• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

מאת ז'ואל דיקר

הביקורת של מירב

תמונה של מירב
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

מאת ז'ואל דיקר

הביקורת של מירב

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של מירב
הוצאה לאור:מודן וכנרת
שנת הוצאה:2012
סדרה:מודן - סדרה לספרות יפה
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
רויטל ק.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 8 שנים

“*** "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך."”

8/47
ביקורות על האמת על פרשת הארי קברט
הבאה
yaelhar
לפני 12 שנים

“הצלחתי להגיע עד עמוד 250 (מתוך 600!) ופרשתי. אני יודעת שלא הוגן לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי ובאמת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

נפתח בהלצת סטנדאפ מהסוג השנוא עליי: מכירים את זה שאתם שומעים שיר שבו הזמר מבטיח לאהובתו שהוא יכתוב לה שיר אהבה, ואתם חושבים לעצמכם שאם השיר המובטח יהיה באותה רמה של השיר הנוכחי אז אולי מוטב שלא? זה בערך מה שקורה בספר הזה. במפגן מרהיב של גימיקים שיצאו כנראה מאחת מסדנאות הכתיבה המושמצות (בצדק, ותודה לאפרתי על האבחנה) כותב ז'ואל דיקר ספר שמרוב ארס-פואטיקה הוא מביך.

סופר צעיר בשם מרקוס גולדמן, מסוחרר מהצלחתו המטאורית של ספרו הראשון, נתקל במחסום כתיבה אימתני ומחליט לברוח אל אביו הרוחני, סופר אמריקאי מהולל שמתגורר באיזו עיירה אמריקאית נידחת. בדיוק כשהוא מגיע מסתבר שאותו מורה לחיים מואשם ברצח של נערה בת 15 לפני 30 שנה וידידנו ההו כה מרוצה מעצמו יוצא לגלות את האמת ולפרוש אותה בספר שיכה גלים (וגם יכניס לו לא מעט על הדרך). ב-50 העמודים הראשונים נדמה שההשקפה על עולם הספרות הפופולרית מפוכחת ומשעשעת ותעלומת הרצח נראית סבירה, אבל עד מהרה הספר מדרדר מכל היבט אפשרי. קודם כל מכיוון שהסופר הצעיר והמעצבן הזה הוא אגואיסט טיפש שחושב שבעזרת קצת מילים יפות כל העולם ייפול לרגליו, וזה אכן מה שקורה. אין בדמות הזו שום אירוניה או ביקורת עצמית - להפך, מחבר הספר הדביק לו כמה תסביכים פסיכולוגיים קלושים והרהורי חרטה דלים בחושבו כנראה שמדובר בביקורת אמיצה על הצעירים המודרניים. שנית, התעלומה הופכת מופרכת מרגע לרגע, מתובלת בסטריאוטיפים שוביניסטיים מרגיזים נורא ובתפניות עלילה שאפילו הרלן קובן ביום רע היה מתרחק מהן. ושלישית, הארס-פואטיקה, כלומר הכתיבה על הכתיבה היא כה חסרת מודעות עצמית שזה נורא.

מרקוס גולדמן הלא בטוח שהוא סופר מצוין וסוחף, אבל אנחנו קוראים את מה שהוא כותב ומבינים שזו שטות מוחלטת: מדובר בכתיבת קלישאות מהגרועות שנתקלתי בהן לאחרונה. כל נשות העיירה חטטניות ורכלניות, כל הגברים אלימים אבל חסרי אונים לשלוט בתוקפנותם, האמא היהודייה חונקת באופן שמוגזם אפילו בשביל קריקטורה והסיפור הרומנטי שבלב הספר פשוט לא מתרחש. כל זה כתוב בשפה גבוהה כביכול שמפוזרים בה יותר סימני קריאה מאשר בקבוצת הוואטסאפ של אחותי בת ה-14. אז מה בעצם אנחנו אמורים לחשוב על מחבר הספר, אם הוא בטוח שדרך התעלול הזה הוא משבח את כתיבתו שלו? האם ייתכן שהוא באמת חושב שהכתיבה הזו היא דוגמה ראויה של סופר מצליח, או שמרוב ענווה הוא כותב פרודיה על סופרים מצליחים שרק בטעות נראית מאוהבת בעצמה עד אימה?
אז כדי להבהיר לנו שאין שום כישרון ספרותי נסתר מאחורי הבדיחה הזו, מפוזרים בספר גם קטעים מהרומן האמריקאי הגדול שכתב אותו אב רוחני, וכן מבחר מעצותיו בענייני אהבה וספרות. הרומן הזה אמור להיות יצירה ספרותית מהפכנית, אבל אנחנו כבר יודעים בשלב זה שגולדמן-דיקר אינו מסוגל לכתוב אותה. הדבר הזה לא מונע ממנו כמובן לכתוב את הקטעים האלה כמין קיטש רומנטי גרוע שמכווץ את הקורא במבוכה בשביל שני הסופרים הפיקטיביים והאחד המציאותי גם יחד.

כל זה אולי היה פחות נורא אם הספר היה באורך, הוצאה ויומרה של בידור קל, "ספר טיסה". אבל הספר מחזיק יותר מ-600 עמודים כאלה, עטיפה מהורהרת ויצא ב"סדרה לספרות יפה", לא פחות. מסתבר שלא רק המחבר עיוור לדבשת של עצמו, אלא גם המבוגרים האחראיים בהוצאת מודן, וחבל.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
מ
מירב
תמונה של זלי
זלי
תמונה של עידיתה.
עידיתה.
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של ג'ניה
ג'ניה
תמונה של יפעת
יפעת
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
17קוראים|גיל ממוצע60|71%נשים

על המבקרת

תמונה של מירב

מירב

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
254 ביקורות•17 נבחרות•2,027 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של מירב
מירב
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות254
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבלה2,027
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת98ספרות מקורית66מתח ריגול והרפתקאות27

דיון על הביקורת

4 תגובות
יוסף
יוסף•לפני 11 שנים

מסכים עם כל מילה.

שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

אוי ואבוי! תודה על האזהרה המנומקת היטב:)

מירב
מירב•לפני 12 שנים

שמחתי לקרוא את הביקורת שלך, גם אני חשבתי שזו התנשאות פרטית שלי

yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

סופסוף!

כבר חשבתי שמשהו לא בסדר אתי...
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מירב

הניקס

הניקס

נייתן היל

לאמריקאים יש את המושג של "הרומן האמריקני הגדול", זה שיצליח להכיל את המורכבות ואת גדולתה (לפחות בעיני עצמה) של האומה האמריקאית, או משהו כזה, וזה שלכאורה כל סופר מתחיל שואף אליו. יומרה כזו היא כמובן סיכון לסופרים שעשויים לקפוץ גבוה ורחוק מכדי יכולתם וכישרונם ולהיכשל בהתאם - בספר גדול, עבה ורחב בכל המובנים, שיקרוס לתוך היומרנות שלו-עצמו. וכך "הניקס", שהחשיבות העצמית מבצבצת מכל עמוד שלו, לא משאיר לקוראים אלא לשפוט אותו לפי אמות המידה שהציב להם בעצמו.

קו העלילה העיקרי של "הניקס" עוסק בניסיונו של סמואל, הסופר המבטיח לשעבר והמרצה המשועמם והמכור למשחקי מחשב בהווה, להתחקות אחרי סיפור החיים הנעלם של אמא שלו, שעזבה כשהייתה ילד ללא הסבר, ולהחליט האם היא ראויה לסליחתו ולעזרתו ברגע הקריטי שבו מצאה את עצמה, או שמא זו דווקא ההזדמנות שלו לנקום בה על השנים האבודות. עם זאת, המקום שניתן בספר ליחסי אם-בן ולתסביכים פסיכולגיים הולמים הוא שולי יחסית ואקראי למדי; 700 העמודים של הספר עוסקים בעיקר בזיכרונות הילדות של סמואל, בחייה של אמו פיי ובחייהן של עוד כמה וכמה דמויות רלוונטיות יותר ופחות. כאן אורכו המוגזם של הספר הופך אותו בעל כרחו ל"רומן אמריקני גדול" ומכשיל אותו פעמיים: ראשית, כיוון ששאלת עברה המסתורי של האם נפתרת ברובה בערך בשני שליש הספר ומשם הוא בעיקר נמרח, בזמן שמקום רב מן הדרוש מוקדש לחבר הילדות המפוקפק של סמואל או לעמיתו למשחק הדרקונים הממוחשב, בלי שיתברר לנו למה הם נחוצים לסיפור ולמה יש להעלות אותם באוב בכל הפוגה מיותרת מסיפורה של פיי ולגזור עליהם מיני מיתות משונות. שנית, כיוון שלאורך העמודים האלו הסופר מתעקש להתייחס בנימה רצינית למחצה וסאטירית כביכול לכל סוגיה שעל סדר היום האמריקאי: רשתות חברתיות, הוראה בקולג'ים, המלחמה בטרור, קפיטליזם תאגידי, תרבות הנגד ההיפית של שנות השישים, ווריאציות לא מתוחכמות על דונלנד טראמפ ומיילי סיירוס ועוד ועוד.
מובן שאין שום סיכוי לומר משהו מעמיק או מקורי על כמות רבה כל כך של נושאים, וודאי שלא לקשר אותם לנרטיב העיקרי של הסיפור על בחירות בחיים והצדדים השונים והמנוגדים באישיות של כל אחד מאיתנו (מקורי, אני יודעת). אבל חמור מכך, כשמצמידים את כל הסוגיות החשובת כשלעצמן יחד לסיפור בן חמישים שנה שכרוך ישירות באירועים ציבוריים ולאומיים, נוצר הרושם כאילו אכן נאמר משהו 'חשוב', בזמן שזו רק הצגה של מסר, המקבילה של סטטוס בפייסבוק לדעה אמיתית. כך למשל המחאה ההיפית כנגד המלחמה בויאטנאם מתוארת באותה פרטנות חלולה של הלוחמים בעירק, בלא שאמירה של ממש תעלה מהעיסוק בהן אלא באופן שיקל על כל קורא לראות בדיוק את מה שהיה מצפה לראות ולהנהן בנחת. מזווית אחרת, הספר עוסק באובססיביות בשפע החולני של תרבות הצריכה האמריקאית בזמן שהוא בעצמו הוא שוק בלתי נדלה של התייחסויות לכל תקופה, רעיון ונושא שאפשר להעלות על הדעת ואפילו לא ידעתם שאתם צריכים ברומן פסיכולוגי על הורות והתבגרות. ועוד לא הזכרתי את המיתולוגיה הנורווגית התמוהה, את היומרה המיותרת לכתוב מתוך תודעתו של המשורר אלן גינזברג ואת פרק הסיכום בן עשרים העמודים (פרופורציוני לאורך הספר) שמלא בקלישאות על קבלה עצמית והתחלה מחדש שתלושות מכל מה שהיה לפניהן.

