בחודש יולי 1937 ביימו היפנים תקרית בשוליה המערביים של העיר בייג'ינג,שלימים תיקרא בשם תקרית גשר מרקו פולו, וזו היתה למעשה יריית הפתיחה לכיבושה של סין כולה.
אחת מתופעות המלחמה הזו נקראת "נשות הניחומים". (ביפנית= יאנפו. יאן-נחמה, ו-פו- נשים) נשים? ילדות! היפנים פיתו ילדות ונערות סיניות באמתלות שווא כמו פרסום מודעות בעיתונים ובה מציעים עבודה בעלת הכנסה יפה. נשות הניחומים זה מושג שהוא למעשה מכבסת מילים לזנות. הילדות נעקרו מבתיהן, ממשפחתן, הוסעו לערים אחרות, ושם נכלאו תחת שמירה כבדה והדוקה,ובתנאים לא תנאים הוקמו מחנות של נשות הניחומים, והנערות הפכו לשפחות מין. הן קיבלו גברים יפנים מסביב לשעון, נאלצו לספק את צרכיהם, תוך כדי התעללות מצידם. מכות, בעיטות, ואגרופים- ולקינוח אונס אכזרי. ובכלל, הרוע והאכזריות מצד היפנים לא ניתנים לתיאור. ממש.
האבסורד הכי גדול הוא זה שרעיון הקמת נשות הניחומים עלה מתוך הבנה מצד היפנים שאם יהיה מקום כזה מסודר בו יוכלו היפנים לבוא לספק את צרכיהם, כך יימנעו מעשי אונס המוניים, והדבר יביא לשקט נפשי של החיילים. מה שקרה בפועל, שמעשי האונס לא נמנעו,והתרחשו שם מדי יום ביומו,והיו בחסות השלטון היפני אשר נתן ידו לדבר המזעזע הזה.
היפנים הכינו מסמך ובו הכללים להתנהגות במחנה, כולל שעות ביקור, זמן ה"שימוש", כן, הנערות היו רק כלי שמשתמשים בו ותו לא,חובת שימוש בקונדום היא בגדר חובה, וגם זאת סיפקו היפנים. היו גם "תאונות עבודה", נערות שנכנסו להיריון. כמובן שההפלות שעברו נעשו בתנאים לא תנאים, ועוד באותו הערב, כשהן עדיין מדממות וכואבות נדרשו לחזור לעבודתן, והמשיכו לעבור מעשי אונס אכזריים, כשהיפנים אונסים את גופן, אך יותר מכל את נשמתן.
הסיפור נע על שני צירי זמן, האחד אי שם בשנת 1938, בזמן שקרו הדברים, והסיפור השני עכשווי, והוא מתנהל בבית המשפט ביפן, בה תובעות מספר נשים שהיום הן נשים מבוגרות, את ממשלת יפן על הזוועות שנעשו בהן.
במרכז הספר עומדת דמותה של מיאן, היא בת שלוש עשרה, חיה עם משפחתה בכפר קטן ועני בדרום סין.משפחתה מתפרנסת מגידול אורז, כמו רוב תושבי הכפר. יש שנים שאין יבול, ואז אין כסף, ואין מה לאכול. כשאביה של מיאן נתקל במודעה בעיתון המחפשת נערות מגיל ארבע עשרה עד עשרים וחמש לעבודה המכניסה כסף טוב, מחליט שזהו פתרון טוב, ואולי בזכות מיאן שתשקר קצת בקשר לגיל שלה, תוכל המשפחה להתאושש קצת.וההמשך ידוע..
השבר הגדול הוא שהבנות נחשבו בעיניי הסינים למשתפות פעולה, וזה שהן היו קורבנות בעצמן לא נחשב בעיניהם. בסין של אותם ימים ציפו מאותן הבנות להתאבד. החברה הקיאה מקרבן את נשות הניחומים, הן היו גרועות בעיניהם יותר מהיפנים.
הסיפור מרתק מעצם הנושא, מאמיתות הדברים. לא פחות מרתק וכדאי לא לדלג על אחרית הדבר, ובו מספרת רות הלו מה הביא אותה לכתוב את הספר, ותודה לך על שהארת את הסיפור הזה,וזה היה נושא הדוקטורט שלה.
ועוד נקודה מעניינת: הספר תורגם מגרמנית,אך המחברת היא ישראלית לשעבר, ובפרק התודות היא מודה להוצאה ולמתרגמת שפירסמו את הספר במולדתה.
חשוב, מחכים, ומרתק.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
