כן, אתם משפחה מבוססת ממעמד הביניים), חברים אוהבים מכל הצבעים והגזעים, וחבר שמסור לה יותר משטיחון רצפה (למרות שכראוי לשטיחון רצפה, היא רומסת אותו בכל הזדמנות), אבל היא תמיד מרגישה מקופחת, מסכנה ו"לא באמת יכולה להיות עצמה כי היא לא שייכת לשום מקום ואף אחד לא מביייין אותה". היא כל-כך עסוקה בלחפש בזכוכית מגדלת ביטויי את-שחורה-מדי-בשבילנו מצד חבריה הלבנים (היא עשתה סצינה שלמה בגלל חברה שהתבדחה על כך שסטאר אוהבת עוף מטוגן אחרי שסטאר אכלה עוף מטוגן, כי מה אם היא התכוונה שהיא אוהבת עוף מטוגן כי היא שחורה, ולא כי העוף המטוגן הוא עוף מטוגן?) וביטויי את-לבנה-מדי-בשבילנו מחבריה השחורים (כי היא הולכת לבית-ספר של לבנים וכל זה), שהיא לא מבחינה שאף אחד לא באמת גזען כלפיה, היא זו שמתייחסת לכולם כמו לפיסות תחת אבל אנשים איכשהו עדיין ממשיכים לסבול את השיט שלה. אפילו את הרצח של קאליל, החבר הכי טוב שלה (כלומר, מישהו שמדי פעם ראוי לשניה מתשומת הלב היקרה שלה) היא הצליחה לסובב איכשהו סביבה – והנה ציטוט מהספר להמחשה (הכוכביות היו הדגשות במקור):
"את לא מבינה!" אני אומרת. "אף אחד לא מבין! אני ראיתי את הכדורים מפלחים לו את הגוף. אני ישבתי שם על הכביש כשהוא נשם את הנשימה האחרונה שלו. אני נאלצת לשמוע איך אנשים מנסים לגרום לזה להיראות כאילו זה בסדר שהוא נרצח. כאילו זה הגיע לו. אבל לא הגיע לו למות, ולי ממש לא הגיע לראות את השיט הזה!"
רואים? לא הגזמתי: שני "אף-אחד לא מבין אותיייי", שמונים "אני" (מודגשים!) והתייחסות לרצח של חבר כאילו הדבר הכי גרוע בו היה הטראומה הנפשית שנגרמה לה ולא העובדה שבנאדם אשכרה נרצח. ברצינות, סטאר היתה דמות כל-כך בלתי-נסבלת שיחסית אליה, אני רוצה את כל הדמויות מספרים ששנאתי עד כה כמשפחה מורחבת (אני בכל מקרה אף פעם לא פוגשת את המשפחה המורחבת שלי אז זה יכול להסתדר). ואם עדיין יש לכם ספקות לגביה אתם צריכים לדעת גם שהיא אוהבת את הסרטים של הארי פוטר יותר מאשר את הספרים ושהיא רוצה להיות בסלית'רין כי כל העשירים שם (נו, באמת, מצטרפים לצד האפל בשביל העוגיות, לא בשביל כסף!)
