ביקורת זו נכתבה בהיפעמות מדאיגה על ידי אשה (נאה, אם יורשה לי) שבעבר נהגה להשיב לכל כך הרבה ממליצי ספרים, “כן כן, זה ברשימת היום-אחד. כרגע לא מתחשק לי לקרוא מד”ב.”
ואז יום אחד, “יום אחד” הגיע, וחייה השתנו לעד.

את חולית קראתי במקביל עם בן זוגי. למעשה, הוא קרא אותו בשפת אמו, אנגלית, ואני בשפת אמי, פורטוגזית, כך שהמאבק לדון בספר על כל מונחיו הבדיוניים והשמות המשונים היה אתגר לא קטן, ולכן אני יותר ממוכנה לדון עליו כאן בחופשיות בלשון התרגום (סתם, עברית, איזה פורטוגזית).

הכל התחיל כשהלכתי ברחובות תל אביב ומצאתי חנות ספרים יד שניה פתוחה לרווחה בשיאו של הסגר השלושה-עשר, אבל מי סופר, כשראיתי את חולית עומד על המדף בכניסה. ביקשתי מהמוכר לשמור אותו עבורי עד שאסיים לעיין בחנותו. היא היתה ריקה מאדם, אבל אי אפשר להיות זהיר מדי.
עד סוף היום, יצאתי משם איתו ועם מאיר שלו אחד ועם דורית רביניאן אחד ועם קיבה אחת מלאה אספרסו. תכננתי להתנפל על מאיר שלו עם הגיעי הביתה (איזה משפט מסוכן), אבל חולית סקרן אותי ופתחתי רק להציץ. שעתיים לאחר מכן, חזר בן זוגי הביתה, כועס על שהתחלתי בלעדיו. אבל לא שמעתי אותו, הייתי רחוקה רחוקה, מאות אלפי קילומטרים ממנו בכוכב הלכת אראקיס, או בשמו העממי, חולית.

אז כן, זהו “הספר על התולעים העצומות” כפי שרבים מכנים אותו, כי את זה כנראה הרבה יותר קל לזכור מאשר ”חולית”.
זהו סיפורו של כוכב המדבר, ואני לא מתכוונת למוזיקאי שנסע להופעה באינדינגב, אלא לכוכב לכת שכולו חול.
סיפורו של עולם שבו מים הם ערך עליון.
סיפורם של שבטים של נוודי מדבר המכונים "דררים" החיים “לצד” תולעי חול אימתניות, בסיס תורת חייהם ומקור הסם והעושר שמגיעים בחבילה אחת.
זהו סיפורו של המשיח, ואף על פי שהתמהמה, מואד’דיב, המגלה את שליחותו - שליחות "קפיצת-הדרך" (וכך גם במקור, נהניתי לגלות מהעותק של בן הזוג, Kwisatz Haderach) על-פני חולית.

קבלו את הקיסר הפאדישח שאדאם הרביעי השולט על היקום ומתעמר באדם אחד, הדוכס לטו לבית אטריידיס, הקשוח והמיוסר. ללטו יש פילגש ושמה ג'סיקה, בת גשרית, שהוא מסדר נשים עתיק בעל מטרה להביא לעולם דרך תוכנית השבחת גנים זיווגית את קפיצת-הדרך. ג'סיקה נשבעה שלא לאהוב לעולם ובגדה במסדר בכך שהביאה ילד מאהובה לטו, הרי הוא פול.
ובכן, משפחת אטריידיס עושה רילוקיישן במטרה להנהיג את כוכב הלכת חולית, המקור היחידי בגלקסיה לסם - המרקוח שעושה אותך צעיר יותר ומהיר יותר, והסיבה לעין הכחולה על הכריכה.
ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו נחשפים ליקום של חולית, מתוודעים אל הדררים ואמונותיהם המשונות, נכנסים מעט לראשיהן של בנות גשרית וצוללים ליריבות בין צמד בתי הארקונן ואטריידיס. כמו כן, אנו עדים להתבגרותו של פול ואט אט מקבלים הבנה בסיסית לצורת החשיבה שלו, שרובה מונעת על ידי חזיונותיו.