*

הספר כתוב נהדר, והוא מעניין וסוחף. אבל אם אתם רוצים ספר עב כרס שכתוב בווירטואוזיות ומבטיח להגיד משהו על אמריקאיות אבל לא ממש מקיים, תקראו קודם את "טוהר" של ג'ונתן פראנזן, שהוא בכל זאת המקור השנון של הספר הזה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
מפגש עם חוליית הבריונים

מפגש עם חוליית הבריונים

ג'ניפר איגן

"מפגש עם חוליית הבריונים" הוא מהספרים שכבר כמה שנים אני מרימה מהמדף בספרייה ומחזירה כמעט מיד, לרוב אחרי ששוב נתקלתי בתקציר על גב הכריכה בגבר השמן והמיוזע שהוא, כך נראה, דמות מרכזית בסיפור. לאחרונה בכל זאת צלחתי את התקציר המוזר, השבחים הדרמטיים והעטיפה הכעורה ושאלתי את הספר וגם קראתי אותו (די מהר, כי אחרי הכל זה ספר קצר של עם עובד בפונט מוגדל) ומה אני אגיד לכם.

הספר מלווה כמה דמויות שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לשנות העשרים של המאה הזו היו קשורות כך או אחרת לתעשיית המוזיקה ואחת לשנייה, וכל פרק הוא מין סיפור קצר על אחת הדמויות כשדמות אחרת עומדת ברקע ואנחנו כבר יודעים, או שנדע בסיפור הבא, מה עבר על הדמות המשנית בזמן שהיא מתקיימת ברקע של זו שהיא כרגע הדמות הראשית. זה אולי נשמע מתוחכם אבל למעשה מדובר במעבר בין המזכירה של המפיק המהולל לבין המפיק המהולל בימיו ככוכב רוק, לבין חברו המוכשר של אותו כוכב רוק בלהקת הנעורים שלהם, לבין הבחורה שמאוהבת במוזיקאי ועוד 20 שנה תהיה המזכירה שלו וכו'. הסיפורים נחמדים כשלעצמם, מספרים נרטיב אמריקאי קלאסי על הגשמה עצמית וכישלונות ואמונה לא רלוונטית ברוקנרול, אלא שהנחמדות הזו לא מתכנסת לשום דבר. זו חכמה מאוד קטנה לכתוב על הגיבורים שלך רק ברגעי השיא של חייהם ולנטוש אותם במשך 20 השנה המשעממות עד לשיא הבא, בזמן שאנחנו כקוראים לא למדנו דבר על ההתפתחות שלהם והסיבות שהם השתנו (או לא השתנו) בין לבין. למרות היומרה של הביקורות המצוטטות בגב הספר, אין לזמן תפקיד משמעותי כאן יותר מבספר ממוצע, ועל התחזית האפוקליפטית למחצה של הפרקים המאוחרים מוטב לא להרחיב את הדיבור.

אם כן: קריאה מהנה, מעטפת אמריקאית נוחה, לא לסמוך על החותמת של פרס פוליצר בפעם הבאה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
שטוקהולם

שטוקהולם

נעה ידלין

בספרה השלישי נעה ידלין מתייצבת כסופרת בעלת סגנון מובהק: היא כותבת על האליטה הלבנה הישראלית, מה שפעם היו קוראים אחוס"לים והיום היא משהו אשכנזי-חילוני-תל אביבי (או ירושלמי מסוג מאוד ספציפי) ומזדקן למדי, ונחושה בדעתה להעמיד אותה במקומה. דווקא מכיוון שהאליטה הזו פרנסה את כל גדולי הספרות שלנו ודווקא מכיוון שידלין (כך נראה לי) יצאה מתוכה, היא רוצה להפוך את כל ערימת הפריבילגיות הללו לבני אדם, עם חולשות מביכות ותכונות קטנוניות כמו לכל הלא-פריבילגים שעליהם האליטה נוהגת להתנשא. במציאות של ישראל 2017 זה מהלך פופולרי אבל גם מתבקש, כי בסך הכל את הזווית של העמוס עוזים למיניהם קראנו די והותר. ב"חיי מדף" שלה, שהוא מין פרודיה על מוסף הספרים של "הארץ", זה היה מדי ברנז'אי; ב"בעלת הבית" הירושלמי למחצה זה היה טוב דיו כדי להעניק לה את פרס ספיר, ואני עצמי מאוד נהניתי ממנו. "שטוקהולם" בעיקר יוצר את הרושם שהיא מיצתה את הז'אנר.

במרכז הספר עומדת חבורה של בני כמעט שבעים, כל אחד ומקצועו החופשי והמכובד, שמוצאת את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית כאשר ארבעה מחברי הקבוצה מנסים להסתיר את מותו של החמישי כדי לאפשר לו לזכות בפרס הנובל שהוא אמור לקבל בעוד שבוע. לכל אחד מבני החבורה החשבונות האישיים שלו עם הנפטר ועם האחרים, הרווחים הפוטנציאליים מהמוות ו/או מהזכייה, וגם חובות היומיום שמאיימות להפר את הסוד. הבעיה עם התרחיש החביב הזה היא שהוא נשמע מדי מוכר לקומדיות שחורות למיניהן על זקנים (הסרט הישראלי "מיתה טובה" או אפילו "הזקן בן ה-100 שיצא מהחלון ונעלם", כמו גם הנרטיב הקלאסי של איאן מקיואן על אנשים מהוגנים מכל בחינה שנתקלים בדילמה מוסרית מורכבת) והבעיה עם הספר שלמרות המצע המוצלח לקומדיית טעויות או לחשבון נפש נוקב של חמישה חברים ותיקים זה פשוט לא עובד. הספר אמנם עוסק יפה בשמירת טינה, עלבונות ישנים והניסיון המבעית של פנסיונרים להשיג "פרק ב'" ו"להמציא את עצמך מחדש", אך הם מובלעים במסגרת מעייפת למדי. שני הגברים מתך ארבעת החברים החיים דומים מכדי שאצליח להבחין ביניהם, הדיאלוגים הריאליסטיים קצת מתישים מדי וציר הזמן של העלילה, לאורך שמונת הימים בהם נדרשה הסתרת הגופה, מבלבל ומלא בחורים לא מוסברים. חוץ מזה, ידלין נופלת בבור הניים-דרופינג הקלאסי של סופרים ישראלים (ראו מיליון ביקורות קודמות שלי) שממנו הצליחה להיחלץ בחן ב"בעלת הבית", ולא משכנעת בניסיונה לשים בפי הגיבורים המזדקנים תובנות על דור ה-Y והפייסבוק.

למעשה, השילוב של פירוק חסר חמלה של הגמוניה ישראלית באמצעות עלילה כמו-בלשית הזכירה לי את ספריה של מאיה ערד, שגם ספר הקשישים הפחות מוצלח שלה ("חשד לשיטיון") היה מעניין ושלם בהרבה מ"שטוקהולם", כנראה מכיוון שערד מעוניינת יותר במנגנון הפנימי של הדמויות שלה ופחות בניסיונות לנתח את ההקשר החברתי. קראתי השבוע שהספר של ידלין יעובד לטלוויזיה, ונקווה שזה יהיה הסימן שלה לפנות בספר הבא לכיוון אחר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
סווינג טיים

סווינג טיים

זיידי סמית

לפני כמה שבועות קראתי שוב את NW של זיידי סמית, וחשבתי איך סיפור ההיחלצות של אחת הגיבורות משכונת העוני של צפון לונדון ומאבקה המתמשך להחזיק חזות של מי שמעולם לא נאלצה להמציא את עצמה מחדש מזכיר את הרומנים הנפוליטניים המהוללים של אלנה פרנטה ואת סיפורה של הגיבורה אלנה. כמובן, חלק מן הגאונות של פרנטה הוא שהיא זיהתה את המנגנון של המצאה עצמית בקרב נשים רבות מספור, גם כאלו שלא הגיעו ממצוקה ממשית, וגרמה לי לזהות אותו בשפע ספרים ובכלל בחיים. בכל אופן, כשניגשתי לספר הנוכחי והחדש של סמית, קשה היה להימנע מהתחושה שיש כאן "החברה הגאונה" בגרסת צפון לונדון. סמית שיקעה בגיבורה שלה מאפיינים ביוגרפיים מובהקים - בת לאם שחורה מג'מייקה ואב לבן ותושבת השכונות המתנדנדות על קו העוני והפשע בצפון לונדון, וכמ פרנטה מיקמה את הסיפור סביב הציר של חברות בין שתי ילדות, האחת היא גיבורה עכברית למדי והשנייה זוהרת ומסוכנת. בניגוד לפרנטה (ואני מבטיחה שזו השוואה אחרונה בין השתיים), החברות בין השתיים הופכת מהר מאוד לסיפור רקע ומשאירה את השאלה האם סמית התכוונה למחווה הזו או שיש כאן מנגנון עלילתי פשוט, ולמה בעצם הוא נועד.

לגיבורה של הספר, כמו שהבנתי רק כשהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו, אין שם. היא עסוקה בתמרון זהיר בין אימה האקטיביסטית (בהתחלה רק בתיאוריה ואחר כך גם במעשה) לבין אביה הנוכח-נפקד ובין חברתה הזוהרת טרייסי, כוכבת שיעורי הריקוד, כמו גם בין הערצתה הפרטית לפרד אסטר ומחזות זמר ישנים ובין חוסר כישרונה שלה בריקוד. אימה של הגיבורה נחושה להפוך את ביתה לדוגמה ומופת של חינוך ומדעות חברתית שתתעלה מעל כל מחסומי הגזע ואי השוויון ומכיוון שטרייסי עושה צרות והמשפחה שלה היא צרה בפני עצמה, האם מקפידה להרחיק אותה מהסטריאוטיפ המסוכן שהוא טרייסי. הגיבורה אמנם לא הולכת בעקבות חברתה הרקדנית והבעייתית אבל בהחלט מורדת בהשקפת עולמה הנחושה של האם, שאינה מסוגלת להעביר שיחת חולין בלי ניתוחים היסטוריים וכלכליים למציאות כפי שהיא. בגיל צעיר הופכת המספרת לעוזרתה האישית של כוכבת פופ תואמת מדונה ובזה מתנתקת גם מהדרישה למרוד בקפיטליזם המדכא וגם מהציפייה להצטרף לחצי המדוכא של מורשתה. היא מבלה את חייה בשירותים קטנוניים לכוכבת עד שידה הארוכה של האם גורמת לה למצוא את עצמה מסייעת לפרויקט פילנתרופי של הכוכבת במערב אפריקה, שמנסה לייסד בית ספר לבנות המקומיות. הגיבורה שלנו לא מגלה את האור הגזעי פתאום; במקום זה היא נשאבת לתהליך ארוך ומבלבל של הערכה מחדש של מה שהיא מניחה כהכרחי ואפשרי בחייה ושל אישיותה המושתקת והפסיבית.

