#
מועדוני קריאה הם תעלומה בעיני. אני לא מצליחה להבין את הקונספט. לא מצליחה להבין את ההחלטה הקבוצתית מה לקרוא ומתי ולא את הדיון המשותף, שמחזיר אותנו לשיעורי הספרות בתיכון. כמו להקים מועדון לחלומות ("החודש אנחנו חולמים חלומות על דובים. בסוף החודש דיון קבוצתי...") מבחינתי יש דברים שאינם קבוצתיים. מה שאתם חושבים עליו, בהחלט. וגם קריאה.

קראתי את ספריה של אוסטן, למעט "מאנספילד פארק" שלא צלחתי (לא יכולה להסביר למה. הוא לא שונה במאום מהאחרים). את חלקם קראתי אפילו מספר פעמים, בתרגומים שונים. לא מצאתי סיבה למה חשוב להכיר את ספריה של אוסטן לפני הקריאה בספר הזה. לא הבנתי את החלטת הסופרת להקדיש 36 עמודים למדריך לקוראים על ספריה של אוסטן, מה שלא תורם דבר לחוויית הקריאה של הספר הזה או של ספריה של אוסטן. הספר הזה אינו עוסק באמת ביצירתה של אוסטן. הוא עוסק בששת הדמויות – חמש נשים וגבר אחד – המשתתפות במועדון הזה, בקורותיהן, מחשבותיהן ויחסן לחיים ולזולת. באופן כללי ג'וי פאולר כותבת על המנטליות האמריקאית, הרחוקה מהמנטליות של אוסטן הכי רחוק שאפשר.
אני חושבת שפאולר מנסה לעשות פה מחווה לסופרת קלאסית שרבים מעריכים (או לפחות מצהירים על הערכה). היא משתמשת בניגוד שבין מה שכתבה אוסטן בששת ספריה, לבין הדמויות האמריקאיות שערכיהן הם מונוטוניים ונשלטים על ידי קוד משותף, לא כתוב, אולי בדומה לדמויותיה של אוסטן.

רק כשהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי שזו אותה סופרת שכתבה את "כולנו יוצאים מגידרנו" שרושמו העז עדיין מלווה אותי, למרות הזמן הרב שחלף מקריאתו. מעיון בוויקיפידיה הבנתי שהיא ידועה בעיקר בזכות הספר הזה – או מדוייק יותר בזכות הסרט שנוצר על פי הספר הזה (שלא ראיתי ואין בדעתי). ובכן – כמי שקראה את שני ספריה שתורגמו – אין מה להשוות. הכתיבה של פאולר בספר הזה מתישה ונטולת פואנטה אם כי טובה, עם הבזקי שנינות העוזרים לקורא(ת) לצלוח את ה(אין)סיפור. בדיעבד אפשר להבין את נסיון ההרדמה של הקורא, שיקפיץ אותו כשיגיע הטוויסט. זו טכניקה שהיא השתמשה בה גם ב"כולנו יוצאים מגידרינו" בהצלחה רבה, אם כי במקרה הזה בהרבה פחות הצלחה ובטוויסט שהוא לא-טוויסט.

חשבתי שכמעט אין לי מה לומר על הספר ואולי אסתפק בדירוג ללא ביקורת. מסתבר שגם הכלום מייצר די הרבה מילים. 3 כוכבים הוא קיבל בזכות הכתיבה הטובה. אוסטן היתה טווה בנוסף גם סיפור עם דילמה מאותו הרכב אנושי, אבל אולי פאולר התעייפה קצת מהניסיון לתפוס מרובה.

לדעתי הספר "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן" מיועד לקהל הקוראים שקראו את ספריה של ג'יין אוסטן.

קשה להיכנס לעלילה הנוכחית ללא רקע מקדים, ו/או לכל מי שלא קרא את ספריה של ג'יין אוסטן עד לספר הנוכחי.

יפה שהעורכים חשבו על עובדה זו, ובעמוד 249 צרפו מדריך לקוראים המכיל תקציר על ספריה של ג'יין אוסטן עם תגובות.

אני אישית קראתי רק את הספר "גאווה ודעה קדומה", וככל הידוע לי בחודשים האחרונים הספר יצא שוב במהדורה מחודשת לחנויות הספרים.

