נתחיל בזה שמירה מגן הסופרת, גדלה בבית דתי אורתודוקסי, "וכל חיי התרוצצתי לאורך הרצף של שני הקטבים האפיקורסי והאורתודוקסי" כך היא מציינת וגם כותבת על אורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל תנודה בדת ובאמונה.

ובספר הזה היא רוקמת עבורנו סיפור על משפחה, על יחסים בין אישיים בין אחיות, ויחסים זוגיים, ויחסי הורים וילדים, ונוגעת במרחב שבין הזנחה להתמסרות, ומציגה עבורנו שלוש דמויות נשיות רונה-האחות הצעירה, מיכאלה הבכורה, והאם סמדר.

את הסיפור של מיכאלה מספרת רונה האחות הצעירה, זו שמנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל, אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש, נטולת עכבות ונטולת אמביציה אבל בעלת עין בוחנת, וההפך הגמור מהאחות מיכאלה – שהיא יועצת זוגית נשואה לערן- פסיכיאטר, אם לארבעה ילדים, שחייה מסודרים ומאורגנים "חיים מקובעים" כפי שמלגלגת עליהם רונה, והאימא סמדר, הלא כל כך שפויה, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, שהייתה מאושפזת שנים רבות במוסד סגור ויצאה משם והצטרפה לרונה ושתיהן חיות תחת קורת גג אחת בביתה המרווח של מיכאלה.

הספור מתפתח בהדרגה בכיוון מפתיע ומתרחב, ומספק לנו משבר שבעקבותיו כל אחת מהנשים תגלה משהו חדש על עצמה.

אני מאוד אוהבת את מירה מגן. קראתי את כל ספריה והם רבים וטובים. השפה והסגנון שלה מיוחדים ומאפיינים רק אותה, ויש לה יכולת מופלאה לנתח את נפש האדם מכל זווית אפשרית, "לתקוף" אותו מכל צד, לכתוש, לטחון, לפורר, ולגרוס ,ולהגיש לנו מטעמים שיעוררו בנו את כל החושים....

"לאדם יש בחירה חופשית" היא אומרת, וזה ניכר בדמויות שלה, ובכלל, "אבל המציאות יכולה לסכל את בחירותיו ולהטות את דרכו לכיוונים שהוא לא חשב עליהם.."

ואני אבחר לסכם את חוויית הקריאה שלי כדברי מאיר שלו מהמדרש "כל אדם גם משהגביה כמו משה, יש לו את הירדן שאינו יכול לעוברו ..."