העלילה היא קודם כל משעממת: בנוסף לכל האמור, סטאר היא דמות מאוד פסיבית, ועושה דברים בקשר לאירוע הירי רק כשמישהו מבקש ממנה לעשות אותם: ניגשת לדבר עם המשטרה רק אחרי שהם מזמנים אותה, מתראיינת לטלויזיה רק כשמבקשים ממנה, מעידה במשפט רק כשמבקשים ממנה ואפילו משתתפת בהפגנה רק כשמישהו גורר אותה לשם פיזית ודוחף לה מגפון ליד. ולכן, עד שמבקשים ממנה לעשות משהו אנו נאלצים לצלוח פרקים אינספור בהם היא הולכת לבית-הספר, משחקת כדורסל, אוכלת ארוחות ערב משפחתיות, ובאופן כללי מנסה להעמיד פנים ששום דבר לא קרה כי, טוב, הברירה הדיפולטית היא השגרה, וזה לא שמישהו אמר לה לעשות משהו אחר. גם כשהעלילה מצליחה להתניע אין בכך נחמה רבה, משום שהכל בספר כל-כך שחור ולבן (שחור ולבן הבנתם?!) שאי אפשר היה לסחוט ממנו טיפת מורכבות גם עם מסחטה תעשייתית: שוטר לבן שעצר נער שנהג למופת רק משום שהוא שחור ואז הוציא אותו להורג ללא רחמים וללא כל התגרות מצידו, כשבנשימתו האחרונה הנער טוב הלב והתמים רק דאג לשלומה של חברתו, ואחר-כך השוטר גם שיקר ולכלך עליו בטלויזיה. מה יש פה לחקור, בעצם? מה יש פה לשפוט? או שיטייחו את המקרה או שיכניסו את הקיי-קיי-קיי הזה לכלא. ומאחר שנושא ה"שוטר לבן יורה בנער שחור" נטחן עד דק עוד לפני שאתם ואני נולדנו, כשמציגים אותו בצורה כל-כך פשטנית ורדודה, באמת שאין משהו חדש או מעניין לומר עליו.
אבל החלק שהכי עצבן אותי היה המסרים שהספר העביר. אני די בטוחה שהכוונה היתה להעביר מסר של "גזענות זה רע", אבל כיוון שהסופרת עשתה את כל השחורים (כאילו, כ-ל השחורים) בספר פושעים, לרבות הנער שנורה, היא נטרלה את עניין הגזע והמסר הפך להיות "אסור לשפוט מראש סוחרי סמים, יכול להיות שהם סתם עושים את זה כדי לעזור לאמא החולה שלהם ואז בעצם הם לא סוחרי סמים אלא תינוקות טהורים של מלאכים". כמה פעמים נאמר בספר "אז מה, רק בגלל שהוא עבריין צריך להניח שהוא מסוכן?" ואפילו "אם הייתם יודעים למה הוא מכר סמים, לא הייתם שופטים אותו ככה". זה גם שגוי (כן, עבריינים הם מסוכנים, לא, הסיבות שבגללן הוא סחר בסמים לא אמורות לעניין את אנשי החוק, אם כי כמובן זה לא הופך את חייו של עבריין להפקר) וגם לא מציאותי – כי רובין הוד וערפדים מנצנצים ששותים רק דם חיות שתרמו אותו מרצון עובדים רק בספרים. בחיים האמיתיים אין פושעים טובים ופושעים רעים, יש פושעים, שהם בני אדם שזקוקים לעזרה ולשיקום אם ירצו בזה, אבל עדיין, הם פושעים – אבל גם התחום הזה מאוד שחור ולבן בספר: יש את התינוקות-של-מלאכים שעוזרים לפרנס אמא חולה או להאכיל אח קטן, ויש את ראשי המאפיה שהם מפלצות חסרות לב, שום דבר באמצע. אין לי בעיה עם איזה רובין הוד בספר פנטזיה קליל, יש לי בעיה כשזה מתיימר להיות מסר לחיים האמיתיים.
ועוד דבר שהפריע לי היה "הגזענות ההפוכה": משפטים כמו "אני נפרדת ממך כי אתה לבן ולצאת איתך מרגיש כאילו אני בוגדת בגזע שלי" או "אנחנו בני המיעוטים צריכים להתאחד נגד הלבנים" הם גזעניים בהגדרתם, וזה שקבוצת מיעוט היא זו שמפנה אותם כלפי קבוצת רוב פריבילגית לא אומר שלא מדובר פה בפסילת אדם על סמך גזעו וצבע עורו. הגישה הזאת, לצערי, הרגשתי שלא נבעה רק מסטאר אלא חלחלה מהסופרת עצמה – ולראיה העובדה שכל הלבנים בספר היו רעים (והיו בו, אגב, רק שלושה לבנים), והלבן היחיד שלא היה מרושע עד העצם היה "משתחר", כלומר אחד שמתלבש כמו שחורים, שומע מוזיקה שחורה ונמשך רק לבנות שחומות, ולמען הסר ספק אחת הדמויות מעידה עליו שהוא בסדר כי "אתה שחור, רק העור שלך לבן", כאילו לבן זו מילה נרדפת לרוע. איך הסופרת לא מבינה כמה נזק מסר כזה עושה? אנשים אמורים לקרוא את הספר ולחשוב "גזענות זה רע", ולא "אה, הם גזענים כלפינו בדיוק כמו שאנחנו כלפיהם, גזענות זה טבעי אז יופי הכל טוב"!