יחסית לסמית, הספר כתוב בבהירות ובישירות שקצת משעממת בפרקים הראשונים והוא גם נעדר דמויות שליליות מובהקות. עם זאת, כמו בספריה הקודמים, הספר עמוס רפרנסים לתרבות פופולרית ובעיקר למוזיקה שחורה - מריקודי עם אפריקאים עד מייקל ג'קסון - ובניגוד למה שמייקל שייבון, נניח, עושה בספרים שלו, הרפרנסים הללו משתלבים בטבעיות בעולמם של הגיבורים ומוסיפים לתפיסה שלנו את החיים שלהם. בסופו של דבר הסיפור מעלה את השאלה עד כמה אלמנטים מורשים כמו גזע, מצב כלכלי והתנהגות הורית משפיעות על התפתחותו של האדם ועל יכולתו למרוד בערכים האלה ולהיות אדם חדש, נקי מהשפעות ומהחלטות שהוחלטו עבורו. אני עוד לא לגמרי בטוחה מה בדיוק סמית ניסתה לטעון בסופו של דבר (אם בכלל), ועד כמה ההשוואה הגסה עם טרייסי הייתה נחוצה. בעיקר מפריעה לי קטיעת הספר מיד אחרי המעשה האקטיבי הראשון של הגיבורה, בלי רמזים מספיקים לאופן שבו היא עשויה להתפתח מכאן. לכן אני לא יודעת אם זה הספר הכי טוב של סמית עד כה כמו שקראתי במקומות מסוימים, אבל הוא בהחלט תוספת מעניינת למערך של סיפורי חיים מורכבים שהיא יצרה ויוצרת וגם התחלה טובה למי שמחפש לנסות.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מירב
ארבעה אבות

ארבעה אבות

אמיר זיו

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
אמריקה אמריקה

אמריקה אמריקה

איתן קיינין

השאלה הכי נחוצה והכי מאוסה בתקשורת של חצי השנה האחרונה היא "איך יכול להיות שהאמריקאים בחרו בטראמפ", ובפרט איך יתכן שאנשים עניים ומובטלים בחרו דווקא באדם שיבטל, למשל, את זכותם לביטוח רפואי בסיסי, שבלעדיו (כך קראתי לאחרונה) תוחלת החיים בערים מסוימות בארה"ב של המאה ה-21 יורדת. הספר הזה הוא מ-2008, כלומר רגע לפני אובמה ומה שנראה כמו הניצחון המתוק והסופי של הדמוקרטים והליברלים, ובכל זאת הוא מספק כמה תובנות עקיפות בעניין.

זהו סיפורו של קורי, נער ממשפחת פועלים בעיר פועלים היסטורית במדינת ניו יורק, שכמו ערים רבות אחרות במדינה הוקמה, התפתחה ושגשגה בזכותה של שושלת קפיטליסטית שתחילתה בשום-מקום מרוד בסקוטלנד וסופה באחוזת פאר של משפחת מטרי. העובדה שבהיסטוריה של משפחת היזם/תעשיין/פילנתרופ יש כמה רגעים מכוערים בכל מה שנוגע ליחסי עובדים-מעסיק לא מפריעה לעיירה כולה לקבל את הסדר החברתי לפיו יש פטרון נדיב ויש פועלים פשוטים שמסתפקים בזכותם להקים איגוד עובדים, כמו אביו של קורי בן ה-16. כשקורי מקבל הצעה לעבוד באחוזה המשפחתית של מטרי משל היינו באנגליה הוויקטוריאנית ולא באמריקה של שנות ה-70, הוא קופץ על ההזדמנות והופך למשהו בין שרברב לנהג ואפילו מצליח להתחבר עם בנותיו של הפטרון הנדיב שמדבר איתו בגובה העיניים ואוהב להתעסק עם כלי העבודה בעצמו. כאשר מטרי מכניס תחת מטריית הפטרוניות שלו סנטור דמוקרטי מבטיח, "ידידו הטוב ביותר של האדם העובד", שרץ לנשיאות כנגד ניקסון המושחת והמדשדש בוויטנאם, קורי זוכה להצצה לא רק אל עושר אלא גם אל הכוח הפוליטי, או לפחות אמור.

הבעיה העיקרית עם הספר היא התחושה שהכותב מצייר איזו אידליה של עיירת פועלים, של אנשים שאוהבים לעבוד בכל מצב וזוכים להגיע לגיל 100 ואפילו נזקים בריאותיים קשים (כמו אובדן יכולת הדיבור עקב עשורת שנים של ניסור אבן) הם מבחינתו בעיקר הרמה להנחתה לבדיחה מתנשאת (הפועל לא יכול לדבר אז הוא צריך לכתוב! בשגיאות כתיב!). כדי להמשיך את הדמיון לרומן ויקטוריאני, קורי אמנם אוהב לעבוד יותר מכל דבר אחר ואף פעם לא מתלונן על עבודה פיזית מתישה ואינסופית, אבל כאשר הפטרון שולח אותו לפנימייה יוקרתית מיד הוא מגלה את אוצרות הידע, מתנפל על ספרייה מלאה בספרים קלאסיים ועל עיתונות פוליטית באותה התלהבות לא סבירה. מה הפלא שקורי הבוגר הוא מו"ל של עיתון מקומי מכובד ונחוש (קלאסיקה של גבר-לבן-דמוקרט-מצר על האינטרנט ועל מה שנהייה מהעולם) שמפזר ציטוטים לכל עבר רק כדי להראות שהוא יכול. באידיליה הליברלית של הכותב, שאמורה להיות מלאה באנשים בעלי רצון טוב לעזור לחלשים ולתקן את העוולות האמריקאיות, אין נשים פעילות, שחורים שמוציאים משפט או עניים אמיתיים, ומכיוון שרוב הספר מתרחש בחנייה של אחוזה, אין בו קמצוץ של שחזור תקופתי ראוי לשמו מלבד ניים-דרופינג של עיתונאים ופוליטקאים שיחזקו את תדמיתו של הכותב ושל הנער שברא בדמותו כחלק משרשרת מכובדת של גברים ליברלים שדואגים לצדק ולשוויון. אמנם הכתיבה טובה כשלעצמה, אבל השערוריה הפוליטית הגדולה שחציו הראשון של הספר בונה מתח בלתי נגמר לקראתה היא טרגדיה בנאלית שאין לה שום תרומה להבנה של הקוראת איזו מן הדמויות. כפי שהעירו פה לפני, מדובר בסופר שמדריך את סדנת הכתיבה בה"א הידיעה ולפיכך יודע איך לייצר ספר שיהיה קצת מרגש, קצת מותח וטיפה פילוסופי, על אף שלתוצאה המתקבלת בסוף יש טעם של פלסטיק.

אז מה היה לנו: דמוקרטים שמאמינים בשוויון אבל לא מסוגלים לדמות לעצמם איך נראים חייהם של אנשים קצת פחות פריבילגיים מהם, שלא לומר לתת להם קול ותפקיד; קינה על מותו של סדר חברתי היררכי וברור בלי להניח שיש אנשים שהרוויחו דווקא מההתערערות שלו; והבנה שלמרות כל זאת עדיין קל לאמריקאים להאמין במי שיקח על עצמו את תפקיד הדוד המיטיב ולעזאזל השלדים בארון.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו

אלנה פרנטה

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
הנני

הנני

ג'ונתן ספרן פויר

ג'ונתן ספרן פויר הוא סופר כוכב, במובן שהוא נקרא ע"י מגוון רחב של אנשים ומתווך באמצעות ראיונות וביקורות במידה לא אופיינית לרוב עמיתיו לתחום. זה גם אומר שכיוצא ספר חדש שלו כולם (בגבולות הז'אנר) קוראים והציפיות בשמיים, אבל גם שלא ברור האם הציפיות הללו צריכות להיות מעולמות רב המכר הפופולרי או מעולמות יקיר טקסי הפרסים - ויש מעט סופרים שחולשים על שני התחומים. הבלבול הזה הוא כנראה הסיבה לכך שהתחושה העיקרית שעלתה בי אחרי הקריאה סותרת את ההנאה מהקריאה עצמה.

כמו שהובהר בשלל הראיונות לקראת צאת הספר, יש בו מידה רבה של אוטוביוגרפיות - ספרן פויר מתאר בו נישואים שמתפרקים, בדומה לאלו שלו עם הסופרת ניקול קראוס, ופורש לאורך מאות עמודים לא רק את נבכי נפשו של ג'ייקוב, הסופר היהודי המסובך, אלא גם את אלו של אשתו, ילדיו, אביו וסבו ועוד ועוד. החלק הזה של הספר, למעט התחושה הלא נעימה של מציצנות, הוא בהחלט מעניין, מורכב ואף מרגש לעיתים. אפילו ההנאה המופגנת של פויר מתיאור דמויות של ילדים בוגרים מכפי גילם משתעשעים ומתבטאים בפורמטים בלתי צפויים (משחק של מציאות מדומה וירטואלית, למשל), עוד נסבלת בחלקו הראשון של הספר, וכך גם נטייתו לתיאור אינספור טקסים זוגיים, מנהגים משפחתיים ושאר טריקים קלים שנועדו לגרום לקוראת להתרגש ולהיקסם מהדמויות הרגילות אך החד פעמיות לכאורה.

הבעיה העיקרית בספר קשורה בהיבט היהודי שלו, שהוא לכאורה מקור המשיכה הראשי של ספרן-פויר לקהל הקוראים הישראלי. אלא שבניגוד לסופר היהודי-אמריקאי המקביל אליו שנסקר כאן לפני שבועיים, ספרן פויר לא מצליח להוציא מהחווייה היהודית שהוא מתאר מימד רגשי כנה, שמהווה חלק טבעי ואמין מהחווייה שלהן ושל הקורא, ובמקום זה יוצא מגדרו בניסיון לספק קיטש יהודי-ישראלי אותנטי. אמנם התיאור שלו את החווייה היהודית-אמריקאית והמפגש עם הקרובים הישראלים אמין ומשכנע, אלא שהוא מרוצף בשפע של 'וורטים' מוצלחים יותר ופחות, על הגבול הדק בין הסברה לקהל הלא-יהודי לבין התחנפות לקהל הכן-יהודי, שמרגישים כמו עוד אמצעי שחוק וקיטשי בנוסח הסמסים בין ג'ייקוב לאשתו. וכשהוא מגיע ללב הספר, כלומר תיאור דיסוטופי של רעידת אדמה/מלחמה כוללת בין ישראל לשכנותיה, מה שאמור להיות מרתק ומלחיץ ורלוונטי מרגיש כמו מותחן אמריקאי בגרוש על גיבורים מהמוסד. המתח לקראת "השמדת ישראל" נבנה ונבנה, מעוטר בשפע דרכים ספרותיות וניים דרופינג, אבל לא מגיע לשום סוף משכנע. הריחוק ממה שאמור להיות קרוב וכואב הופך את ההקבלה בין חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי למאולצת עוד יותר, ומשרה אווירה של חוסר סבלנות מטריד על הרבע האחרון של הספר.

אז השורה התחתונה היא שמה שאמור להיות מרגש ורלוונטי הופך למאולץ וטרחני, אבל השורה הזו כאמור סותרת את חויית הקריאה לאורך שלושה רבעים מהספר - ומדובר בלא מעט עמודים. כך שאני בהחלט ממליצה לחובבי רומנים משפחתיים מפורטים, ספרים על מערכות יחסים ויהדות ארה"ב לקרוא את הספר, ולקחת בערבון מוגבל מראש את התוספת הדיסוטפית המיותרת שצורפה אליו.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב
טלגרף אווניו

טלגרף אווניו

מייקל שייבון

ספר חדש של מייקל שייבון זה לא דבר שאני יכולה לעמוד בו, אז הנה, חזרתי. (לא חדש-חדש אגב, אלא החדש שתורגם לעברית. אני כבר מחכה לבא בתור.)

*

שייבון הוא מהסופרים שאני קוראת הרבה ושוב ושוב ואוהבת וחושבת עליהם, וכמו דויד גרוסמן או איאן מקיואן, אני מזהה את התמות שהוא חוזר ועוסק בהן, ואת הדמויות שבפניהן הוא חוזר ומעמיד את אותן הסוגיות. ומכיוון ששייבון הוא סופר רציני, אין מדובר כאן בשחזור של תבניות מצליחות אלא בניסיון כנה לנסות ולפענח את השאלות ש(ככל הנראה) מטרידות אותו. ומכיוון שהספר הזה שונה במקצת מקודמיו, ההכנה הזו הייתה מועילה כדי למצוא את החוט המקשר של מה שנראה כמו סבך עלילתי.