כשהתחלתי לקרוא את "מיכאלה" של מירה מגן, הגעתי עם מערכת ציפיות מוגדרת מאוד. אחרי קריאת "אחותו של הנגר", ספר אחר שלה, שהצטייר בעיניי עד כה כפסגת יצירתה, ציפיתי לפגוש שוב את הדרמה המשפחתית המוכרת, הסמיכה והמלנכולית מעט שמגן מצטיינת בה. אולם, "מיכאלה" שבר לחלוטין את תקרת הזכוכית של הציפיות הללו והוכיח את עצמו כבר מהדפים הראשונים כרומן בועט, תזזיתי ופנומנלי, שמצליח להיות קצבי וקריא להפליא מבלי לאבד גרם מהעומק הפסיכולוגי החריף שלו.
העלילה נפתחת באישון לילה, כאשר אחות אלכוהוליסטית, חסרת כול ופרועה, מובלת על ידי שוטרים אל סף ביתה של אחותה האמידה והמוצלחת, מיכאלה. האחות בעלת החיים המושלמים לכאורה משכנת את הסוררת ביחידת דיור בחצרה הסטרילית, בתנאי קשוח של גמילה. אל סיר הלחץ המשפחתי הזה מצטרפת במהרה אימן של השתיים, ששהתה שנים במוסד פסיכיאטרי בעקבות "רומן סוער שניהלה עם אלוהים". החצר הבורגנית המטופחת הופכת בן רגע לחממה רגשית מבעבעת, שבה הפסאדות עומדות למבחן קריטי.
הברקתה הגדולה של מגן טמונה בבחירה המבנית המתוחכמת: למרות שהספר נושא את השם "מיכאלה", המיקרופון נמסר כולו לרונה, האחות החבולה. רונה היא מספרת פנומנלית. המונולוג הפנימי שלה – הראש שעובד על "אוטוסטרדה" חסרת ברקסים – הוא מלאכת מחשבת של שנינות חריפה והומור שחור וקורע מצחוק, המתבטא למשל בכינוי הלעגני "הוסטל" שהיא מדביקה ליחידת המגורים בה היא גרה עם אמה, כמו 2 חוסות. מגן משכילה לפרק את מנגנון החבלה העצמית של רונה בצורה כירורגית; חוסר הטיפוח המכוון שלה והמשיכה שלה לגברים משולי החברה אינם סתם מניירה, אלא שריון פסיכולוגי שנועד לנהל את הכישלון מראש כדי להתגונן מפני דחייה.
התהודה הרגשית הגבוהה של היצירה מגיעה לשיאה דווקא דרך הדיאלוג והחשבון הנוקב שיש לדמויות עם השמיים. רונה אינה מקנאה בכסף, במעמד או בילדים של אחותה – לכל אלה היא בזה באמת. היא נשברת ומפתחת קנאה קיומית, כמעט תנ"כית (במודל של רחל ולאה), רק מול החסד והאהבה האפלטונית הטהורה שמיכאלה זכתה לה עם יקי. הכעס של רונה על הקב"ה שקיפח אותה בחלוקת המשאבים הרגשיים חושף נפש המדממת מצמא לאהבה ומשמעות.
לקראת ישורת הסיום, מגן מהדקת את הברגים והחצר הסטרילית קורסת לחלוטין. בנה הבכור של מיכאלה בועט במוסכמות, בורח מהבית ושואף להצטרף לנוער הגבעות – בעיטה רדיקלית שמתכתבת עם האנרכיה של רונה ומנפצת את אשליית הבית המושלם. כאשר מיכאלה השבורה, שמתגלה בעצמה כבעלת מורכבות נפשית עמוקה וכואבת, מודה בפני רונה שהיא מקנאה בה, המעגל נסגר בעוצמה מטורפת. מתברר שדווקא מי שנגעה בתחתית מחזיקה בחירות פנימית ובאותנטיות שמיכאלה יכלה רק לחלום עליהן בתוך כלא הציפיות שלה.
הסיום של הספר מעניק קלוז'ר מהמם ומספק מאין כמוהו. התהליך של רונה מרהיב דווקא משום שהיא לא עוברת סדנת הגמשת אישיות בנאלית; היא מתרככת, מורידה את ווליום הציניות ומגלה חמלה עמוקה ומפעימה כלפי האשליה המשיחית והתמימה של אמה המשתקמת, אך נשארת נאמנה לחלוטין לקול הפראי והלא-מתפשר שלה. לצד הוקרת תודה מוסרית לדמותו של הבעל, ערן, שעומד איתן מול השברים, הספר נחתם כחוויה ספרותית טוטאלית.
בשורה התחתונה: "מיכאלה" הוא יצירת אמנות מבריקה, חכמה וממגנטת שלא ניתן להניח מהיד. מירה מגן רקחה רומן אנושי חשוף שמצליח להצחיק, להכאיב ולייצר תזוזה עמוקה בנשמה, תוך שמירה על עברית עשירה ומדויקת להפליא. חובת קריאה לכל מי שמחפש ספרות מקור במיטבה.

כך נכתב על כריכת הספר מיכאלה:
"גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש."