ככל שהבנתי ממאמרים שקראתי על הסופרת, ספריה של ג'יין אוסטן התמקדו בעיקר בעלמות צעירות מהאצולה באנגליה, ונכתבו בכישרונה המיוחד, מנקודת ראות עמוקה ושנונה שלה על אותה תקופה. (לפני כ-200 שנה).

אז, מה יש לנו בסיפור הזה? "מועדון קריאה של ג'יין אוסטן" רוקם עור וגידים ביוזמתה של ברנדט.

ומי במועדון?

ברנדט- גרושה בשנות החמישים שהחליטה לפתוח את מועדון קוראים של ג'יין אוסטן, על טהרת הנשים. הרעיון הוא שבכל חודש יפגשו החברים בבית של אחד מאנשי הקבוצה, וידונו על אחד מששת הרומנים שכתבה ג'יין אוסטן.

ברנדט היא גאון קומי והמבוגרת מכל הקבוצה. מכורה ליוגה, הספר שהתחברה אליו היה "גאווה ודעה קדומה" והיא אף ביקשה להתחיל דווקא בו. בספר היא מתוארת כדמות של "אידשא מאמא" שרוצה שלכולם יהיה טוב.

פרודי-מורה לצרפתית, צעירונת נשואה, עם פנים דרמטיות, עור לבן וצח.

סילביה-ספרנית, פרודה מבעלה דניאל העורך דין, אחרי 32 שנות נישואין.

אלגרה-הבת של סילביה. לסבית בת שלושים, הרפתקנית וחובבת ספורט. הגיעה למועדון בזכות האם-סילביה.

ג'וסלין-חברת ילדות של סילביה מגיל 11. נטולת גברים בחייה. היא מנהלת כלביה ומגדלת כלבי רידג'בק רודזי. ג'וסלין זו שהכירה בין סילביה לדניאל בעלה.

גריג-הגבר היחידי בחבורה בשנות השלושים המוקדמות, איש מחשבים, חובב מדע בדיוני והוכנס לקבוצה על יד ג'וסלין במטרה מסויימת.

ככל שהפגישות המשיכו חברי המועדון התחילו לפתח קווי מיתאר, ומאפיינים לדמות המקבילה בספריה של ג'יין אוסטן, לרבות התגובות והאירועים בחייהם האישיים שמתנהלים במאה העשרים ואחת.

ברנדט-ייצגה את גברת גרדינר מ"גאווה ודעה קדומה", סילביה את דמותה של פאני פרייס, ג'וסלין את הדמות הראשית ברומן "אמה", פרודי את אן אליוט בספר "הטיית לב", אלגרה התחברה לספר "תבונה ורגישות" וגריג ייצג את הדמויות הגבריות בספריה של ג'יין אוסטן.

הספר משתרע לאורך שישה חודשים שבכל חודש מתנהל דיון בספר אחר עם תובנות מאירות חדשות. (6 רומנים)

כל העלילה רוויה בדיאלוגים שנונים עם הומור אנגלי הקשורים לדמויות מהספרים. בניגוד לספר טיסה, הספר הנוכחי דורש לעיתים ריכוז כדי להישאב אליו.

הדיונים בספר הופכים לכלי המאפשר לדמויות להרהר על מצבן הנוכחי. בסופו של עניין הקבוצה אף הופכת לקבוצת תמיכה.

כסרט הוא לא הצליח לשבור קופות והוא התווסף לשורה של סרטים מיגעים או כסרט בנות.

לדעתי מהספר הזה יוכלו ליהנות הקוראים שקראו את ספריה של ג'יין אוסטן ובעיקר נשים.

אין כאן המלצה או אי המלצה, אפשר בהחלט לקרוא אבל רצוי לבוא לספר הזה עם רקע על ספריה של ג'יין אוסטן.
לא התמוגגתי אבל גם לא סבלתי.
לשיקולכם.
לי יניני

