אל 'חולית' הגעתי בעקבות המלצה חמה של אחייני, וגם בגלל המוניטין של הספר כאחת מיצירות המופת של המדע הבדיוני. בעבר היו לי ניסיונות מועטים עם הז'אנר, חלקם מוצלחים ('קול למתים' ו'המנושל', ובמיוחד גרסתו הקולנועית של טארקובסקי ל'סולאריס'), כך שהגעתי עם הרבה ציפיות.
כידוע, מסוגלת יצירת המדע הבדיוני במיטבה להשתמש בפריצת גבולות המדע והזמן המוכרים לנו כדי לבחון מה קורה לנפש האדם או לחברה האנושית בתנאים אלה. הספר בהחלט עתיר דמיון: הוא בורא ציוויליזציה בין כוכבית שלמה, לה הגאוגרפיה שלה, השפות שלה, ההסדרים הפוליטים והחברתיים שלה, המיתולוגיות שלה וכו'. מאחר שפריסתם נעשית באופן מיידי עם תחילת הספר, יוצא שהכניסה אליו מאתגרת למדי, אך ברגע שמתגברים על הקשיים הללו העלילה סוחפת מאד. בתמצות, יש פה סיפור חניכה גברי של נער אשר הופך למנהיג צבאי עטוף בהילה דתית, ומנסה לשרוד במציאות עתירת תככים פוליטיים.
למרבה הצער, נראה שככל שהשקיע הרברט את הדמיון והיצירתיות שלו בבניית הציוויליזציה המתוארת, כך יבשו מעיינותיו כשבא ליצור את הדמויות. מלבד דמותו של הגיבור שיש בה אמביוולנטיות מינימלית (שאפילו היא זוכה לאיפיון ישיר ומילולי מדי), כמעט כל הדמויות חד ממדיות ולא מתפתחות. חלקן, למשל הברון ואחיינו, כמו נוצקו הישר לתוך שבלונות של דמויות נבלים מסרטי וולט דיסני, או להבדיל מאופרות (ואגב אופרות, מי שצפה בהפקת סאלומה בבימוי איתי טיראן ב-2019 לא ייתקשה לזהות את דמותו של ולאדימיר הארקונן כמקור ההשראה לעיצוב הפיזי של הורדוס). אלא שמה שעובד בסרטי ילדים בגלל קהל היעד, או באופרה בגלל המוזיקה הנושאת את הדרמה, לא בהכרח עובד ביצירה ספרותית למבוגרים. זה השלב שבו איבדתי את אהדתי לספר, ותרמה לכך גם העובדה שהרברט משתמש באופן מכוער בהומופוביה כתבלין.
התרגום משנות ה-70, אף על פי שאיננו רע, התיישן מאד. קשה היום לקרוא בעברית מילים וביטויים כמו קרפיף (מעין האנגר) או "השפעות צדיות" (תופעות לוואי). בשורה תחתונה- לחובבי הז'אנר בלבד, כמו שאומרים. טארקובסקי זה לא.


