אכן, בניגוד לספרים קודמים של מירה מגן שקראתי, כאן המספרת, רונה, היא דמות משולי החברה. ילדה דחויה שגדלה במוסדות, בהווה היא אלכוהוליסטית, נטולת השכלה ושאיפות, עם אמא לא מתפקדת המאושפזת בבית חולים לחולי נפש ואבא שנעדר כבר שנים רבות.
רונה מופקדת ע"י המשטרה אצל אחותה המוצלחת מיכאלה, זו שצלחה את המשברים המשפחתיים וגדלה להיות אזרחית למופת, משכילה, אשת קריירה, אמא ורעיה.
אז האם אכן התהפכו היוצרות ברומן הזה?
האם רונה, המשקיפה מהצד על חייה המושלמים לכאורה של אחותה בעודה מנסה, ניסיון מועט-מוטיבציה ועניין, להשתקם ולהיגמל, היא הגיבורה או שמא מיכאלה, שעל שמה נקרא הספר?
ובכן, רונה היא המספרת מה שהופך אותה בכל זאת לדמות המרכזית שאת קולה אנחנו שומעים.
וקולה הוא בסופו של דבר קולה של מירה מגן, קול שאהוב עלי מאוד.
מירה מגן כותבת נפלא, היא אמנית של שפה ושל שיבוצי ציטוטים משלל מקורות.

אבל... האם הקול הזה מתאים לחסרת הבית האלכוהוליסטית, הילדה הדחויה, נטולת ההשכלה?
למרות התירוץ של החינוך הדתי בעבר ששמה מירה מגן בפיה של רונה, חינוך שהנחיל לה שברי פסוקים וציטוטים בהם היא משתמשת ברוחב יד, משהו נשאר לא אמין בדמות הזו.
היא סטרילית מדי, חזקה מדי, בעלת שפה עשירה מדי.
עושה שטויות אבל שומרת על הגבולות.
ובמקום להיות בוטה תזזיתית ומרגשת היא יוצאת מדי... מחושבת. מלאכותית.
גם העלילה סובלת מבנייתה של הדמות המרכזית. נראה שהיא מדשדשת מעט, לא בטוחה איזה כיוון ללכת.
לוז העלילה הוא תהליך ההתפרקות של מיכאלה, "האחות המוצלחת", המושלמת ואולי איזשהו חילוף תפקידים בינה לבין רונה אחותה.
אבל מכיוון שדמותה של רונה לכתחילה אינה אמינה במיוחד, גם העלילה נגררת בעקבותיה ולא מצליחה לייצר אמירה משמעותית.
נהנתי מהספר, בעיקר בזכות הכתיבה של מירה מגן שהיא נהדרת בעיני, ובזכות דמויות המשנה הנוגעות ללב.
אבל למירה מגן יש ספרים טובים יותר.
אז המלצה חלקית, לאוהבי מירה מגן במיוחד.

סיפור משפחתי בו היוצרות מתהפכות. לא אהבתי את הספר ולומר את האמת די נמאס לי מהספרות העברית העוסקת בסיפורים משפחתיים ,שרובם די בנאליים.

איזה יופי של ספר!

מירה מגן יודעת לנגן על מיתרי השפה העברית, ורוקחת עלילה מרתקת, עם מרכיבים מדויקים ונכונים במיומנות רבה.

כמו בספריה הקודמים, גם כאן מירה מגן כותבת על דמויות מיוחדות, ואאוטסיידריות. היא מתעכבת על פצעי החיים, והכאב האנושי, וברגישות נוגעת, ומקלפת בעדינות את הדמויות הזקוקות לסיוע ולהכוונה.

בספרה "אחותו של הנגר" וגם ב"מיכאלה", מצאתי קריאת תיגר על ההשגחה, וגם כאן הוא לא ממש עוזר...

העלילה מגוללת על ידי רונה-אחותה של מיכאלה.