"הלא תובעת לעצמה הדת זכות יוצרים על הבריאה מזה עידן ועידנים?"

זהו אינו רק סיפור הרפתקאות, אלא צומת מיסטית של פילוסופיות, אמונות ותרבויות החושפות צורות מחשבה ורגש חדשות שליוו אותי במשך שבועות.
אם אתם אוהבים פוליטיקה, אבירים, אהבה, טרגדיה, טכנולוגיה, אקולוגיה, גיאולוגיה, איסלאם, חלל, איסלאם בחלל, בגידות, שקרים, חרבות, קונפליקטים, מלחמה, סמים ורוקנ’רול - אל תניחו לעצמכם לדלג על הספר הזה.
אני יודעת, יש הרבה לעכל ולכן אני לא הולכת לפרט על כל עניין ועניין, יש לי רומן משלי לכתוב, אבל הוא מזין אותך לאט לאט בהתחלה, ומאיץ את הקצב בהתאם לקצב הלעיסות שלך. כמעט שלא הרגשתי חנק או עומס במידע, ומילון המונחים בסוף היה לעזרי כשכן.

זוהי חתיכת ספרות, ספרות קשה לעיכול ודורשת מחשבה, ועם זאת, העברתי דפים בקצב של רוח. לשמחתי, התרגום של עמנואל לוטם נפלא. אני יכולה לומר באחריות, כי השוויתי.
חולית כבשה ולפתה אותי חזק, נהנתי מכל רגע של קריאה, שקיעה והתמוססות מוחלטת בין דפיו.

מתכננת לקרוא את הספר הבא בסדרה ברגע שאניח עליו את טפריי המשויפים.

חולית עושה את זה ובגדול. זו לא עוד יצירת מד”ב, אלא יצירה מיתית שמצליחה לשלב פוליטיקה, אקולוגיה, פילוסופיה, דת, גורל ופסיכולוגיה – וכל זה בתוך סיפור סוחף שלא נותן מנוחה לרגע.

מה שתפס אותי מהשורה הראשונה הוא לא רק העולם המורכב של אראקיס, אלא התחושה שזהו יקום חי ונושם, שיש לו היסטוריה, תרבות ושפה משלו. פרנק הרברט בונה כאן עולם לא פחות מרתק מ”שר הטבעות”, רק שבמקום חרבות ודרקונים – יש תבלין, מסדרים סודיים וקרבות על שליטה, גם חיצונית וגם פנימית.

פול אטריידס הוא לא גיבור רגיל. הוא דמות מהפנטת, שנעה בין נער מבולבל לבין משיח אגדי, ויחד איתו הקורא עובר מסע מטלטל של שינוי, אובדן, גילוי עצמי והכרה בכוח – ובסכנה שגלומה בו. והסגנון? פיוטי, חכם, מרוכז. כל משפט מדוד, כל מילה במקום. אין בזבוזים – יש עומק.

הספר לא מנסה “לרצות” את הקורא – הוא דורש תשומת לב, סבלנות, פתיחות מחשבתית. אבל מי שייתן לו את זה, יגלה אחת מהיצירות הספרותיות הגדולות של המאה ה-20, יצירה שמהדהדת הרבה אחרי סגירת העמוד האחרון.

לסיכום – חולית הוא הרבה יותר מספר. זו חוויה. עולם שלם. מסע תודעתי. ואם לא קראת אותו – אתה מפסיד יצירת מופת שלא דומה לשום דבר אחר

מי שיצא לו לעלעל מעט בעמודי בסימניה וודאי רואה כי "חולית" אינו בדיוק נמנה בין הספרים שהם "כוס התה" שלי. עלילתם של מרבית הספרים עליהם כתבתי בסימניה מתרחשת בעולמנו אנו ולא בעולם מדומיין. עד היום לא כתבתי ולו ביקורת אחת על ספר מז'אנר ה-"מדע בדיוני" (אם כי קראתי בעבר כבר מספר ספרים שכאלה ובכול זאת לא רבים). אז איך קרה שלפתע אחרי תקופה ארוכה בה לא כתבתי בסימניה הספר הראשון שאני סוקרת הוא דווקא חולית? ובכן, הדבר מפתיע גם אותי אך הוא קרה. חולית שבה את ליבי וגרם לי להבין כי ייתכן שאני אוהבת ספרי מדע בדיוני יותר מאשר מה שחשבתי.

