***
"הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך."
לא נכון. יכולות להיות סיבות להמשיך לקרוא גם אחרי פרק ראשון גרוע.
ביקורות סותרות ומעוררות סקרנות בסימניה, למשל.
מצד שני, יכול להיות שזה המקום היחיד שבו ז'ואל כותב רעיון חכם:
לא אהבתי את הפרק הראשון, למה לעזאזל המשכתי הלאה?
***
מכירים את המונח "מרי סו"?
בלי להיכנס למעמקי הגדרות עולם הפאנפיקשן (ולו רק כי אני לא מכירה אותו): מדובר בדמות מושלמת מדי, שמייצגת את הסופר, כפי שהיה רוצה להיות.
בין שלל הביקורות על דמדומים, למשל, נטען כי בלה מהווה "מרי סו": הילדה הנחבאת אל הכלים שמגיעה לעיירה ומיד כל הבנים רודפים אחריה ומספרים לה כמה היא יפהפיה ומדהימה, היא ייצוג מביך למדי לפנטזיה של הסופרת על עצמה.
ובכן, מרי סו.
המספר של "האמת על פרשת הארי קברט" הוא מרק גולדמן, סופר צעיר ומוכשר שמגלה שהמנטור שלו, הסופר המפורסם הארי קברט, נאשם ברצח נערה צעירה בשם נולה, איתה ניהל רומן.
גולדמן הוא סופר מוכשר, מבריק ויפה תואר.
שימו לב איך נראים חייו של סופר ב"פרשת הארי קברט":
לאחר פרסום ספרו הראשון והמוצלח, מספר לנו גולדמן:
"עזבתי את בית הורי[...] ועברתי לדירת פאר בווילג'; החלפתי את הפורד יד שלישית שלי בריינג'-רובר שחורה עם חלונות כהים הישר מהיצרן[...] שכרתי את שירותיו של סוכן ספרותי[...] ומזכירה מאוהבת במקצת בשם דניז טיפלה בדואר שלי"
(ברור שמאוהבת במקצת, איך אפשר שלא להתאהב בסופר בתחילת דרכו?)
גברים מקנאים בו קנאה עזה ומתפרצת:
"אשתי קראה את הספר שלך; היא חושבת שאתה יפה וחכם. הפרצוף שלך, על גב הספר, הזדקר משידת הלילה שלה במשך שבועות. גרת בחדר השינה שלנו! ישנת איתנו! [...] עשית אמבטיות עם אשתי![...] חירבנת לי את החיים!"
כשהוא עוצר לתדלק, עובד תחנת הדלק מזהה אותו מיד:
"אני מכיר אותך, לא?"
"לא," עניתי
[...]
"מה אתה עושה?"
"אני סופר."
"אה, ברור! מכרנו את הספר שלך כאן בשנה שעברה. אני זוכר, הפרצוף שלך היה על הכריכה."
עכשיו בואו, באמת. אני מציעה את הניסוי הבא:
שימו במכונית אחת את הארלן קובן, ג'ונתן פראנזן (להבדיל, להבדיל) ומייקל שייבון ותשלחו אותם לשוטט בכבישי ארה"ב ולעצור בתחנות דלק.
אני רוצה לראות כמה עובדי תחנות דלק יזהו אותם. כמה מהם יצאו מגדרם ויתרגשו למראה הסופרים המפורסמים.
וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחרי הספר השני:
"הכול דיברו על הספר. שוב לא יכולתי להתהלך בנחת ברחובות ניו-יורק, שוב לא יכולתי לרוץ במשעולי הסנטרל פארק בלי שמטיילים יזהו אותי ויקראו: "היי, זה גולדמן! הסופר!"
(חסכתי לכם שפע ציטוטים אקראיים בהם אנשים אומרים לגולדמן שהוא מבריק, כשרוני, יוצא דופן ויגיע רחוק. יש המון כאלה).
וכל זה (שוב) עוד כלום לעומת היחס לו זכה הארי קברט בשנות השבעים, כשעוד היה בתחילת דרכו.
סופר אנונימי שפרסם ספר אחד בהוצאה עצמית מגיע לכפר קטן, מספר שהוא סופר ושהגיע מניו-יורק וכל הכפר משתטח לרגליו.
כי אין להם, שם, באזורי הכפר הנידחים, טלוויזיות ועיתונים. אין להם שום כלים לשפוט אם האדם שלפניהם הוא סלבריטי או כותב אנונימי.