במרכז הספר הארוך והסבוך הזה עומדים שלושה זוגות של שחורים ולבנים בעלי יחסי ידידות/שותפות/אחר מורכבים, המייצגים את רוחה של אוקלנד - מין קצה מתפורר של עיר בשוליים של קליפורניה בעשור הקודם. ארצ'י וג'פי הם בעלי חנות תקליטים שפתיחת מתחם תאגידי ממותג ונוצץ מאיימת על קיומם הרעוע ממילא של מי שמסתמכים על אנשים שאשכרה רוכשים תקליטים, ועוד של ג'ז. גוון ואביבה, הנשים-של, הן צמד מיילדות שמנסות לשמור על המסורת (או שמא הטרנד) של לידות בית, עם ידיים מנוסות שתופסות את התינוק היוצא ולא בתעשייה שפוטת הביטוח הרפואי (לטענתן) של בתי החולים. ולבסוף, הצמד טייטוס וג'פי, שני נערים חנונים שמפתחים מערכת יחסים עקמומית שנעה בין אחוות אחים, ידידות חנונית וזוגיות מהוססת. ברקע יש עוד כמה וכמה דמויות מרשימות, בעיקר מהחלק השחור של השכונה, אבל לב הסיפור קשור בהתפתחויות הכאובות והנוגעות ללב (בעיקר בנוגע לצמד הנערים) של כל צמד בינו לבין עצמו, בהצלבה עם הצמדים האחרים, ועם שאר המרקם האנושי שמרכיב את אוקלנד ואת ההיסטוריה שלה.

קו עלילה שייבוני אופייני שמרכזי כאן הוא חיפוש האב (בעיקר של ארצ'י, אבל לא רק), על תחושת העלבון והכעס מחד ועל השאיפה התמידית לרַצות ולפייס מאיך, ועם שחזור הדפוסים ואימוץ תחליפי האב שנגזר מהחיפוש המתמיד הזה. קו אחר הוא העיסוק האובססיבי כמעט של שייבון בתרבות פופולרית וביכולתה לשמש מענה אמיתי למצוקות שאין בהן שום דבר זול או המוני, והפעם בדמות אינספור אזכורים לתקליטי והרכבי ג'ז, גיבורי על של מארוול וסדרות טלווזיה מהאייטיז, המכריחות את הקורא להפנות את מבטו ללא הרף אל הערות השוליים המבארות, וזה, אם להודות בכנות, די מתיש. יש כאן גם חברות שותקת בין גברים רדופי-עבר, זוגיות הומוסקסואלית עדינה של נערים ברגעי מפתח, פשע עם חן קלונועי ומשהו מרוחו הכללי של ספר הביכורים (המאכזב משהו) "מסתרי פיטסברג".
ההיבט היהודי, שהעיסוק המרתק והמקורי של שייבון בו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית עד כה היה לסיבה העיקרית שהתאהבתי בכתיבה שלו, נעדר כאן. ועדיין, השאלה בדבר הסיכוי שיופיע גיבור על או משיח מסוג כלשהו ויגאל את בני האדם הפשוטים מסבלם מהדהדת גם בספר הזה. שייבון מפנה את מבטו אל ההיסטוריה השחורה שאמנם יש לה כמובן קווי דמיון עם זו היהודית, אבל מעלה מעצם הבחירה תחושה לא נעימה של סופר לבן המנכס לעצמו אפילו את זכותם של השחורים לספר בעצמם את הסיפור שלהם. ועדיין, משהו בספר הזכיר לי יצירות מעניינות אחרות על תרבות שחורה שנתקלתי בהן לאחרונה (ו'נתקלתי', כי עדיין תרבות אמריקאית היא קודם כל לבנה), וחלקן נעשו בידי יוצרים לבנים - בעיקר "טרמיי" הנהדרת של דיויד סיימון על רובע הג'ז בניו אורלינס שאחרי הסערה הגדולה, אבל גם קצת מהעיבוד הטליווזיוני לגיבור העל השחור (המאוזכר בספר כמה פעמים) לוק קייג', ואפילו "Lemonade", האלבום הויזואלי היומרני, המרתק והיפהפה של ביונסה על הרבדים ההיסטוריים והחברתיים המשוקעים בקיום של נשים שחורות.

זאת כנראה הכתיבה השייבונית שמצליחה לגרום לספר להזכיר מוצר ויזואלי, כיוון ששייבון הוא אלוף של משפטים ארוכים ומתפתלים, עמוסי דימויים בלתי צפויים, שממש מכריחים אותך להתעכב על המשפט ולהרגיש את הצבעים והריחות של כל דמות, בגד, רחוב או מכונית שהוא מתאר. עם זאת, הכתיבה הזאת היא גם נקודת החולשה של הספר, כאשר שייבון לא מסוגל לראות טבעת בצל בלי להצמיד לה דימוי מתפייט, ואוהב להתחיל כל תת-פרק בשתי פסקאות שמתארות התרחשות בלי לספר לנו מי הגיבור שלה. ההתשה הזו, בצירוף גלריית דמויות מבלבלת במקצת וקונפליקט שנבנה לאיטו, קצת מקשה להיכנס לספר, ומצאתי את עצמי קוראת אותו הרבה יותר זמן מהצפוי. עם זאת, בערך במחצית הספר הדמויות מקבלות עוז פתאומי והעניינים נכנסים לתנופה מרגשת בניסיון של הדמויות לעמוד על שלהן, גם במחיר של איבוד החלקה הקטנה של כל אחת מהן בקהילה הרעועה של אוקלנד - וקהילה יכולה להיות גם חברות שברירית של שני אנשים שעומדת למבחן. ודווקא בגלל ריבוי הדמויות והתיאורים נדמה לי שזה יהיה ספר להתענג עליו בקריאות נוספות, שזה תמיד כיף.

בשורה התחתונה, אם כן, המאמץ לגמרי משתלם. כמו כן, מייקל שייבון, תכתוב לנו סדרת טלוויזיה כבר.

*

אגב: יופי של עטיפה, ומעניין שעם עובד הלכו לראשונה על הפורמט האמריקאי של דפים צהבהבים ודקיקים, שבהחלט מקלים על המאמץ הפיזי שבקריאת הספר.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מירב

ביקורות נוספות על "האמת על פרשת הארי קברט"

האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

בנסיבות רגילות סביר להניח שלא הייתי קורא את הספר הזה. אבל החיים ונסיבות רגילות, מסתבר, זה חתיכת אוקסימורון.

אז למה לא, בעצם? כי זה ספר בן 600 עמודים, וממש אין לי סבלנות לספרים שהספרה הראשונה במספר עמודיהם עולה על 2, אלא אם כן המספר לא כולל שלוש ספרות. כי על העטיפה מצוין שהספר הוא רב מכר בינלאומי, ורב מכר בינלאומי הוא בדרך כלל לא מצוין (ולעתים אף גרוע). כי הספר יצא ב- "סדרה לספרות יפה" של מודן, כאשר שם הסדרה מופיע באותיות גדולות על גבי העטיפה הראשית, נודף סנוביות ומנופחות עצמית. כי לפני כמה חודשים חוויתי טראומה קטנה כשאיזה ילד משועמם החליט לזרוק ביצים מהמרפסת על עוברי אורח תמימים והוכיח יכולת קליעה מדהימה על חשבון הפדחת שלי. כי שם הספר כתוב על גבי צורה שמזכירה לי ביצה ומעוררת זיכרונות לא נעימים (להגיע לעבודה עם שאריות ביצה על הפדחת זה פדיחה).

הידעתם? האקדמיה קבעה למילה שׁוֹקוֹלַטְיֵיר חלופה עברית תקנית - שׁוֹקוֹלָדַאי. אני, כמכור חזק לשוקולד ולעוגות (עוגות שוקולד, כמובן), נוהג להסתמך ברכישותיי על טעמם של כמה שׁוֹקוֹלַטְיֵירים (לעזאזל עם האקדמיה) נבחרים, שטעמם קרוב לטעמי. כשהממתק החדש הזה, הארי, ראה אור, לא זו בלבד שהשׁוֹקוֹלַטְיֵירית אפרתי לא חסכה את הסתייגויותיה והשגותיה מן הממתק, אלא שהיא התקשרה ליצרן, שוחחה עמו והביעה בפניו את אכזבתה מהמוצר. השׁוֹקוֹלַטְיֵירית יעל כלל לא סיימה את כל הבונבוניירה. אכלה כמה פרלינים ונטשה. ואז, ממש כשעמדתי לסתום את הגולל על קריאת הספר, הגיחה לפתע השׁוֹקוֹלַטְיֵירית שונרא, הרעיפה עליו שבחים ומחמאות ובלבלה אותי לחלוטין.
הידעתם? האקדמיה קבעה למילה קונדיטור חלופה עברית תקנית - מִגְדְּנַאי. אז שונרא הוכיחה שהיא לא רק שׁוֹקוֹלַטְיֵירית מצוינת, אלא גם קונדיטורית (לעזאזל עם האקדמיה) בחסד עליון. כי היא הגישה לי מטעם שהייתי מגדיר אותו כעוגת שמרים מפוצצת בשוקולד בלגי מובחר שבמובחרים. שניים במחיר אחד, גם עוגה וגם שוקולד, ובספר - העלילה משלבת גם נושאים דרמטיים (החל מספרים, ספרות ומחסום כתיבה, וכלה בסיפור אהבה בין איש מבוגר לקטינה), בד בבד עם תעלומת מתח עתירת טוויסטים לכל אורכה. בצק השמרים אמנם תפח והספר הגיע ל- 600 עמודים, אך זה כלל לא הורגש. מזמן לא נתקלתי בספר כזה עב כרס שהעלילה בו כל כך קולחת, זורמת ושוטפת. לא זו בלבד שאין רגע דל, אלא שדיקר יודע לספר סיפור.

ההשגות החוזרות על הספר דיברו על אוסף קלישאות שדופות, על סיפור אהבה קיטשי ושמלצי בין הארי הסופר המבוגר ונולה אהובתו הקטינה ועל דמויות שטוחות וסטריאוטיפיות. האומנם? בספר משובצים 31 עצות כתיבה שהארי קברט, מהסופרים הנודעים בארה"ב, נתן למרקוס, סופר צעיר ומצליח ששרוי במחסום כתיבה. האם מדובר באמת באוסף קלישאות שחוקות? "אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד כמה אתה אוהב מישהו? לאבד אותו". קלישאה? יכול להיות. אבל מה לעשות שהיא משקפת את האמת לאמיתה. ואני אומר את זה, לצערי, מניסיון אישי. באשר לסיפור האהבה בין הארי ונולה, נכון שהוא כולל גם דיאלוגים ומכתבים עם משפטים מביכים, נוסח "אה, הארי יקירי! כמה התגעגעתי להיות כאן אתך. הו, הארי, קח אותי למקום שבו נוכל לחיות בלי להסתתר" או "אהובי היקר, נרקוד על החופים. אני חולמת רק על זה", אבל כשלוקחים בחשבון שהדוברת היא נערה בת 15, זה כבר נשמע הרבה יותר הגיוני. חוץ מזה, הדיאלוגים ביניהם כוללים גם המון משפטים יפים, כמו - "מאין באים הגלים", שאלה נולה. "מרחוק", השיב הארי. "הם באים מרחוק כדי לראות את חופי אמריקה ולמות." גם נולה הקטנה, זו הקיטשית מהציטוטים הראשונים, משבצת בדבריה משפטים חכמים ונבונים כמו "זה לא שרציתי למות, אלא שלא יכולתי לחיות עוד."