מועדון קריאה נעים ומצומצם מתהווה אי שם ביוזמתה של ברנדט, אישה גרושה ומבוגרת, צינית, משעשעת ומכורה לספריה של ג'יין אוסטן. את המועדון היא מקימה על טהרת הנשים (למרות שבהמשך גם מצטרף אליו גבר) וזאת לאור אהבתם הבלתי נלאית לסופרת. ההחלטה היא שבכל חודש יתקיים מפגש בו ידון מועדון הקריאה באחד מספריה של אוסטן שיבחר קודם לכן.
את המועדון פוקדות –
פרודי, מורה צעירה לצרפתית, נשואה, חצי מאושרת.
סילביה – ספרנית גרושה לאחר 32 שנות נישואים לעורך דין, מגיעה למועדון יחד עם ביתה אלגרה – לסבית בשנות ה30, עם תסביכי אהבה קשים.
ג'וסלין – חברת הילדות של סילביה, מנהלת כלבייה, חיה ללא בן זוג.
ובחור בשם גריג – בשנות ה30 המוקדמות של חייו, חובב מדע בדיוני ולא בדיוק את ג'יין אוסטן, חנון חתיך אם תרשו לי להגדירו כך. הוא מצטרף למועדון ביוזמתה של ג'וסלין.
עם כל חודש שעובר וכל פגישה נוספת של מועדון הקריאה אנו מכירים יותר ויותר את הדמויות, את סיפוריהם האישיים, הרבדים המסתתרים באישיותם ולומדים לאהוב אותם או להתעצבן עליהם.
הדבק שמחבר את כל הדמויות מעבר להיכרות האישית שלהם הוא אהבתם לספרים של ג'יין אוסטן והמפגשים של מועדון הקריאה. המועדון והפגישות בעצם נותנים לדמויות את ההזדמנות לשטוח את כל בעיותיהם, מחשבותיהם וכו' בפני חברים והמפגשים הופכים להיות מעין פגישה פסיכולוגית.
אם אני מסתכלת על הספר מנקודת מבט של מישהו שקרא ואוהב את הספרים של אוסטן הייתי מאד מתחברת לספר ולדיונים הפורים שמשולבים בו על ספריה של אוסטן. עם זאת, מישהי כמוני שלא קראה ולא מתחברת לסופרת המדוברת (נו מה אני אעשה שרומנים משנת 1800 על נשים, נערות וחתונות לא עושה לי את זה?) היה לי מאד קשה להתחבר רגשית למסופר והספר היה מעט מעט מסורבל לטעמי.
ממחקר שטחי שעשיתי על הספר (וגם מהגיון פשוט האמת...) הבנתי שישנו חיבור ישיר בין הדמויות בספר לבין הדמויות מספריה של אוסטן – הן באופי, הן בהתנהגות והן בצורת החיים. שוב, מכיוון שלא קראתי אף ספר של אוסטן החיבור הזה לא נוצר אצלי בראש גם לאחר שטרחתי לקרוא את התקצירי ספרים שמצורפים כנספח בסוף הספר. לכן, גם ניסיון לחבר את הדמויות וגם הדיונים על הספרים עשו לי סלט בראש.
הדבר שכן אהבתי בספר הוא הדמויות עצמן. פאולר השכילה לתת לדמויות האלה עומק משל עצמן והסיפורים שלהן ממש גרמו ללי לרצות להכיר אותן עוד. אני חושבת שגם אם הספר היה מקבל נפח אחר לגמרי ולא מתחבר לאו דווקא באופן ישיר למועדון קריאה של סופרת כלשהי היה אפשר לפתח עוד את הדמויות והסיפורים שלהם לכדי רומן מעולה.
לסיכום, חובבי ג'יין אוסטן יתמוגגו מהספר, אלו שלא מכירים או לא התחברו לאוסטן –קצת פחות.