וכמובן, איך אפשר לכתוב ספר נוער בלי להכניס אליו התחסדויות לגבי סקס? והפעם, הסופרת אפילו לא ניסתה להסתיר את זה מאחורי "אה לא הם לגמרי רוצים סקס פשוט ממש במקרה כל פעם זה לא הרגע הנכון" – בספר הזה סקס הוא אשכרה עילה לפרידה מחבר שלך זה שנה (מצד שני, גם צבעו הלבן הוא עילה לפרידה), והנימוק – "גם קונדום יכול להיקרע ואז אפשר להיכנס להריון". ובכן, יקירתי בעלת הלוגיקה הכל-כך-עקומה-שאני-לא-יודעת-מאיפה-להתחיל, ראשית, בדיוק בשביל המצבים הללו ישנן גלולות נגד הריון וגלולת היום שאחרי. שנית, את מבינה שהטיעון הזה יהיה תקף לשארית חייך, כן? גם בגיל שלושים אפשר להיכנס להריון לא רצוי. כלומר, אם את מתכננת רק שני ילדים, תוכלי לעשות סקס רק פעמיים בחיים (טוב, כמה פעמים לכל הריון כי לא תמיד בפעם הראשונה מצליחים). אז אולי די כבר לתת לנו שיעורי חינוך מיני בשנקל באמצע החיים? זה ספר, תנו להינות (כלומר להתייסר) ממנו בשקט!
נקודת האור היחידה בספר היא התרגום, שהצליח להעביר היטב את הניגר-סלנג (לא יודעת איך קוראים לזה בפוליטיקלי קורקטית) של הדמויות, וגם לא היו בכלל קטעים שדורשים מהקורא לעשות reverse engineering (כלומר, תרגום חזרה לאנגלית) כדי להבין למה התכוון המשורר במקור, שזה די נדיר אפילו בתרגומים הטובים יחסית.
לסיכום, לרעיון הבסיסי של "נערה שחורה שלומדת בתיכון לבן היא העדה היחידה לתקרית גזענית" היה המון פוטנציאל, והאופן בו הצליח הספר לחרב אותו בצורה כה מוחלטת הוא מעורר תדהמה. בין גודל הציפיה לגודל האכזבה כאן אפשר להכניס את סר גרגור ממשחקי הכס (למי שלא קרא/ראה: זה בחור ממש ענק). אל תפלו כמוני בפח של "התקציר נשמע ממש טוב", הצילו את עצמכם כי אותי כבר אי אפשר.
נ.ב
הידעתם? בספר נטען שהקעקוע של הראפר טופאק, thug life, הוא למעשה ראשי תיבות של the hate you give little infants fu**s everything, או, "השנאה שנתתם לילדים קטנים דופקת הכל", שזה בעצם שם הספר! טוב, אז אני אומרת שראשי התיבות של "ספרים דפוקים דופקים הכל" זה "סדדה", שזה כמו "סבבה" של מצוננים, רק שספרים דפוקים הם בדיוק ההפך מסבבה, וגם להיות מצונן זה לא סבבה האמת, במיוחד בקיץ.
נ.ב2
לאורך כל קריאת הספר הזה לא יכולתי שלא להשוות אותו בראש שלי ל"צעד גדול קטן" של ג'ודי פיקו (תרגום נוראי לספר ששמו היה צריך להיות "בייבי סטפס", כלומר "צעדי תינוק", שזה רק הגיוני כי יש תינוק בספר). זה ספר שגם הוא עוסק בגזענות כלפי אפרו-אמריקאים אבל בצורה מורכבת, רגישה ונפלאה. למי שכן רוצה לקרוא משהו בנושא – תנסו.