במבט שני, לאחר סיום הקריאה, הצורה שעל גביה כתוב שם הספר, כבר לא מזכירה לי ביצה, אלא ביצת הפתעה של קינדר. מה הפלא? שניהם טעימים מאוד. ואתה, הילד החביב מרחוב הנביאים, אם אתה כבר זורק עלי ביצים, אז במטותא, שתהיינה אלה ביצי הפתעה של קינדר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

ברגע שבו היא כיווצה את גבותיה, קימטה את מצחה, עיוותה את פניה, עיקמה את פיה וצקצקה בלשונה "הספר הזה הוא יופי של גועל נפש", ברגע הזה ידעתי שהספר הזה הוא-הוא הספר עבורי. "הספר הזה הוא קלישאתי להחריד", היא אמרה, ופלטה גניחה שלא הייתה מביישת אדם גוסס שעומד להחזיר את נשמתו לבורא עולם. "הדמות של האידשע-מאמע של אמא של גולדמן, למשל, מזכירה לי את אמא של בנצי מ-אסקימו לימון", ובכלל, כל העלילה – רצח נסתר מן העבר הרחוק, גיבור מבטיח שלפתע מתרסק, חבר שמנסה להוכיח חפותו, קפיצות בזמנים – הכל שגרתי להחריד. ושוב עיוותה את פניה בסלידה. "כן", עניתי לה. זאת הבעיה עם קלישאות, שבדרך כלל הן נכונות. אחרת הן לא מתפתחות לקלישאות... "הנה", המשכתי, "תראי אותנו. אנחנו ההפכים המושלמים ובכל זאת אנו נשואים כבר קרוב לארבעים שנה באושר ובעושר (כלומר באושר ובעוני). זאת לא קלישאה, שהפכים נמשכים זה לזה בזוגיות?" ואז הזכרתי לה את הכוסברה, כן, הכוסברה הזו שאני מת עליה ושהיא בורחת למרפסת ופותחת את החלונות בכל הבית כשאני מוסיף אותה לסלט. "איכסה", היא פלטה, "גם הספר וגם הכוסברה" והטיחה את 600 העמודים על השולחן.

אז מה יש לנו כאן? יש לנו ארוחת גורמה שמכילה אינספור מטעמים ערבים לחך: סיפור מתח עם טוויסטים מפתיעים אבל לא מופרכים (כל מה שנראה נהיר ומובן הוא הפוך בהיפוך מוחלט והחשודים מתחלפים מדי מספר עמודים עד הסוף הכל כך מפתיע), יש לנו גם ספר על ספרות, על כתיבה, על משבר כתיבה, ספר על אהבה וזוגיות, שבריריותה והשלכותיה ההרסניות, ספר על הצלחה, על זוהר, על החלום וברו והשלכותיו, על אור הזרקורים ועל ארעיותם, והכל כתוב בצורה קולחת, מרתקת, כובשת, חיננית. כשזה מתפרש על פני 600 עמודים, זה בכלל לא דבר פשוט.

האמת, אשתי, שתהיה בריאה, צדקה: הספר מלא בקלישאות – יחסי הורים-ילדים, האמא היהודייה-הפולנית, עולם הספרות – ובעיקר העורכים והסוכנים, ההצלחה המטאורית, הציפיות בעקבותיה וההתרסקות, העיירה האמריקאית השלווה כביכול שמלאה ביצרים אפלים, אבל הכל בטל בששים. כי הספר הזה פשוט נפלא. 600 עמודים שחולפים להם ביעף ונגמעים בשקיקה.

נראה לי שאני הולך לקרוא אותו בפעם השנייה. וכדי שתקווה יקירתי לא תמלמל לי כל הזמן מתחת לשפם "יופי של גועל נפש", אני הולך להכין סלט עם הרבה כוסברה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צב השעה
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

האמת על "האמת על פרשת הארי קברט".
האמת היא, שבשלב די מוקדם עמדתי לנטוש אותו.
אחר כך קראתי כמה ביקורות מחוץ לסימניה, וגיליתי שהכוכב הנוצץ נערץ על רוב כותבי הביקורת. אז המשכתי והנה, מסתבר שאם הסופר היה קורא את הביקורות הנכונות לפני יציאת הספר לאור (עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות), היו נושרים 300 עמודים על רצפת חדר העריכה, הוא היה מתקן את הטעון תיקון וזוכה ל-5 כוכבים, על סיפור מתח מסובך ומלא תהפוכות.
לפני שנתחיל לכסח לו את הצורה, אסביר קצת על מה נסב הספר בן השש מאות העמודים. מרקוס גולדמן בן השלושים, סופר של רב מכר, שהפך אותו כוכב בניו יורק, לוקה במה שמכונה, "מחסום כתיבה".

למרקוס יש מנטור זה שנים ארוכות, הארי קברט, מרצה לספרות, סופר של רומן שנחשב יצירת המופת של הספרות האמריקאית. הארי קברט מתגורר מחוץ לעיירה בניו המפשייר, אלא שיום אחד מתגלה בחצר ביתו גופתה של נערה בת חמש עשרה, נולה קלרגאן, שאיתה היה להארי קברט רומן שלושים ושלוש שנים קודם לכן, כשהארי היה בן שלושים וארבע ונולה בת חמש עשרה.

כשכתב היד של הרומן המופתי של קברט מתגלה בקברה, נעצר קברט באשמת רציחתה של אהובתו ומרקוס גולדמן מגיע כדי להפוך לבלש חוקר ולזכות את ידידו מאשמת רצח.

אז קראתי לסופר לראיון עיתונאי נטול פניות, למען קוראי סימניה. עלי לציין כי הראיון היה טלפוני, ולכן נבצר ממני לתאר מכלי ראשון את פרצופו יפה התואר של מר דיקר, שנראה יותר כמו דוגמן מאשר כמו סופר-כוכב. אבל בעידן בו סופרים נעשו כלי שרת של הרייטינג, אין כמו פני מלאך כדי לעודד מכירות של ספר בינוני.


אני: שלום מר דיקר.

דיקר: תקראי לי ז'ואל.

אני: ז'ואל, מה לצעיר עם מבטא שוויצרי בולט ולעיירה מנומנמת בניו המפשייר?

ז'ואל: הארי קברט, פטרוני והמנטור התרבותי שלי, סליחה, של מרקוס גולדמן, גיבור הספר שלי, נותן למרקוס 31 עצות לכתיבת רומן המאה. אני החלטתי להוסיף את העצה השלושים ושתיים, כתוב על מקום רחוק ככל האפשר מנוף הילדות שלך וכך תחשב לסופר דגול.

אני: אתה יודע, ז'ואל, שאוסף הקלישאות שבהן אתה מתאר את העיירה שבספר שלך, מביך ממש. היה עדיף אם היית כותב על איזו עיירה שוויצרית שאתה מכיר מקרוב ולא מקריאת ספרים.

ז'ואל: סליחה, גבירתי, נראה היה לי שהדמויות שלי דווקא עגולות ומלאות חיים.
אני: אני סולחת לך, ז'ואל, אבל הדמויות שלך צעקניות ושטוחות לחלוטין. האמא היהודיה של מרקוס גולדמן, לדוגמה, היא לא אמא פולניה, היא אמא מטומטמת. וכך גם תמרה קווין, עם ניסיונות השידוך שהיא מנסה לתחמן בין ג'ני בתה להארי קברט. המוציא לאור של גולדמן, תאב בצע צעקני, וכן, כן, עצוב להגיד, אבל אפילו הארי קברט, גיבור המשנה הוא דמות לא הגיונית בכלל.

ז'ואל: למה את אומרת את זה... אמא שלי אמרה שהספר נהדר.

אני: תסביר לי בבקשה משהו. בספר שלך הארי קברט כתב ספר שהוא רומן מכתבים בין הגיבור ואהובתו שמבוסס למעשה על המכתבים של קברט לנולה. בספר שלך אתה מביא ציטוטים מן הספר המופתי שהפך את קברט לסופר דגול. אלא שכל הציטוטים הם קריאות אהבה והתרגשות טיפשיות ונטולות הגיון של בני זוג בני חמש עשרה, אבל לא של סופר בן שלושים וארבע ובוודאי שאין שם משפט מופתי אחד. וגם הדיאלוגים ביניהם הם, איך להגיד...

ז'ואל: אני חושב שאת מגזימה. אפשר לחשוב שאת היית כותבת ספר יותר טוב.

אני: סביר להניח שלא, אבל אני חייבת לצטט את המכתב שסוגר את הספר המופתי, למען קוראי החכמים:

"מתוקתי, זה מכתבי האחרון. אלה מילותי האחרונות. אני כותב כדי להיפרד ממך. מהיום לא נהיה עוד "אנחנו". האוהבים נפרדים ושוב לא יחזרו זה לזרועות זה. כך מסתיימים סיפורי אהבה.
מתוקתי, אתגעגע אליך. אתגעגע אלייך כל כך.
עיני דומעות. הכל בוער בתוכי. לעולם לא נשוב להתראות, אתגעגע אליך כל כך. אני מקווה שתהיי מאושרת.
אני אומר לעצמי שאת ואני היינו חלום, ושכעת עלינו להתעורר. אתגעגע אליך כל חיי.
היי שלום, אני אוהב אותך כפי שלא אוהב עוד לעולם."

אני: בררררר... זה השמלץ שמרכיב את רומן האהבה הגאוני שכתב הארי קברט וכל הציטוטים ממנו הם באותו נוסח. אז או שתמכור עם הספר שלך קופסת קלינקס לניגוב הדמעות, או מטליות ניקוי לשמלץ הניגר הדביק. נראה לי, ז'ואל היקר, שאולי בשוויץ רומן מסוג זה יכול להחשב ליצירת מופת. בארצות הברית זה יכול להיות רב מכר, אבל אף אחד לא יחשיב את זה לרומן מופתי.

ז'ואל: הספר שלי הפך לרב מכר!

אני: אין להכחיש שתעלומת הרצח אכן בנויה היטב, אבל כל השאר...

ז'ואל: בגללך יהיה לי מחסום כתיבה עכשיו.

אני: ז'ואל, אני לא אמא שלך, שנכנעת למניפולציות, אני אמא יהודיה, אבל לא מטומטמת. ודרך אגב, אתה עשית אולי תואר שני במשפטים, אבל בטוח שלמדת חשבון מעבר לכיתה ד'?

ז'ואל: למה את מתכוונת?

אני: בוא נתחיל עם מתמטיקה לכיתה ג': הרצח שבספר אירע בשנת 1975, הסיפור הנוכחי בשנת 2008, כמה שנים עברו, ז'ואל? כן, 33 שנה.
טראוויס דואן, הבלש שחקר את הרצח היה בן 24 בשנת הרצח. בן כמה הוא בזמן הנוכחי? בן 57, על פי חשבוני, "בשנות השישים המלבינות..." על פי חשבונך.
ג'ני קווין, אשתו של טראוויס, הייתה גם היא בת 24 בשנת הרצח. בת כמה היא בזמן הנוכחי? בת 47, על פי חשבונך.
ננסי האתווי, הייתה בת כיתתה של נולה הנרצחת ובת 15 בשנת הרצח. בזמן הנוכחי היא בת 48, אבל על פי חשבונך היא "בשנות החמישים המוקדמות".

