“לפעמים, כשאני קוראת ספרים שלא מוצאים חן בעיניי, אני אומרת עליהם שהם גורמים לפריחה. אם ספרים באמת היו גורמים למחלות, הספר הזה היה מדביק אותי באבעבועות שחורות.
זה משפט שאמרתי כשקראתי את הספר הזה וכעסתי. האמת, גם כשאני רגועה, אני חושבת שזה משפט טוב. להכעיס אנשים זה קל, ולהכעיס אותי זה עוד יותר קל. לכן, אני לא מחמיאה לסופר או לספר כשאני אומרת שהקריאה בספר גרמה לי לגלגל עיניים יותר מכמה פעמים ולהגיד לעצמי אוי אַ בְּרוֹךְ, מה אני קוראת. מבלי להיכנס לדיון הפוליטי, אני אנסה להסביר את דעתי, בגדול, על הספר.
יש ספרים שנועדו "לבעוט" בקורא. שבהם הסופר מנסה לטלטל את עולמו ולערער את אמונותיו, או לפחות לגרום לו לחשוב עליהן פעמיים. קראתי ספרים כאלה בעבר, והספר הזה הוא לא אחד מהם. כשפתחתי את הספר, ציפיתי לספר עם הוגנות, שנכתב על ידי פרופסור שמתעמק בשאלת הזהות היהודית. הספר הזה נכתב על ידי פרופסור שכבר כתב בעבר, ואין לזה שום משמעות. בחיי, פשוט אין. לא בגלל שפרופסורים הם בורים או משתווים לאנשים אחרים, אלא בגלל שהספר הזה נשען על דעה. קל מאוד לזהות לאיזה צד במפה הפוליטית הכותב משתייך. וכן, הנחתי מראש שהספר ינסה לסתור את האמונות והדעות הפוליטיות שלי. אבל לזה לא ציפיתי. הספר הזה הוא לא מאמר אקדמי או ניתוח ענייני, והוא גם לא מזכיר אותם. הוא מזכיר לי שיעור אזרחות בתיכון ישראלי ממוצע, שבו רק תזרוק כמה הערות שנויות במחלוקת – ויש מהומה שלמה. הספר הזה הוא לא האקדמאי החוקר שמנסה באריכות ובסבלנות לאתגר זהויות ודעות, אלא התיכוניסט שמדבר על כיבוש ומעריץ את צ'ה גווארה. להלן מספר אמרות אפשריות, שהן בעצם קטעים מתוך הספר: "המתנחלים מאירופה", "לא לזהות את היהדות עם הציונות", "הילידים הפלסטינים במדינת המהגרים היהודים", "קולוניזציה שעל עקרונותיה נשענה הציונות החילונית", "יהודוצנטריות", "לא קיים כלל עם יהודי".
הספר הזה מכעיס, אבל כעס בפני עצמו הוא לא הישג. זה לא ספר מערער, זה לא גורם לך להתעמת עם עצמך ולא להתעמק במחקרים. הספר הזה הוא אמיר חצרוני של סטימצקי – אולי מנסה להיראות רציני, אבל זאת פרובוקציה. יכול להיות שזו הייתה הטעות שלי. יצאתי מנקודת ההנחה שהספר ינסה להוכיח את עצמו, להראות שהוא שווה משהו והדעות שבו לא נכתבו סתם ככה. כבר שמעתי דברים טובים על ספרים אחרים של אותו הסופר. אבל לא קראתי אותם, ואני מדברת רק על זה. אז אני לא יודעת מה לגבי הסופר הזה, אבל לפחות באופן אישי אני יכולה להגיד שלפני הספר הייתה יהודייה כשרה למהדרין, ואחרי הספר – עדיין כזו. זה לא ספר על זהות יהודית, לא על חילוניות, לא על דת, לא על ישראל, לא על פוליטיקה ובעצם – זה ספר על לא כלום. אם אתם רוצים לייצב לעצמכם דעה פוליטית, בין אם על ישראל או על היהדות, הספר הזה הוא לא הכתובת. תקראו ספרי היסטוריה ותחליטו בעצמכם. זה ספר שבא לשכנע את המשוכנעים. נו, שׁוֹיְן.”

“ספריו הראשונים של זנד היו מרגיזים-מעוררים-מופלאים-חובטים. קראתי אותם מתוך רצון כן להתמודד עם אמונות ואידיאולוגיות שגדלתי עליהן. לבחון אם אני צודק.
והנה מגיע ספר שאמור להיות, לפחות לפי הכותרת שלו, ה"דובדבן שבקצפת" - סוף המסע. עירערת על עובדת קיומו של העם היהודי, בעטת בארץ ישראל כמטרת העל של העם היהודי, הנה הגעת אל השאלה אל עצמך - האם בסוף כל ההליך החשיבתי הזה גם אין טעם בלהיות יהודי.
ברור שלאור זאת ציפיתי לספר מיוחד.
וברור שהתאכזבתי.
מעבר לעובדה שנראה לי שזנד לא מצליח לשכנע אפילו את עצמו שהוא "חדל להיות יהודי", הוא גם לא מנסה לבנות טיעון הגיוני שיערער על השתייכותו והשתייכותנו לעם הזה. נכון, הוא מקטר כמו הרבה אנשים אחרים, על התדמית שנוצרה לעם היהודי אחרי הקמת מדינת ישראל וניצחונות מלחמת ששת הימים - עם חזק, כוחני, דורסני. וכמו עמיתיו הוא גם מתעלם מהסיבות והנסיבות שהביאו למצב הזה. ואולי אפילו הוא מתבייש שקוראים לו "כובש". אבל טיעון טוב למה "להפסיק להיות יהודי" - זה אין שם.
זנד הוא היסטוריון וככזה הוא עושה עבודה טובה ונאמנה. הוא מצייר פה ושם תהליכים היסטוריים, מבסס את עמדותיו על ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים. אלא שדווקא אלו, לעניות דעתי, מחזקות את הקשר שלו ושלנו לעם היהודי, ולא להפך.”