החיים של מיכאלה הם חלומה של כל אם! היא יועצת זוגית, נשואה לערן להב הפסיכיאטר, ולהם ארבעה ילדים. שלושה ילדים מוכשרים ונסבלים, ואחד עם "תסמונת בעלת שלוש אותיות" (עמוד 9)

משפחת להב מתגוררת בדירה מרווחת, עם יחידת דיור ומשרד לקבלת פציינטים. מיכאלה מאוד מסודרת, שבויה ללוח זמנים מתוקתק, והחדר שבו היא מקבלת את לקוחותיה, הוא קודש הקודשים שלה.

רונה צעירה בחמש שנים ושונה ממנה לחלוטין. היא אלכוהוליסטית בגמילה, תלושה מהמציאות, ללא סדר יום, ללא רכוש, ומקובעת בתוך הפסוק: "הכול הבלים הכול הבל".

סמדר, האם של שתיהן מאושפזת בבית חולים לחולי נפש מספר שנים, ומאז שפיתחה רומן עם אלוהים ובעלה שנטש אותה.

שלושת הדמויות הללו מתכנסות לתוך בית אחד. ראשית, רונה האלכוהוליסטית מובלת לבית אחותה באישון לילה,
תוך הבטחה שתיתן לה קורת גג, וכך היא לא תיכלא ו/או תאושפז. כדי להכניס את רונה למסגרת, מיכאלה דואגת לה לתעסוקה, ושוכרת לה פיצוציה קטנה ברחוב אלנבי, שבה תוכל למכור עיתונים, סיגריות, ביסלי ותעסיק את עצמה במשך היום.

זמן קצר לאחר מכן, מצטרפת אליהן סמדר, לאחר שהרופאים קיבלו החלטה שהיא כשירה ובריאה.

שתיהן האם והבת, סמדר ורונה תתגורנה ביחידה הדיור, שכונה על ידי רונה ה"הוסטל", ועם הזמן יצטרף אליהן חבר נוסף: כלב.

למרות שרונה לא נחשבה לעיפרון הכי מחודד בקלמר, היא מצליחה לזהות את הפירורים שאחותה ובעלה מטאטאים מתחת לשטיח. היא רואה, שומעת, מבינה ואת כל האירועים הנעים מסביבה, היא טומנת בתוכה ככספת בנאמנות.

למיכאלה קשה ... על אחותה צריך לשמור, כדי שלא תפתח קשרי ידידות עם הבקבוק, ולאימא יש לדאוג שתיקח את התרופות במועדן, ומעת לעת להקשיב לדו-שיח שהאם פיתחה עם ציפור, שמשום מה בטוחה שהציפור הוא בעלה- רפאל, שחזר אליה בצורת ציפור.

שלושת הדמויות ובעיקר שתי האחיות עוברות מסע. מיכאלה נסדקת ורונה חוזרת לקרקע בדרכה שלה, ואפילו מתאהבת...

מירה מגן רקמה כאן עלילה על משפחה, ומובילה את הקורא למפגשים עם דמויות נוספות, מגוונות ומעניינות מול האמונה האלוהית. יחד עם זאת מצאתי כאן שילוב נהדר של שפה גבוהה, מול שפה פחות מצוחצחת בהתאמה לדמות. כוחה של הכתיבה מתבשמת בתיאור הדמויות, עומקן, והתחבטויות לרוב ללא פילוסופיה מעיקה.

למען ההגינות, אני מודה שתחילת העלילה מעט איטית, אך ככל שהסדקים התרחבו, המולקולות התחברו, ונוספו אירועים, הקריאה הפכה לריצת מרתון.

318 עמודים חולשים על מנעד נושאים: זוגיות, אהבה, היחסים בתוך המשפחה, מסגרות, דידקטיות יתרה, אמונה לא פתורה, ספקנות, שקרים, נורמות חברתיות, חרות ועוד.

מצפה לכם מסע מרטיט עם שתי אחיות שונות ומרתקות.

בשורה התחתונה: לכל משפחה יש שלד בארון.

אני אהבתי, ואוהבת מאוד את כתיבתה של מירה מגן, וככל שאני קוראת מיצירותיה, אני מתענגת וממתינה כבר לספר הבא.