מודה באשמה שכמעט רוב הביקורות שלי זה על ספריה של ג'ין אוסטן, אבל אני מודה שהפעם זה חד פעמי. ואין ספק שידוע מראש שאני חברה במועדון המצליח הישראלי '' מועדון לג'ין אוסטן בישראל'' אני כותבת שם לא מעט, בכל זאת לקחתי הפסקה מהלימודים ונסעתי ליריד שבוע הספר בתל-אביב, 7 ספרים ב100 ב היכל נוקיה, קפצתי על המציאה, ומצאתי את הספר שם. מודה בכנות, שקראתי את הגרסה של הספר בגרסה האמריקאית שלו לפני 3 שנים, וראיתי את הסרט לכן הציפיות שלי מהספר ירדו. הסרט היה מוצלח אני חושבת שאפילו פחות מהספר, אבל בכל זאת קראתי אותו, ואחרי המבצע הכה מוצלח הזה 7 ספרים ב100? התחלתי לקרוא אותו לאחר הרצאה של אוסטן באונברסיטת תל-אביב. הסיפור מגולל את סיפורם של ברנדט סילביה ג'וסלין ועוד נשים בגילאי ה30-40 שמתאגדות יחדיו למועדון ספרותי ראשון בנושא ג'ין אוסטן, בינהם מצטרף לחבורה בחור לראשונה שקורא אוסטן בשם גריג, שמתחבר לג'וסלין אפילו מתאהב בה, ג'וסלין מרוב חששות להיפגע היא משדכת אותו לחברתה הגרושה, אך היא אינה רוצה בו היא אוהבת את דניאל, יחד עם זאת נכנסת אלגרה ביתה הקטנה של סילביה, שחולקת את חוויותיה הפרועות כלסבית מוצהרת, ומוסיפה עוד נפך מעניין לספר. אחת מהדברים שהכי אהבתי בספר, שהם ניסו להשוות או לראות את החיים שלהם, מעבר לדמויות של אוסטן, אולי לעשות אנאלוגיה, לאחר שבועיים גג, סיימתי את הספר, הוא לא היה גרוע אך גם לא הכי הטופ שבטופ( זה בעיקר למעריצים) מה שכן הסרט מוצלח אף יותר, במיוחד בנוכחותו של גריג(יו דנסי) הסרט מומלץ בחום, הספר( בעיקר למעריצי אוסטן ולחוקריה)

מועדון הקריאה של ג'יין אוסטן/קארן ג'וי פאולר
The Jane Austen Book Club/Karen Joy Fowler
מאנגלית: אביגיל בורשטיין.
הוצאה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2015.
284 עמ' כולל: מדריך לקוראים, הרומנים, תגובות, מקורות, תודות.


גילוי נאות: לא קראתי שום ספר של ג'יין אוסטן.

למה?

"רשימה חלקית של דברים שאין למצוא בספריה של ג'יין אוסטן:

רציחות בחדרים נעולים
נשיקות מענישות
בנות לבושות כבנים (ולעתים רחוקות ההיפך)
מרגלים
רוצחים סדרתיים
גלימות היעלמות
ארכיטיפים יונגיאניים, ובייחוד דוֹפֶšלגנגֶרים
חתולים..." (עמ' 51).

אם כך, למה קראתי?

הסקירה של לי יניני תפסה אותי.

אומנם יש תיאורים על כמה רומנים שג'יין אוסטן כתבה, אך הרגשתי שהסופרת מתרכזת יותר בדמויות, וזה מה שהרגיש שהיה יותר דומיננטי בספר.

אז תכירו את הדמויות אשר משתתפות יחדיו במועדון הקריאה של ג'יין אוסטן:

ברנדט, מקימת קבוצת הקריאה, בת 67. הספר המועדף עליה "גאווה ודעה קדומה".

ג'וסלין, הגתה את רעיון מועדון הקריאה. חיה לבד, ויש לה כלבייה. בתחילת שנות ה-50.

סילביה, בתהליכי גירושים אחרי 32 שנות נישואים לדניאל. ג'וסלין חברתה הטובה רצתה שיברתה תתרכז במועדון מאשר הגירושים. בתחילת שנות ה-50.

אלגרה, הייתה רק בגלל אמה. בת 30, לסבית ואוהבת אקסטרים.

פרודי, בת ה-28, הוזמנה למועדון בזכות מסירות אמת לאוסטן. נשואה אך לא מאושרת.
הספר המועדף "השפעה".

גְריג, בשנות ה-30. חובב מדע בדיוני והוזמן ע"י ג'וסלין.

בכל חודש הם מקיימים את המועדון בבית אחר ועל ספר אחר.

אהבתי לקרוא את הסיפורים מאחורי הדמויות, ולכן הנגיעות מדי פעם על הספרים של ג'יין אוסטן הוסיפו.

הכריכה מתאימה, ותואמת את התוכן. הספר מחולק לפרקים, אשר כל פרק זה חודש ומפגש אשר נערך.

אני אהבתי.

מומלץ גם למי שלא קרא/ה את ספריה של ג'יין אוסטן.