איך בכלל הגעתי לקריאת חולית? זאת אצטרך לזקוף לזכותו של אדם שמפאת רצון לשמור על פרטיותו לא אציין את שמו כאן (רק אומר כי הוא מאוד מאוד חמוד). בתחילת השנה הלימודית הזו יצאנו אני ואותו אדם לחופשה קצרה באילת. בדרך הארוכה חזרה מאילת לאזור המרכז היה לנו מן הסתם הרבה מאוד זמן להעביר יחד. שוחחנו על מספר דברים שביניהם היה גם ספר זה. הוא אמר כי ראה את הסרט והוא מתכוון לקרוא את הספר בקרוב (דבר שעוד לא הספיק לעשות) ואני ציינתי גם כי כבר ממזמן רציתי לקרוא את הספר אך עד לאותה השיחה לא קראתי יותר מכמה העמודים הראשונים. בסוף אותה השיחה שנינו סיכמנו כי נקרא את חולית בקרוב.

חולית הוא ספר מיוחד למדי. הוא ספר היוצר לא כוכב אחד אלא מספר כוכבים שונים הכתובים לפרטי פרטים. אין הכוונה לכך שהם מפורטים מדי, כלל וכלל לא! מורגש כי ישנה מחשבה רבה מאחורי כול פרט ופרט בספר, מאחורי כול דמות ומאחורי כול דבר בכוכבים שבו. אלה הכוכבים המופיעים בספר:

אראקיס - הכוכב בו רוב עלילת הספר מתרחשת. כוכב זה הוא מדברי וקיים בו ה-"סם" (הנקרא גם מרקוח) הידוע ביכולתו להאריך חיי אדם ועלול לגרום להתמכרות אליו (קלה אם מדובר בלקיחת מנה קטנה שלו וקשה כשמדובר במנה גדולה).

קלדן - כוכב בו תחילת הספר מתקיימת. הוא עשיר במים וצמחים להבדיל מאראקיס המדברי.

סלוסה סקונדס (הנקרא גם "עולם הכלא") - כוכב עליו מדובר בעלילה אך לא מתרחשת עלילה בו.

עלילת הספר מתמקדת בפול - הוא בנם של הדוכס לטו ובת הגשרית ג'סיקה - אשר מתגלה כי הוא "קפיצת הדרך" ("קפיצת הדרך" הוא בן זכר אשר בעל יכולותיהן של בנות גשרית ואשר יכול לקפוץ בין פרקים בזמן כמו בנות גשרית אך לראות גם דברים אשר הן לא יכולות מאחר והוא זכר) - במסעו באראקיס אליה הוא עובר עם משפחתו עקב תככים פוליטיים בין משפחות האצולה. עם זאת, פול לעיתים לא מוזכר בספר פרקים שלמים מפני שהספר לא מתמקד רק בו אלא בסיפורו של הכוכב אראקיס כולו.