אז ז'ואל היקר, התעלומה מצויינת, יש לך כישרון כתיבה טוב, אבל אתה כותב הרבה מאוד שטויות. שום מרצה לספרות בן 34 לא היה מתאהב בנערה בת 15, שכל הדיאלוגים ביניהם מסתכמים ב: איזה סופר נהדר אתה, איזו נערה מהממת את, אתה סופר דגול, את יפהפייה, אתה תכתוב ספר ותתחתן אתי, אני אוהב אותך. בקיצור, ז'ואל, אי אפשר להגיד שאין לך את זה. אבל ה"זה" מעורבב עם כל כך הרבה סתמיות וטיפשות, עד שנראה לי שסופרי צללים אולי לא כתבו את הספר של מרקוס גולדמן, אבל את שלך, כן.


ז'ואל ניתק את הטלפון בלי לומר שלום. רציתי להגיד לו שראיתי תמונה שלו והוא חתיך המחץ, אבל את זה הוא יודע כנראה.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אפרתי
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא הספר הראשון שאני קוראת השנה שנכנס היישר לרשימת המומלצים שלי. זהו ספר שהקריאה בו מענגת עד כדי כך שאי אפשר להניח אותו מהידיים, ואי אפשר שלא להצטער שהוא מסתיים מהר מדי. כל מה שאפשר לצפות מספר טוב קיים שם: רומנטיקה, מתח, מסתורין וחוכמת חיים, וכולם משתלבים ביחד עם קורטוב של הומור. התחושה לעתים הייתה שמדובר בספר שהוא בחציו ביוגרפיה, אמין, מרתק ועוצר נשימה.

מרקוס גולדמן, סופר צעיר שספרו הראשון הפך להצלחה מסחררת, מוצא את עצמו באביב 2008 נטול השראה לחלוטין ועם מחסום כתיבה שרק אדם אחד יכול לעזור לו להתגבר עליו: הארי קברט, חברו הטוב והמרצה שלו לשעבר באוניברסיטה, אחד מהסופרים המצליחים בארצות הברית. אבל בחייו של קברט מתרחשת סערה כאשר בחצר ביתו נמצאות עצמותיה של נורה קלרגאן, נערה בת 15 שנעלמה למעלה מ-30 שנה קודם לכן, וכפי שמתברר, הוא גם ניהל איתה רומן בסתר משום שהיא מבוגר ממנה בשני עשורים. כמובן שקברט הופך לחשוד המיידי ברצח שלה.

מרקוס מחליט לנסוע לניו המפשייר כדי להוכיח את חפותו של קברט ומתחיל לנהל שם חקירה משל עצמו. ככל שהחקירה מתקדמת צפים ועולים כל הסודות והשקרים שמאפיינים עיירות קטנות. בנוסף, מרקוס מקבל איומים על חייו ממישהו שמעדיף לשמור את הסודות האלה קבורים עמוק עמוק באדמה. במקביל, הוא גם מנסה להתגבר על מחסום הכתיבה שלו ולכתוב ספר על הפרשה.

הספר הזה תופס אותך כבר מהמילה הראשונה, ומצליח לרתק עד המילה האחרונה, הודות לשלל תפניות בעלילה, כל אחת מפתיעה יותר מקודמתה. הסיפור נע בין ההווה לעבר, מה שמעניק לו עומק רב ומאפשר לקורא ללמוד על המניעים של הדמויות ולהזדהות איתן או להסתייג מהן. יש בספר כמה דמויות שהן בלתי נשכחות, ויש בו גם דיאלוגים מבריקים. באופן אישי, כל דיאלוג בין מרקוס גולדמן לאמו הפולנייה הקלאסית גרם לי להתגלגל מצחוק.

הספר גם מעביר ביקורת סמויה או לא ממש סמויה על כך שכתיבה היא כיום עסק יותר מאשר אמנות. המוציאים לאור רוצים להיטים בטוחים, צהובים, מושכי רייטינג שימכרו כמה שיותר עותקים. הסופרים צריכים להתאים את עצמם למה שנדרש מהם ונאלצים להתפשר על האמת שלהם ולשכוח את הסיבה שלשמה התחילו בכלל לכתוב.

לסיכום – המרענן הרשמי של החורף!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

הרי לפניכם האמת, רק האמת וכל האמת (באופן חלקי) על פרשת שונרא החתול שקרא את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר.

דבר מוזר קרה לי בדרך לעמוד 1,800 בספר. הדבר הינו מוזר ביותר כי הספר מונה 600 עמודים בלבד. האמת היא שבכלל לא קראתי את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר אלא את 'האמת על פרשת הארי קרבט' מאת ז'ורז' דיקר.

כמה הסתבכתי עם השם של הספר. שיבשתי אותו בכל צורה אפשרית: קַבֶּרְט, קֶבֵּרְט, קַבַּרֶט, קַרְבֶּט, קֶרְבֶּט, שַרְבֶּט. גם לסופר המצאתי שם וקראתי לו ז'ורז', והוא בכלל ז'ואל. יואל ביהודית. אבל ההסתבכויות הקטנות האלו הן זניחות ומשניות כי בסיום הקריאה אני יכולה לומר באופן חד פעמי שמפתיע אפילו את עצמי:

שימו 'אמת' בקלפי! את 'האמת על פרשת הארי קברט'.

ואיזו פרשה זו הייתה... זו לא פרשת השבוע, אלא פרשת השנה, העשור, המילניום.


בשנות התשעים אמריקה עסקה באובססיביות בשאלה מי רצח את לורה פאלמר.
בישראל, אגב, באותו העשור, הוטרדו נושאי המגבעת בשאלה מי רצח את אגנטה פאלסקוג. אף אחד. היא חיה וקיימת, ולפני שנה-שנתיים אפילו היה איחוד קטן של הלהקה. לא של נושאי המגבעת. של השנייה.
בעשור הראשון של שנות האלפיים, אליבא ד'ז'ורז' דיקר, אמריקה עסקה באובססיביות בשאלה מי רצח את נורה קלרגאן.

לורה פאלמר ונולה קלרגאן. שתי נערות למופת.
יפות, בלונדיניות, מוצלחות, חביבות, חרוצות, שקדניות, תלמידות טובות. הכי אהובות. הן בנות יחידות להוריהן, הן גאוות המשפחה ומשוש חייה והן מתגוררות בעיירות פסטורליות קטנות ושקטות: פאלמר בטווין פיקס וקלרגאן באורורה. שתיהן דמויות פיקטיביות פרי מוחם הגאוני והקודח (דיקר יותר) והמופרע והחולני (לינץ׳ יותר) של אמני מילים.
תהרגו אותי, אני לא יודעת מי רצח את לורה פאלמר. חוץ מהמוסיקה המהפנטת של אנג'לו בדלמנטי אני לא זוכרת הרבה מטווין פיקס. אני כן זוכרת שבגלל ההתמשכות האינסופית שלה היה נראה שדיוויד עשה בה לינץ׳, במיוחד אחרי שהיא תפסה כיוון סהרורי סוריאליסטי ומכושף. הכישוף עבד והצליח להבריח אותי וכך נטשתי הרבה לפני הסוף.
אבל מי רצח את נורה קלרגאן? זו שאלה שהטריפה אותי 600 עמודים.

דמיינו כדור שעליו כתוב ״אני רצחתי את נולה קלרגאן״.
הכדור עובר מיד ליד, כולם מנסים להתחמק ממנו, אף אחד לא רוצה לתפוס אותו, אף אחד לא רוצה שהוא ינחת אצלו, אבל חוקרי המשטרה הם אלו שחובטים בכדור ואי אפשר להתחמק ממנו. ומי שקיבל אותו - ספג כדור תרתי משמע.
ורק בעמודים האחרונים, אחרי אינסוף מהפכים, הפתעות וטוויסטים, הכדור הגיע לתחנה הסופית, הרוצח התגלה וכך הסתיים לו עוד ספר שקראתי מבלי שהצלחתי לגלות בעצמי מי הרוצח.

ולמה כל כך מעניין לדעת מי רצח את נולה קלרגאן? כי החשוד המרכזי הוא הסופר הוותיק, הדגול והנערץ הארי קברט. ומי שמנסה להוכיח את חפותו הוא מרקוס גולדמן - סופר צעיר, מצליח ועכשווי שהינו בן טיפוחיו של קברט. התלמיד ורבו, אם תרצו. אמנם קרבט הוא לא רב אבל גולדמן הוא בהחלט משלנו. תעיד על כך האמא הבלתי אפשרית שלו. גם אליה נגיע.

קראתי פה שלל ביקורות מהללות וביקורות מלגלגות. הדעות באתר חלוקות לגביו באופן מפתיע ביותר לטעמי. איך? איך אפשר שלא להתמוגג מהספר? איך אפשר לנטוש אותו?

אבל דבר טוב יצא מהביקורות הרעות כי למדתי מושג חדש: ארס-פואטיקה.
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים ספרים הם ארס-פואטיקה.
ואם כך, הרי שבהכרח מתקיימים גם הר"מ:
סופרים שכותבים על ערסים שכותבים ספרים הם ערס-פואטיקה
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים שירי ערש הם ערש-פואטיקה
סופרים שכותבים על סופרים שכותבים על קץ העולם הם הרס-פואטיקה
ושונראים שכותבים על פואטיקה הם מנג'סים בשכל

בחלוקה גסה אני מעזה להעריך שהמלגלגים על הארי קברט דווקא כן אהבו את טווין פיקס וחשבו שהיא יצירת מופת, ואילו המהללים את הארי קברט נורא ניסו להבין על מה הייתה כל המהומה של טווין פיקס ועל שום מה יצאו מגדרם כל המבקרים המהוללים ומביני הדבר.

במחנה של לורה פאלמר מול נולה קלרגאן, אני נולה קלרגאן, אני הארי קברט, אני מרקוס גולדמן ואני בעיקר ז'ורז' דיקר שהפיח חיים בכולם. חיים קצרים וטראגיים, במקרה של נולה.
כמה טוויסטים יש בעלילה. ואיזה כוריאוגרף נהדר הוא ז'ורז' דיקר שמלהטט בין הדמויות, האירועים, הזמנים והמקומות. ואיזה יופי הוא כותב. רגע דל אחד לא היה בספר, וזה ספר של משהו כמו 1,800 עמודים!
וזה הקטע המוזר, כי בספר יש רק 600 עמודים. לטעמי, 1,200 פחות מדי.