ממליצה בחום.

תיהנו.

לי יניני

הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, פרוזה מקור, 318 עמודים, 2018

ספר נהדר. הסיפור מרתק, הכתיבה זורמת והדמויות מגוונות, מעין פסיפס אנושי של החברה. כל אחד יכול להתחבר ולמצוא את עצמו באחת הדמויות או בכמה מהן. מירה מגן שוזרת הומור בעלילה קולחת ומסתעפת והכול זורם ומהנה. ספר חוויתי.

איזה יופי, איזו כתיבה מופתית.
מיכאלה ורונה הן אחיות, אבל עולמות כל כך שונים שזה בלתי נתפס.
מיכאלה המתוקתקת, היפה, מטופחת ומושלמת מדי. סדר יום מדוקדק וקבוע עם משפחתה, בעלה ערן וארבעת ילדיהם. בית ענק, מלתחה שופעת, פרקטיקה מצליחה כיועצת זוגית. בעלה מצליח גם הוא בתחום הפסיכיאטריה. רונה (המספרת), עולם הפוך. אנטיתזה טוטאלית. כבשה שחורה. בת 35 וצעירה בחמש שנים מאחותה. "נָמבֵּר טוּ" (במקור), אלכוהוליסטית בגמילה המתגורת בצל קורתה של מיכאלה ביחידה נפרדת. ללא זוגיות ומקצוע וחסרת כל, 'שלוכית' פרועת שיער, בגדיה בלויים וזוג סניקרס מרופטים יחיד. מוציאה איכשהו את מחייתה מבודקה ('פיצוצקייה' בלשונה) למכירת מסטיקים, במבה, ביסלי, סיגריות ועיתונים בתוספת קצבה דלה מביטוח לאומי. מאושרת במעט שיש לה. ילדים, השכלה, כסף ומעמד לא קונים אושר.'חתולת רחוב' עם חכמת חיים.
אִמָן סמדר היתה מאושפזת שנים במעון ללוקים בנפשם. מאמינה אדוקה ומטורללת קמעה שבעלה התחפף לארצות הברית והיא מאמינה שישוב ובינתיים מבקר אותה בדמות ציפור. כשאין ברירה ועליה לעזוב את המקום היא משוכנת בחדרה הדל של רונה שבספק הלצה ספק רצינות אומרת שנוספו לה שני שותפים לחדר- אמא ואלוהים. מאוחר יותר יצטרף כלב.
האחיות מוצאות עצמן נסחפות לקשרים הרסניים עם הגברים הלא נכונים. הקשר של רונה עם ילדי אחותה רופף למדי וקצת יותר משמעותי עם הבכור עידו שלעתים עוזר בבודקה, נער מתמרד שנכנס לו ג'וק לראש ומיכאלה מבקשת ממנו לאַפֵּס את השמגג כי לה הוא לא מקשיב ('הטראבל מייקרית של המשפחה לאילוף האחיין הסורר').
חייה המושלמים של מיכאלה אינם כאלה, כלל. כלפי חוץ מציגה פסאדה של שלמות והצלחה אך נוכחות רונה והאם בחייה, בנה הבעייתי והמשבר בזוגיות יוצרות בקיעים בשלמות. ערב אחד ולפני המשבר האמיתי היא מתפרקת רגשית ומוציאה לעיני אחותה את נשמתה בבכי מר וחסר שליטה.
רגעים קטנים לכאורה אך בעלי עוצמה. רונה והאם בבית קפה אחרי שסמדר לא היתה באחד שלושים שנה ופשוט לא יודעת מה לעשות. כל קפה זה "צ'ינו" לא מובן ואיך אם בכלל לפנות למלצרית. אבודה ומכמירת לב. רונה פוסעת ברחוב יום אחד בסערת נפש אחרי עימות עם ערן, מגיעה לים ונכנסת אליו לבושה, הגלים והרוח מכים בה ועבורה זו מעין חוויה מטהרת ומזככת.
ספר יפה על שבריריות החיים וחולשות אנוש. מעמד וכסף אינם מבטיחים אושר וחיים בלי רכוש שאינם בהכרח אומללים.
סגנונה השונה של המחברת ניכּר. איכות ושנינות, שפה רהוטה ועשירה בה משולבים ביטויים כמו 'טרללה' ו'מתמזמז באאודי שלו עם אחרת כמו אחרון הערסים'. יש בכתיבה משהו ייחודי, אחר. קשה להניחו מהיד.