אחד מן הדברים שהכי אהבתי בספר הוא התעסקותו בנושאים פילוסופיים הקשורים גם לעולם האמיתי. קיימים בו מלחמות דת, תככים פוליטיים ובכלל פוליטיקה מסובכת למדי (שאותי לפחות ריתקה), מלחמות אזרחים ושאלות כמו: האם ישנה דרך אחת שבה דברים יכולים להתרחש? מה חשיבותם של מים בעולם? האם ישנה דת אחת צודקת? אהבתי מאוד גם את אופן תפיסת הזמן בספר. העלילה אינה לינארית. ישנן קפיצות אחורה וקדימה בזמן לא מעט בספר וכך גם קפיצות בין מקומות שונים. הספר רווי במושגים שאת חלקם הוספתי לסקירה אך הם רק חלק קטן. בכלל, העולם שיצר פרנק הרברט מדהים, מלא דמיון ומפורט (כפי שכבר כתבתי) לפרטי פרטים! בעייני פרנק הרברט הוא סופר נפלא שהצליח לברוא עולם שלם!

אסיים בשיבוח כול הדמויות הנשיות בספר! מאוד אהבתי את דמותה של ג'סיקה, אימו של פול, שבעיני היא דמות החכמה והמחושבת. אזהרת קלקלנים! מאוד אהבתי גם את צ'אני הדררית אהובתו של פול שהיא בעייני דמות אמיצה, חכמה וחזקה אבל הכי הכי אהבתי את דמותה של עאליה בתה הצעירה של ג'סיקה אשר יש לה בעייני המון מחוכמת אימה אך גם אומץ ותעוזה מדהימים! סיום קלקלנים

לסיכום - אם בכלל ניתן לסכם את הספר הזה - ספר מומלץ למדי! קריאתו ממלאת הראש והלב גם יחד בעונג!

את השירות שלי עשיתי בתותחנים. מי שהיה, יכול לדעת שמחצית ממנו אתה כנראה מעביר בדרום ובמדבר היבש והרחב. בין אם טירונות בשבטה או תפיסת קו באזור עין יהב, את רוב הטראומה שלי יש מהמדבר. שירות של שנתיים ושמונה חודשים גרם לי לשנוא בכל נימי נפשי את המדבר על כל מרכיביו: האבק, אין צמחים, החום בקיץ (אינעל רבאק החום בקיץ) - בקיצור, כל חוויה שם העלתה בי רק יותר ויותר סלידה מהדרום. לא חשבתי שאשלים איתו ופעמים שיצאו לי מנסיעות לדרום, חטפתי חלחלה. עד הרגע שבו נשאבתי לתוך מה שהרברט רקח במשך כמה שנים יפות כדי ליצור את רומן המדע בדיוני הכי טוב אי פעם. תחרות שברובה קלה, אבל לא קלה ביצירתה בין היתר, כי יש לי סלידה ממד"ב. הדמויות שטוחות שטוחות, משתמשים בשמות אשכנתוזים מפוצצים ועם רעיון פשטני שאפשר להבין רק מלקרוא את התקציר. אבל הרברט התחמק מכל קלישאה אפשרית ובאיזשהו מובן, יצר את ה-קלישאה. זו שהובילה לספרות מד"ב ופנטזיה לקחת ממעלליו של פול באראקיס שלא כזו רחוקה משבטה בדמיון.

האמת, שזה לא תמיד היה ככה. כשהייתי ילד, מדע בדיוני סיקרן אותי בגלל האסקפיזם והיציאה למקומות מחוץ לנורמה. וכשהייתי באזור ה-14-15, הייתי מטאליסט בכל רמ"ח איבריי. קצת מביך, אבל אין מה להתכחש. בעיקר את איירון מיידן הערצתי. אחד מהאפוסים הארוכים שלהם נקראו To Tame a Land ובמקורות המרשתת סופר כי הוא מבוסס על ספר מדע בדיוני בשם Dune. נכנסתי לערך הויקיפדי והעטיפה עשתה שירות יפה. אחרי זה כשראיתי את הגרסה העברית של עם עובד, העטיפה הזו בכלל סיקרנה (בעיניי מעטיפות הספרים הטובות ביותר). באותו גיל, ניגשתי לשאול את הספר מהספרייה והאמת התרגשתי לקרוא. וכשהתחלתי.. לא הבנתי מה פרנק רוצה ממני. מה הקטע עם פול? הוא הגיבור? מה זו הקופסה הזו? מה זה למען השם גום ג'אבאר? כנראה שזה לא היה לגילי. שנים עברו ונמשכתי יותר לספרות עם תובנות פילוסופיות של מחברים מפורסמים ותנועות ידועות. "חולית" היה שם, אבל לא באמת בער לי לגשת אליו שוב. עד שבא דני ווילנב, הבמאי שאין לו סרט רע והפך את הספר שהפך את עולמו לחזיון קולנועי מרהיב.