אז ספר של 600 עמודים הפך אצלי לספר של כ-1,800 עמודים כי לא רציתי שהוא יסתיים. אז תוך כדי קראתי עוד כמה ספרים וכשסיימתי לקרוא אותו קראתי אותו שוב. והוא היה איתי ביבשה, בים ובאוויר כי ספר מנצח לא מחליפים ולוקחים אותו איתי לחופשה, אפילו פעמיים.
וכך, על מרפסות סן סבסטיאן, שם ישבתי וגם קראתי.
סן סבסטיאן נמצאת בחבל הבאסקים בספרד והיא אחד המקומות היפים ביותר שביקרתי בהם. היא שוכנת לחופי *ביסקאיה - מפרץ קסום שפרץ לו דרך בין שני איים קטנים, והרים ירוקים שנשפכים לים, וטיילת יפהפייה לאורך החוף היפהפה, ונמל קטן של סירות קטנות ונמל גדול של סירות גדולות וארכיטקטורה מעניינת ורחובות נקיים ופרחוניים ומטופחים ואנשים נחמדים (לא כמו הגנבים בברצלונה יימח שמם) ושלל חנויות רבות ומגוונות. והיא גם שכנה של בילבאו עם הגוגנהיים והאוטובוסים שקוראים להם בילבאס והרמזור הכי מצחיק שתראו בחיים שלכם, ומזג האוויר שם מושלם עם 300 ימי גשם בשנה.
ואני בכל זאת יושבת במרפסת של המלון בסן סבסטיאן היפהפייה וקוראת על אורורה וגוז קוב בספר של ז'ורז'. ללמדכם ש... שמה בעצם? ללמדכם שאל תנסו את זה בבית. בטח לא אם הבית הוא בסן סבסטיאן. צאו וראו. את הקריאה תשאירו למקומות פחות יפים.
האמת היא שנאבקתי עם עצמי האם לצאת או לקרוא. גשם זרזיפי דק ובלתי מורגש עזר לי להכריע: 1-0 לז'ורז'.

יש לו את כל הסימנים לספר איכות:
ניחוח צרפתי של השם
עטיפה יפהפייה וסולידית
תבליט עדין על העטיפה
שם מעניין ומושך שלא כולל את המילים 'קטלני', 'תמות' או 'ג'ק ריצ'ר'
שם הספר לא כתוב בגודל מפלצתי שתוקף אותך
שם הסופר לא כתוב בגודל תפלצתי יותר משם הספר
אין אותיות בצבעים מטאליים שמצטרפות למילים 'לי צ'יילד'
גם הכיתוב 'רב מכר בינלאומי' הוא מינורי ועדין

אז כן, יש לו את כל הסימנים לספר איכות והוא אכן ספר איכות. ספר איכות בן 600 עמודים.

אבל זה לא מוזר רק בגלל שהצלחתי להגיע לעמוד 1,800 בספר שיש בו רק 600 עמודים, אלא בגלל שזה כאילו שקראתי שני ספרים שונים. הקריאה הראשונה הייתה מפעימה. בקריאה השנייה (והייתה גם שלישית) כבר שמתי לב לכל מיני... נו... איך ננסח את זה? small imperfections.
זו כבר לא הייתה הקריאה המתלהבת ללא סייגים של הפעם הראשונה. אין כמו הפעם הראשונה.
אבל אני חייבת להישאר נאמנה לז'ורז' ולשפוט אותו על פי הקריאה הראשונה, האינסטינקטיבית. ועל פי הקריאה הראשונה 5 כוכבים זה מעט מדי עבורו.


הביקורת מוקדשת לשתיים: לזו שקראה ואהבה ובזכותה קראתי ואהבתי, ולזו שחצי קראה ולא אהבה ובכך מינתה אותי לסנגור הבלתי רשמי של הספר.
תודה ענקית ל- primrose בזכותה לא רק קראתי את הספר, אלא שהוא שלי לתמיד. בעקבות הרמזים המאוד מעודנים שפיזרתי קנו לי אותו במתנה.
יעל הר נטשה את הספר אחרי 250 עמודים. אמרתם יעל הר - אמרתם איכות. אז מה זה אומר על הספר? זה אומר שהגיע זמן פולמוס.

שונרא החתול vs יעל הר

הצלחתי להגיע עד עמוד 250 (מתוך 600!) ופרשתי. אני יודעת שלא הוגן לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי ובאמת התלבטתי אם לכתוב או לא לכתוב. התפשרתי על לכתוב מה אני חושבת ללא דרוג.
הספר הזה הוא סטיריאוטיפ בכל קנה מידה.
הסופר - שויצרי צעיר - כתב בצרפתית ספר המתרחש בניו המפשייר ונע בין שני צירי זמן - רצח שאירע לפני 30 שנה שנראה כאילו הוא מתפענח בהווה. סופר נודע שכתב רומן ענק לפני 30 שנה, וסופר צעיר שכתב רומן ענק לפני שנה וסובל היום ממחסום כתיבה, שהסופר הנודע היה המנטור שלו.
# # # תודה. חסכת לי לתקצר את הספר.

בכל פרק בספר יש איזו עצה בענייני כתיבה, שהסופר הענק נותן לסופר הצעיר ואוסף כזה של קלישאות באמת נדיר לפגוש בספר אחד ["הפרק הראשון הוא המכריע. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא..."
# # # קלישאה קלישאה, אבל נכונה. אם נעשה סקר בין קוראים שנטשו ספרים, נגלה כי רובם המכריע נטשו בפרק הראשון.

"הפרק השני שלך חשוב מאד, מרקוס. הוא צריך להיות חותך, מוחץ"
# # # נכון, כי סכנת הנטישה מרחפת מעל כל ספר גם בפרק השני. ומבחינה מספרית היא מרחפת על יותר קוראים בפרק השני מאשר בפרק השנים-עשר, למשל.

"אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד כמה אתה אוהב מישהו? לאבד אותו"
# # # וגם לתת לו 5 כוכבים בסימניה. וגם לקרוא לו ז'ורז' ולא ז'ואל.

הדמויות בסיפור הן קלישאות שטוחות.
החל מן הסופר הצעיר שהוא שאפתן ותחרותי, אבל מחפש לו רק חלשים ממנו להתחרות בהם.
# # # נו, אז הוא מעדיף להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. הוא לא היחיד.

אמו שיצאה מבדיחה על "אידישע מאמע" - חונקת את הבן שלה ולגמרי מטומטמת.
# # # נכון. השיחות של מרקוס גולדמן עם אמו מותחות את הסטריאוטיפ של האידישע מאמע כל כך חזק - שהוא כבר נקרע. השיחות ביניהם קורעות מצחוק, אבל מה שנכון נכון: הן באמת הזויות ולא אמינות. אני לא ארחיק לכת ואומר שהיא מטומטמת אבל כן אביע פליאה על כך שיצא בן כל כך חכם לאמא שהיא כל כך לא. אגב, ההורים היהודיים של סיינפלד ושכניהם בבוקה ראטון יותר אמינים? ובכלל, יהודים-אמריקאים בדרך כלל כתובים בסטריאוטיפיות מוקצנת.

תושבי העיירה השלווה בניו המפשייר, שכאילו יצאו מאיזו סידרת דרמה אמריקאית, מאמצים אל ליבם את הזר שהופיע ומשוכנעים שהוא סופר בקנה מידה ענק, הוא אמר להם את זה...לא שהם ראו ספר שלו, ודאי לא קראו ספר שלו.
# # # כן, יש אנשים כאלה באמריקה שידועה כאומה של תמאים, פתאים וגם לא מעט טיפשים. ואפילו לא צריך לחפש אותם בסדרת דרמה אלא בחיים עצמם כפי שהם משתקפים בתוכניות אירוח מהסוג של ד"ר פיל, אופרה ווינפרי ואלן דג'נרס. לאמריקה יש פנים רבות וחלקן מעוררות מבוכה רבה. רק לאחרונה ראינו כמה אנשים הצביעו לאדם הלא נכון והלא מתאים בעליל לנשיאות ארה"ב – הילרי קלינטון.

בעלת הדיינר המקומית המזמינה את הסופר כאורח כבוד לקבלת פנים, וכדי לברר האם הוא יהודי (חס וחלילה) היא מגישה לו צלחת עם מטעמי חזיר ואומרת בקול רם (לאורח הכבוד, כן?) בבקשה, תטעם מהחזיר הזה... יכול להיות שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.
# # # טוב, נו, מה את רוצה? היא אנטישמית, מה הפלא שהיא סתומה? מה עדיף - שז'ורז' היה כותב דמות אנטישמית חכמה ומבריקה? איך היינו מרגשים אז, אה?
ובאנגלית זה כנראה נשמע יותר טוב. מעניין אם זה היה משהו כזה...
Would you like to try this ham?
Can I offer you some bacon?
You simply must have these pork chops

הכתיבה שיטחית, לא אמינה, והסיפור (לפחות עד עמוד 250) לא מעניין ולא מותח.
# # # אז זהו, שבעמוד 251 הכל משתנה.

ונשאלת השאלה האם חסרים פשעים בשוויץ?
# # # לא! המחירים שם יקרים רצח! עד היום אני מבכה את הצעיף הינשופי המהמם שלא קניתי בציריך בגלל תג המחיר הנפשע שלו.

האם חסרים בה סופרים?
# # # לא! בגלל זה ז'ורז' עבר לאמריקה, שם קיימת מצוקת סופרים משובחים דוגמתו.

למה ניסה הסופר להרחיק עדותו לארץ, שברור שהוא אינו מכיר אותה ואת תושביה, ומה שיוצא לו זה סיפור מגוחך?
# # # אולי כמו ג'ון גרין שקיבל מלגת כתיבה מהולנד וכתב את הספר המגוחך 'אשמת הכוכבים' שמתרחש בחלקו באמסטרדם, גם ז'ורז' שלנו קיבל מלגת כתיבה מאמריקה. ההבדל הוא שלז'ורז' זה הצליח.

מישהו כתב על הספר הזה "עם הצלחה לא מתווכחים" ואני מנסה לא להתווכח. אבל אם נכון מה שכתוב על העטיפה שהוא קטף אחד מפרסי גונקור אין לי אלא להניח שמישהו שם בוועדת הפרס הוא בעל חוש הומור ענק.
# # # עכשיו אני כבר יכולה לחשוף שהסתננתי לוועדת הפרס.


לסיכום הפולמוס: אני כן יכולה להסכים עם העובדות אבל לא עם הפרשנות. שנאמר:
One woman's trash is another cat's treasure.

עם אפרתי לא אתפלמס הפעם. רק אציין שבאופן מפתיע אני חולקת דווקא על המחמאה היחידה שהיא נתנה לז'ורז'י: הוא בכלל לא כזה חתיך.


השורה התחתונה
שימו 'אמת' בקלפי! את 'האמת על פרשת הארי קברט. או קרבט'.

זהו. סיימתי. הולכת לקרוא אותו בפעם הרביעית. או שזו כבר החמישית?
ז'ורז', תעשה לי עוד ספר.