הוא סופר. מניו-יורק. הכפר יוצא מגדרו.
בחורות מתעלפות לרגליו, אמהות דוחפות את בנותיהן לזרועותיו ("אם הוא ממזמז אותך, למען השם, תשתחררי!"). הו, הסופר המפורסם והנערץ!
הבחורות היפהפיות ביותר מייללות כשהוא רק עובר לידן:
"אני יודעת שאתה חושב שאני מכוערת. בטח חשבת שאני משעממת. אתה חושב שאני שוטה קטנה, מכוערת ומשעממת."
"איך יכולתי לדמיין שהוא אוהב אותי? אדם כמו הארי לא ירצה לעולם מלצרית המבורגרים עלובה והמונית כמוני!"
בעלת המסעדה היחידה בעיר תולה שלט תזכורת לכל המלצריות להקדיש תשומת לב מיוחדת לסופר הגדול שעצם שהותו במסעדה שלה מהווה "סימן לכך שהמקום הזה עונה על קריטריונים של אנינות ואיכות של המסעדות הטובות ביותר בחוף המזרחי."
אז עם מי מזדהה דיקר? עם גולדמן או עם קברט?
עם גולדמן הצעיר העולה והמבטיח, מן הסתם, אבל זה לא באמת משנה, שהרי בין גולדמן לקברט יש אנלוגיה.
כי הספר של דיקר הוא לא סתם ספר, כמובן. הוא ספר ספרותי ועמוק עם אמצעים סגנוניים.
כמו הספר של הארי קברט:
"כולם ניתחו את הספר לרוחב ולעומק, דיברו על אלגוריות, סמלים ואמצעים סגנוניים..."
כן, ז'ואל, בסדר.
you wish
אז נראה לי שלזה קוראים "מרי סו".
ואם זה לא היה מביך זה היה מצחיק.
בעצם, יודעים מה? זה מצחיק בכל מקרה.
***
"בספרים האלה, אם יש בהם ילד, הוא לא יצא להרפתקה שבה הוא יילחם בספרנים, במפלצות נייר ובאוקולאטורים אפלים בעלי עין אחת. למעשה, הנער לא יצא לשום הרפתקה ולא יילחם בשום דבר בכלל. במקום כל זה, הכלב שלו ימות. או, במקרים מסוימים, אמא שלו תמות. אם זה ספר עם הרבה משמעות, אז גם הכלב שלו וגם אמא שלו ימותו (מסתבר שלרוב הסופרים יש משהו נגד כלבים ואמהות)"
(אלקטרז וספרני הרשע / ברנדון סנדרסון)
נכון, השמשתי בציטוט הזה בעבר. הוא פשוט באמת מוצלח.
והספר הזה הוא מוכיח שלסופרים אכן יש משהו נגד אמהות.
בכל אופן, לז'ואל דיקר יש.
אמא של גולדמן, הפרודיה על האמא היהודיה-פולניה הנודניקית המעצבנת.
כשהיא מדברת עם בנה, חצי מהזמן היא נשמעת כמו אמא לילד בן שלוש. בחצי השני היא נשמעת כאילו היא עצמה בת שלוש.
אמא של ג'ני, המלצרית (האחראית על המשפט הכה-אמהי:"אם הוא ממזמז אותך, למען השם, תשתחררי!").
זוג נודניקיות טרחניות שנועדו ככל הנראה להיות אתנחתא קומית, פרודיה על אמהות מסוג מסויים.
עכשיו, אני לא נגד פרודיה. פרודיה יכולה להיות דבר נהדר.
אתנחתא קומית מועילה בסוג מסויים של ספרים.
אבל פה שילוב הז'אנרים יוצר שעטנז מגוחך. ספר שלא החליט אם הוא ספר מתח רציני, ספר איכותי ואנין או קומדיה. הוא לא אף אחד מהם. הוא מציג גלריית דמויות לא סבירות, לא אמינות, לא מעניינות.
והגרוע מכל הוא הרומן הרומנטי הדביק, הקלישאתי ומלא הקיטש בין קברט לנולה בת החמש-עשרה.
חלקים מהספר המופתי והמפורסם של קברט, המבוסס באופן כה שערורייתי על הרומן שלו עם נולה, נמצאים בספר.