האמת שהתלהבתי וזה גרם לי לחשוב שאולי כן יש משהו בספר הזה. אחרי הכל, חודרובסקי ניסה להסריט אותו אחרי "ההר הקדוש" מסרטיי האהובים ומרוב חזון, זה הלך לארכיון הסרטים המשפיעים ביותר שלא יצאו. ודיוויד לינץ', יקיר לבי, גם הוא הסריט את הספר. אבל עם כל האהבה אליו, עדיף שיישאר בתחום הביזארי ויספר לנו מי רצח את לורה פאלמר. אבל דני עשה חסד וגם איתי. כי חזרתי בגיל 21 לפרי דמיונו של הרברט שנשאר רלוונטי יותר מאי פעם. וזה מהדברים הקטנים. במקום שמות טיפשיים כמו "זוריגון" או "מתלזאוור" או ווטאבר, יש פה שמות שמוכרים לנו מן היומיום: "פול", "ג'סיקה", גם שמות ערביים שרלוונטים אלינו במזרח התיכון כמו "מואד'דיב". ההשפעות לא מגיעות מהמערב. הרבה מאוד אסלאם, הרבה קבלה, הרבה מיסטיקה ופסיכדליה ובעיקר, נבואה לגבי האסון האקולוגי שאנחנו מביאים עלינו. הרברט נכנס בפיאודליזם, בקולוניאליזם, באמונה עיוורת והכי חשוב, הוא כועס על האדם שהורס את הטבע למען משאביו ומבהיר לנו עוד בסיקסטיז, שאסור לפגוע במה שניתן לנו. את כל זה הוא עושה בסיפור שכל דמות בו מכילה בה הרבה עומק רבדים ומכניסה אותנו לתככים פוליטיים כמו בימינו אנו.

פול כמו שאול ודוד, מתחיל כגיבור ראשי עם ייעוד שמתבגר ועושה את דרכו, אבל כמו שהרברט אמר: "גיבור יכול להפוך לאנטי גיבור, תלוי מתי אתה מסיים את הסיפור". אבל פול אטריידיס הוא ההארי פוטר שלי. הוא יותר אמין ומזכיר לנו דמויות לאורך ההיסטוריה עד היום. כמו המאורעות שפה. העולם שבנה פרנק פשוט מרתק, שאתה מוצא את עצמך נשאב אל אראקיס החולית, אל הבגידות והמריבות הפוליטיות בין כולם וחושב לעצמך: בדיוני בדיוני, אבל זה מרגיש כמו אצלנו. ואצלי הייתה תחושה כבר, שאם אגיע למצפה רמון, כבר לא אחטוף חלחלה. והבדואים שניסו לגנוב נשקים מטירונים בשבטה, ייראו לי כמו דררים הרוכבים על הטרקטורונים המשולים לעקלתונים.