"אבל אתה כמו רוב האנשים לא תבין איזה יתרון יש בלהיות גרגיר אבק, להיות נע ונד בעולם עם סניקרס בלויים וכתפיים שלא עלה עליהן עול....אתם עבדים נרצעים של בולשיט, יופי, כסף, מעמד וכל השיט הזה. תן לי מה שתיתן ולא אתחלף עם אחותי לרגע".
"ספרי לסבתא".

מצטרף את המתלהבים מ"מיכאלה".
מירה מגן בונה עלילה מורכבת ומסועפת בעלת הפתעות ועניין.
הדמויות המורכבות מגלות טפח ומכסות טפחיים: הדמות המושלמת הוא היא לאמיתו של דבר השבורה, הדמות המכורה ושברירית היא לבסוף השלמה עם עצמה והחזקה, הדמות חולת הנפש היא הבריאה מכולם, הרופא הוא החולה, והדמות הראשית היא למעשה המשנית ולהפך.
הסיפור אנושי ביותר, ומשאיר את הקורא עם סיומו עם הרבה נחת רוח מן היצירה היפה הזו.

מירה מגן יודעת לבנות דמות. זה כבר ברור לי אחרי שקראתי הרבה מספריה ונהנתי כל פעם מחדש.
גם בספר הנ"ל הכתיבה מרגשת. הדמות נבנית לך אט אט מול העיניים ואת מתחילה להרגיש שאת מכירה אותה.. שאת מבינה אותה.. שאת רוצה ממש לחבק אותה.
סיפורן של שתי אחיות: רונה ומיכאלה. רונה, אלכוהוליסטית בשיקום חסרת כול , מתגוררת ביחידת דיור קטנה אצל אחותה בניסיון להחזיר את חייה למסלולם. אין לה כלום. לא כסף ולא עבודה ולא חברים ובקושי בגדים מרופטים. היא קמה כל בוקר לשבת בקיוסק קטן ולנסות להרוויח כמה גרושים.
אחותה לעומת זאת היא ההפך הגמור. מטפלת זוגית הנשואה לפסיכיאטר בכיר עם 4 ילדים. חייה מסודרים עד מאוד. הכל מתוקתק עד לרמת הכלים בארונות. אין ספק שהיא האחות 'המוצלחת'. זאת נקודת המוצא של שתי האחיות עוד מתקופת הילדות הקשה שלהן כאשר האמא איבדה שפיותה והאבא נטש אותן.
כבר בתחילת הסיפור האמא משתחררת מבית החולים לחולי נפש ועוברת לגור עם רונה ביחידת דיור הקטנה בחצר של האחות.
מכאן הדמויות מתחילות להתפתח ולאוו דווקא לכיוונים הצפויים. פתאום יציבות נפשית היא משהו הרבה יותר מאתגר ממה שנראה לעין ומוסכמות חברתיות נפרצות לכל מיני כיוונים.

מירה מגן רוקמת פסיפס אנושי מרהיב באמצעות כתיבה איכותית. עם כל עמוד שעוברים לאט לאט אתה מרגיש חלק מהמשפחה המאתגרת הזאת. חלק מהטירוף שלהם.
הדמויות המעטות בספר מראות לנו כי החיים הם לא מה שהם תמיד נראים כלפי חוץ ורב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור לנפש האדם.
מומלץ!