והם נראים בדיוק כמו מכתבים שנערה מאוהבת בת חמש-עשרה היתה כותבת.
ולא, לא הם ולא המכתבים של הארי אליה נראים כמו מופת ספרותי.
"מתוקתי האהובה.
אסור לך למות לעולם. את מלאך, מלאכים לא מתים לעולם.
אנא ממך, קנחי את דמעותיך, לא אוכל לשאת את הידיעה שאת עצובה.
אני שולח לך נשיקות למען ישכח כאבך"
אוקיי, יש מצב שהזלתי כמה דמעות למקרא המכתב המרגש.
אם כי אני חוששת שאלו לא היו הדמעות מהסוג הרצוי.
(אבל אל דאגה, קינחתי אותן).
***
"ואיך מישהו יודע שהוא סופר, הארי?"
"אף אחד לא יודע שהוא סופר. אחרים אומרים לו זאת."
***
נהדר. ספרותי. עמוק.
ההערכה העצמית שלנו צריכה להיות תלויה בחברה הסובבת אותנו.
יופי של מסר, דיקר.
אגב, ז'ואל דיקר עצמו הוכיח שזה בדיוק הפוך:
למה לחכות שאנשים יקראו לך סופר?
קרא לעצמך סופר נהדר ומופלא, ואנשים יאמינו לזה.
עובדה.
***
"הניצחון מצוי בתוכך, מרקוס. די שתרצה להניח לו לצאת."
***
(לא, דיקר. מצטערת, לא די בכך).
***
"בחברה שלנו, מרקוס, האנשים הנערצים ביותר הם אלה שבונים גשרים, גורדי שחקים ואימפריות".
***
אה, לא סופרים??
הלם.
***
לאורך כל הספר מפוזרים הטיפים של קברט לגולדמן. עצות להצלחה בכתיבה.
כמה מהן מצוטטות כאן ואתם יכולים לשפוט בעצמכם אם הן עצות מועילות וחכמות או קלישאתיות ושטחיות.
אם ז'ואל דיקר עצמו כתב ע"פ עצותיו שלו, אי אפשר להכחיש שעבד לו:
הוא הצליח ליצור רב מכר.
אבל אם אתם במקרה רוצים לכתוב ספר טוב - חפשו לכם עצות אחרות.
=====================================================
את הביקורת הזו כתבתי במוצאי שבת.
הייתי פחות או יותר במחצית הספר. מתוסכלת אחרי קריאה בלתי מתגמלת של כ-300 עמודים.
והייתי צריכה להוציא את כל הסימניות ולהעתיק את הקטעים שהן סימנו, אחרי שכל השבת הן איימו ליפול מהספר.
והמשכתי לקרוא, כי חשבתי שהמעט שמגיע לי אחרי הקריאה המעצבנת הזו הוא לכתוב קטילה, ובשביל זה - מן הראוי לסיים, אף כי לא היה לי הרבה עניין בשאלה המרכזית: מי רצח את נולה. גלריית הדמויות השטחיות, קלישאתיות ומעצבנות הותירו אותי חסרת עניין.
ואז! -
לפתע! -
- תופים! -
טוויסט בעלילה הצפויה מראש.
בעמוד 494 הספר הצליח ללכוד את תשומת לבי.
רצף של טוויסטים (חלקם צפויים, חלקם מפתיעים) הצליחו לעורר בי עניין.
ופתאום - פתאום הייתי סקרנית לדעת... מי רצח את נולה.
במקום להכריח את עצמי להמשיך לקרוא, הייתי צריכה להכריח את עצמי להפסיק לקרוא וללכת לישון.
לא הצלחתי.
העמודים האחרונים של הספר הם עדות למה שהספר הזה היה יכול להיות:
עם עבודת עריכה אגרסיבית שהיתה חותכת ממנו את כל השמאלץ, הקיטש, היומרנות והקלישאות הוא היה יכול להיות -
לא. לא יצירת מופת. לא איכות ספרותית יוצאת דופן.
אבל ספר מתח אפקטיבי היה אפשר להוציא ממנו.
אין, כמובן, שום הצדקה לכך שאתחיל להנות מספר רק בעמוד 494.
לולא הייתי רוצה כל כך לכתוב עליו קטילה - הוא היה ננטש הרבה קודם.
אבל בזכות אותם 100 עמודים אחרונים העלתי לו את הדירוג משני כוכבים לשלושה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