נהנתי מהסרט חולית המחודש שיצא לאחרונה ומקווה שימשיכו להסריט את הסדרה כולה כפי שעשו עם שר הטבעות וההוביט. הוצאת עם עובד מיהרה לנצל את הבאזז שנוצר מהסרט והדפיסה מהדורה מספר 22 של הספר עם כריכה חדשה ע"פ הסרט. זה לא תרגום חדש, רק הדפסה מחודשת. קראתי את חולית בנערותי וצפייה בסרט עשתה בדיוק מה שהוצאת עם עובד צפתה, עשתה חשק לקרוא שוב.
הספר מעניין על אף 644 העמודים שלו, אין רגעים מתים והעלילה מתקדמת במהירות רבה, אולי רבה מידי.. לטו הוא דוכס כוכב הלכת קלדן, כוכב לכת המזכיר בנופו את כדור הארץ. הקיסר הכל יכול פוקד על לטו לצאת וליטול לידיו את כוכב הלכת חולית מידי הברון הארקונן הרשע. הכוכב חולית כשמו מאוד חולי, הוא מאופיין ביובש, חום, מדבר, חוסר במים ותולעים ענקיות שחיות בחול, אך חשיבותו בכך שהוא מקום ההפקה היחידי בגלקסיה של ה"סם", חומר מיוחד שכל מנהיגי הגלקסיה תלויים בו ומכורים אליו.
הדוכס לטו מגיע עם משפחתו לחולית ומתחיל לבסס את שליטתו במקום. מהר מאוד מסתבר שיש בכוכב אוכלוסיה מקומית שהסתגלה לחיי המדבר בשם דררים, הם חיים בהרים ובמערות ויש להם תרבות ומנהגים משלהם. הדת שלהם אומרת שיום אחד יגיע המוא'דיב מנהיג בעל יכולות שיפרה את השממה ויהפוך את הדררים מעם מנוצל ופרימיטיבי לעם חשוב ונערץ. הדוכס לטו מגלה שהגעתו לאראקיס (חולית) היא חלק מקנוניה רחבת היקף של הקיסר. הקיסר בוגד בלטו ושולח כוחות להילחם בו עם הוראות להשמיד את כל בית אטריידאס (משפחתו של הדוכס לטו), ואכן כך קורה. רק שהעבודה לא מבוצעת בצורה ייסודית ובנו של לטו פול שורד, חובר לדררים והופך למואד'יב. מכאן מתחיל עיקר הספר, האם פול יצליח להגשים את שאיפותיהם של הדררים? האם שאיפותיהם תואמות את שאיפותיו הוא?
פנטזיה אפית מרתקת שנכתבה בסוף שנות השבעים, חיה ונושמת גם היום. העלילה בסרט ממש תואמת את הספר, אך הסרט מסתיים בערך אחרי 400 העמודים הראשונים, כנראה השאירו את השאר לסרט המשך.

עולם שלם, בין מזרח תיכוני אוריינטלי ובדואי לעתיד אפל, שכמו אצלנו סובב סביב מלחמות כוח וכבוד בלי קשר למשמעות ולתוצאה ארוכת הטווח.
ממליץ בחום, אני יחסית חסר סבלנות בקריאה ומצאתי את עצמי שוקע ונאבד בין תיאורים על מפלצות חול המשוועות לסם או גיבורינו המוגדר כנביא (במובן היהודי!)
התרגום עושה עם הספר הזה חסד.

אם ראיתם את הסרט והתעניינתם במקור, אז תפתחו, תקראו ותתאהבו אפילו יותר.

מבחינת עלילה, כתיבה, דמיות ועולם מדע בדיוני מדהים ומעניין הספר מצטיין, הוא מציג עולם בדיוני מהטובים שקראתי ללא ספק שבנוי בצורה מעולה, ללא ספק היה אפשר לכתוב על כוכב הלכת אראקיס מאות ספרים.
ללא ספק באיחות הספר מצטיין. לצערי אני לא יכול להגיד את זה גם על הזרימה של הספר. רק שיהיה ברור אני מאוד אהבתי את הספר, אבל היו חלקים ערוכים בספר שפשוט חיכיתי שיגמרו. סוף הספר ללא ספק סוחף רק לצערי רציתי לגמור את הספר לפני שהסרט יצא ונאלצתי לגמור אותו בקולנוע.
לסיכום, חולית הוא מהספרים הקשים שקראתי, יש בו חלקים מיגעים מאוד, הכתב בו קטן ולא מובן והוא די ערוך. אבל מצד שני, זה לא ספר שאפשר לא לקרוא, הוא גדוש בדמויות מעניינות, עולם מרתק וגם קטעים מהנים.

ממליץ בחום על הספר.

