כך נכתב על כריכת הספר מיכאלה:
"גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש."
אכן, בניגוד לספרים קודמים של מירה מגן שקראתי, כאן המספרת, רונה, היא דמות משולי החברה. ילדה דחויה שגדלה במוסדות, בהווה היא אלכוהוליסטית, נטולת השכלה ושאיפות, עם אמא לא מתפקדת המאושפזת בבית חולים לחולי נפש ואבא שנעדר כבר שנים רבות.
רונה מופקדת ע"י המשטרה אצל אחותה המוצלחת מיכאלה, זו שצלחה את המשברים המשפחתיים וגדלה להיות אזרחית למופת, משכילה, אשת קריירה, אמא ורעיה.
אז האם אכן התהפכו היוצרות ברומן הזה?
האם רונה, המשקיפה מהצד על חייה המושלמים לכאורה של אחותה בעודה מנסה, ניסיון מועט-מוטיבציה ועניין, להשתקם ולהיגמל, היא הגיבורה או שמא מיכאלה, שעל שמה נקרא הספר?
ובכן, רונה היא המספרת מה שהופך אותה בכל זאת לדמות המרכזית שאת קולה אנחנו שומעים.
וקולה הוא בסופו של דבר קולה של מירה מגן, קול שאהוב עלי מאוד.
מירה מגן כותבת נפלא, היא אמנית של שפה ושל שיבוצי ציטוטים משלל מקורות.
אבל... האם הקול הזה מתאים לחסרת הבית האלכוהוליסטית, הילדה הדחויה, נטולת ההשכלה?
למרות התירוץ של החינוך הדתי בעבר ששמה מירה מגן בפיה של רונה, חינוך שהנחיל לה שברי פסוקים וציטוטים בהם היא משתמשת ברוחב יד, משהו נשאר לא אמין בדמות הזו.
היא סטרילית מדי, חזקה מדי, בעלת שפה עשירה מדי.
עושה שטויות אבל שומרת על הגבולות.
ובמקום להיות בוטה תזזיתית ומרגשת היא יוצאת מדי... מחושבת. מלאכותית.
גם העלילה סובלת מבנייתה של הדמות המרכזית. נראה שהיא מדשדשת מעט, לא בטוחה איזה כיוון ללכת.
לוז העלילה הוא תהליך ההתפרקות של מיכאלה, "האחות המוצלחת", המושלמת ואולי איזשהו חילוף תפקידים בינה לבין רונה אחותה.
אבל מכיוון שדמותה של רונה לכתחילה אינה אמינה במיוחד, גם העלילה נגררת בעקבותיה ולא מצליחה לייצר אמירה משמעותית.
נהנתי מהספר, בעיקר בזכות הכתיבה של מירה מגן שהיא נהדרת בעיני, ובזכות דמויות המשנה הנוגעות ללב.
אבל למירה מגן יש ספרים טובים יותר.
אז המלצה חלקית, לאוהבי מירה מגן במיוחד.

