אל 'חולית' הגעתי בעקבות המלצה חמה של אחייני, וגם בגלל המוניטין של הספר כאחת מיצירות המופת של המדע הבדיוני. בעבר היו לי ניסיונות מועטים עם הז'אנר, חלקם מוצלחים ('קול למתים' ו'המנושל', ובמיוחד גרסתו הקולנועית של טארקובסקי ל'סולאריס'), כך שהגעתי עם הרבה ציפיות.

כידוע, מסוגלת יצירת המדע הבדיוני במיטבה להשתמש בפריצת גבולות המדע והזמן המוכרים לנו כדי לבחון מה קורה לנפש האדם או לחברה האנושית בתנאים אלה. הספר בהחלט עתיר דמיון: הוא בורא ציוויליזציה בין כוכבית שלמה, לה הגאוגרפיה שלה, השפות שלה, ההסדרים הפוליטים והחברתיים שלה, המיתולוגיות שלה וכו'. מאחר שפריסתם נעשית באופן מיידי עם תחילת הספר, יוצא שהכניסה אליו מאתגרת למדי, אך ברגע שמתגברים על הקשיים הללו העלילה סוחפת מאד. בתמצות, יש פה סיפור חניכה גברי של נער אשר הופך למנהיג צבאי עטוף בהילה דתית, ומנסה לשרוד במציאות עתירת תככים פוליטיים.

למרבה הצער, נראה שככל שהשקיע הרברט את הדמיון והיצירתיות שלו בבניית הציוויליזציה המתוארת, כך יבשו מעיינותיו כשבא ליצור את הדמויות. מלבד דמותו של הגיבור שיש בה אמביוולנטיות מינימלית (שאפילו היא זוכה לאיפיון ישיר ומילולי מדי), כמעט כל הדמויות חד ממדיות ולא מתפתחות. חלקן, למשל הברון ואחיינו, כמו נוצקו הישר לתוך שבלונות של דמויות נבלים מסרטי וולט דיסני, או להבדיל מאופרות (ואגב אופרות, מי שצפה בהפקת סאלומה בבימוי איתי טיראן ב-2019 לא ייתקשה לזהות את דמותו של ולאדימיר הארקונן כמקור ההשראה לעיצוב הפיזי של הורדוס). אלא שמה שעובד בסרטי ילדים בגלל קהל היעד, או באופרה בגלל המוזיקה הנושאת את הדרמה, לא בהכרח עובד ביצירה ספרותית למבוגרים. זה השלב שבו איבדתי את אהדתי לספר, ותרמה לכך גם העובדה שהרברט משתמש באופן מכוער בהומופוביה כתבלין.

התרגום משנות ה-70, אף על פי שאיננו רע, התיישן מאד. קשה היום לקרוא בעברית מילים וביטויים כמו קרפיף (מעין האנגר) או "השפעות צדיות" (תופעות לוואי). בשורה תחתונה- לחובבי הז'אנר בלבד, כמו שאומרים. טארקובסקי זה לא.

חולית הוא ספר נפלא המראה לנו עד כמה מגבלות הדמיון והיצירתיות בנבכי מוחם של כותבי הספרים מהסוג הזה, מצויות כנראה במקביל לגבולות החלל החיצון ומתרחבים ביחד עמו ללא הפסק.
הספר הנו חגיגת קריאה של ממש לחובבי הז'אנר הזה. על אף המרחק העצום בין חיי היום היום שלנו לעולמם של גיבורי הספר, מצליח הסופר לתת לקורא את התחושה שהוא אכן נמצא שם בחולית בתוך העלילה בנפשו ובתחושותיו כשותף מלא לגיבוריו.
בסיפור יש ייצוג למגוון התכונות במצויות בנפש האדם באשר הוא ובחיי היום יום. יש בדמויות השונות את הרוע, התככנות והבוגדנות ולמולם את האהבה, האומץ, ההקרבה והנאמנות. תמימות לא מצאתי שם, אך הנאה, בלי סוף.