*ביסקאיה – ג'יימס לאסט (רק המנגינה, לא הנופים)
https://www.youtube.com/watch?v=FifdAP466jA

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שונרא החתול
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

אם יש מתכון לכתיבת רב מכר אז המחבר ללא ספק הכיר אותו. לקח נוסחה ויצק לתוכה עוד ועוד תפניות, העלה חשדות ופסל, ושוב העלה ושוב פסל. מגיע טוויסט בעלילה. ואז פעם נוספת טוויסט אחר. הרבה טוויסטים ובכל זאת אין הפתעות גדולות. מה בכל זאת יש? נערה בת 15 שעונה על כל הסטריאוטיפים של נערה אבודה ומופרעת שמהלכת על הקצה ונופלת לתהום. והתהום מלאה גברים זימתיים, שלוטשים עיניים ושולחים ידיים ומה לא. אחד אפילו מצייר. אותה ואחרות. אווירה של טווין פיקס לעניים. לוליטה בלי התחכום של נבוקוב. מפגש של גבר בשנות השלושים לחייו, שמצוי במשבר אומנותי-ספרותי-קיומי, עם נערה בת 15 שרוקדת בגשם. יחפה. ליד הים. מבט בשערות הרטובות, בשמלה שנצמדת לגוף - והגבר מתאהב לכל החיים. כל כך מתאהב שהוא לא יוצא מזה עד סוף הרומן הארוך הזה. מעל זה סבתא שלי היתה אומרת: נו, טוב.
העלילה מזכירה ניגון עם יותר מידי סלסולים. מרוב סלסלולים לא שומעים את השיר. דמויות שכולן קלישאות: סופר צעיר שעובר חניכה בידי סופר מזדקן באמצעות אקטים עמוקים להחריד, בכאילו, של איגרוף אגב פליטת אימרות שפר מביכות על כתיבה, גבריות ובדידות. אני לא אגיד מה סבתא שלי היתה אומרת על זה, אבל אין לי ספק שאלו כתבה ספר, זה היה יוצא לה יותר טוב. היו לה כמה אמירות מצויינות על החיים, על גברים בודדים ועל נערות צעירות שמרקדות יחפות בגשם.
והסוף - איך אוהבים להגיד לאחרונה על כל דבר - "מטלטל". אבל רק לכאורה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שרית
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

***

"הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך."

לא נכון. יכולות להיות סיבות להמשיך לקרוא גם אחרי פרק ראשון גרוע.
ביקורות סותרות ומעוררות סקרנות בסימניה, למשל.
מצד שני, יכול להיות שזה המקום היחיד שבו ז'ואל כותב רעיון חכם:
לא אהבתי את הפרק הראשון, למה לעזאזל המשכתי הלאה?

***

מכירים את המונח "מרי סו"?
בלי להיכנס למעמקי הגדרות עולם הפאנפיקשן (ולו רק כי אני לא מכירה אותו): מדובר בדמות מושלמת מדי, שמייצגת את הסופר, כפי שהיה רוצה להיות.
בין שלל הביקורות על דמדומים, למשל, נטען כי בלה מהווה "מרי סו": הילדה הנחבאת אל הכלים שמגיעה לעיירה ומיד כל הבנים רודפים אחריה ומספרים לה כמה היא יפהפיה ומדהימה, היא ייצוג מביך למדי לפנטזיה של הסופרת על עצמה.

ובכן, מרי סו.
המספר של "האמת על פרשת הארי קברט" הוא מרק גולדמן, סופר צעיר ומוכשר שמגלה שהמנטור שלו, הסופר המפורסם הארי קברט, נאשם ברצח נערה צעירה בשם נולה, איתה ניהל רומן.
גולדמן הוא סופר מוכשר, מבריק ויפה תואר.

שימו לב איך נראים חייו של סופר ב"פרשת הארי קברט":
לאחר פרסום ספרו הראשון והמוצלח, מספר לנו גולדמן:
"עזבתי את בית הורי[...] ועברתי לדירת פאר בווילג'; החלפתי את הפורד יד שלישית שלי בריינג'-רובר שחורה עם חלונות כהים הישר מהיצרן[...] שכרתי את שירותיו של סוכן ספרותי[...] ומזכירה מאוהבת במקצת בשם דניז טיפלה בדואר שלי"
(ברור שמאוהבת במקצת, איך אפשר שלא להתאהב בסופר בתחילת דרכו?)

גברים מקנאים בו קנאה עזה ומתפרצת:
"אשתי קראה את הספר שלך; היא חושבת שאתה יפה וחכם. הפרצוף שלך, על גב הספר, הזדקר משידת הלילה שלה במשך שבועות. גרת בחדר השינה שלנו! ישנת איתנו! [...] עשית אמבטיות עם אשתי![...] חירבנת לי את החיים!"

כשהוא עוצר לתדלק, עובד תחנת הדלק מזהה אותו מיד:
"אני מכיר אותך, לא?"
"לא," עניתי
[...]
"מה אתה עושה?"
"אני סופר."
"אה, ברור! מכרנו את הספר שלך כאן בשנה שעברה. אני זוכר, הפרצוף שלך היה על הכריכה."

עכשיו בואו, באמת. אני מציעה את הניסוי הבא:
שימו במכונית אחת את הארלן קובן, ג'ונתן פראנזן (להבדיל, להבדיל) ומייקל שייבון ותשלחו אותם לשוטט בכבישי ארה"ב ולעצור בתחנות דלק.
אני רוצה לראות כמה עובדי תחנות דלק יזהו אותם. כמה מהם יצאו מגדרם ויתרגשו למראה הסופרים המפורסמים.

וזה עוד כלום לעומת מה שקרה אחרי הספר השני:
"הכול דיברו על הספר. שוב לא יכולתי להתהלך בנחת ברחובות ניו-יורק, שוב לא יכולתי לרוץ במשעולי הסנטרל פארק בלי שמטיילים יזהו אותי ויקראו: "היי, זה גולדמן! הסופר!"

(חסכתי לכם שפע ציטוטים אקראיים בהם אנשים אומרים לגולדמן שהוא מבריק, כשרוני, יוצא דופן ויגיע רחוק. יש המון כאלה).

וכל זה (שוב) עוד כלום לעומת היחס לו זכה הארי קברט בשנות השבעים, כשעוד היה בתחילת דרכו.
סופר אנונימי שפרסם ספר אחד בהוצאה עצמית מגיע לכפר קטן, מספר שהוא סופר ושהגיע מניו-יורק וכל הכפר משתטח לרגליו.
כי אין להם, שם, באזורי הכפר הנידחים, טלוויזיות ועיתונים. אין להם שום כלים לשפוט אם האדם שלפניהם הוא סלבריטי או כותב אנונימי.
הוא סופר. מניו-יורק. הכפר יוצא מגדרו.
בחורות מתעלפות לרגליו, אמהות דוחפות את בנותיהן לזרועותיו ("אם הוא ממזמז אותך, למען השם, תשתחררי!"). הו, הסופר המפורסם והנערץ!
הבחורות היפהפיות ביותר מייללות כשהוא רק עובר לידן:
"אני יודעת שאתה חושב שאני מכוערת. בטח חשבת שאני משעממת. אתה חושב שאני שוטה קטנה, מכוערת ומשעממת."
"איך יכולתי לדמיין שהוא אוהב אותי? אדם כמו הארי לא ירצה לעולם מלצרית המבורגרים עלובה והמונית כמוני!"

בעלת המסעדה היחידה בעיר תולה שלט תזכורת לכל המלצריות להקדיש תשומת לב מיוחדת לסופר הגדול שעצם שהותו במסעדה שלה מהווה "סימן לכך שהמקום הזה עונה על קריטריונים של אנינות ואיכות של המסעדות הטובות ביותר בחוף המזרחי."

אז עם מי מזדהה דיקר? עם גולדמן או עם קברט?
עם גולדמן הצעיר העולה והמבטיח, מן הסתם, אבל זה לא באמת משנה, שהרי בין גולדמן לקברט יש אנלוגיה.
כי הספר של דיקר הוא לא סתם ספר, כמובן. הוא ספר ספרותי ועמוק עם אמצעים סגנוניים.
כמו הספר של הארי קברט:
"כולם ניתחו את הספר לרוחב ולעומק, דיברו על אלגוריות, סמלים ואמצעים סגנוניים..."
כן, ז'ואל, בסדר.
you wish

אז נראה לי שלזה קוראים "מרי סו".
ואם זה לא היה מביך זה היה מצחיק.
בעצם, יודעים מה? זה מצחיק בכל מקרה.

***

"בספרים האלה, אם יש בהם ילד, הוא לא יצא להרפתקה שבה הוא יילחם בספרנים, במפלצות נייר ובאוקולאטורים אפלים בעלי עין אחת. למעשה, הנער לא יצא לשום הרפתקה ולא יילחם בשום דבר בכלל. במקום כל זה, הכלב שלו ימות. או, במקרים מסוימים, אמא שלו תמות. אם זה ספר עם הרבה משמעות, אז גם הכלב שלו וגם אמא שלו ימותו (מסתבר שלרוב הסופרים יש משהו נגד כלבים ואמהות)"
(אלקטרז וספרני הרשע / ברנדון סנדרסון)

נכון, השמשתי בציטוט הזה בעבר. הוא פשוט באמת מוצלח.
והספר הזה הוא מוכיח שלסופרים אכן יש משהו נגד אמהות.
בכל אופן, לז'ואל דיקר יש.
אמא של גולדמן, הפרודיה על האמא היהודיה-פולניה הנודניקית המעצבנת.
כשהיא מדברת עם בנה, חצי מהזמן היא נשמעת כמו אמא לילד בן שלוש. בחצי השני היא נשמעת כאילו היא עצמה בת שלוש.
אמא של ג'ני, המלצרית (האחראית על המשפט הכה-אמהי:"אם הוא ממזמז אותך, למען השם, תשתחררי!").
זוג נודניקיות טרחניות שנועדו ככל הנראה להיות אתנחתא קומית, פרודיה על אמהות מסוג מסויים.

עכשיו, אני לא נגד פרודיה. פרודיה יכולה להיות דבר נהדר.
אתנחתא קומית מועילה בסוג מסויים של ספרים.
אבל פה שילוב הז'אנרים יוצר שעטנז מגוחך. ספר שלא החליט אם הוא ספר מתח רציני, ספר איכותי ואנין או קומדיה. הוא לא אף אחד מהם. הוא מציג גלריית דמויות לא סבירות, לא אמינות, לא מעניינות.

והגרוע מכל הוא הרומן הרומנטי הדביק, הקלישאתי ומלא הקיטש בין קברט לנולה בת החמש-עשרה.
חלקים מהספר המופתי והמפורסם של קברט, המבוסס באופן כה שערורייתי על הרומן שלו עם נולה, נמצאים בספר.
והם נראים בדיוק כמו מכתבים שנערה מאוהבת בת חמש-עשרה היתה כותבת.
ולא, לא הם ולא המכתבים של הארי אליה נראים כמו מופת ספרותי.

"מתוקתי האהובה.
אסור לך למות לעולם. את מלאך, מלאכים לא מתים לעולם.
אנא ממך, קנחי את דמעותיך, לא אוכל לשאת את הידיעה שאת עצובה.
אני שולח לך נשיקות למען ישכח כאבך"

אוקיי, יש מצב שהזלתי כמה דמעות למקרא המכתב המרגש.
אם כי אני חוששת שאלו לא היו הדמעות מהסוג הרצוי.
(אבל אל דאגה, קינחתי אותן).

***

"ואיך מישהו יודע שהוא סופר, הארי?"
"אף אחד לא יודע שהוא סופר. אחרים אומרים לו זאת."

***

נהדר. ספרותי. עמוק.
ההערכה העצמית שלנו צריכה להיות תלויה בחברה הסובבת אותנו.
יופי של מסר, דיקר.
אגב, ז'ואל דיקר עצמו הוכיח שזה בדיוק הפוך:
למה לחכות שאנשים יקראו לך סופר?
קרא לעצמך סופר נהדר ומופלא, ואנשים יאמינו לזה.
עובדה.

***

"הניצחון מצוי בתוכך, מרקוס. די שתרצה להניח לו לצאת."

***

(לא, דיקר. מצטערת, לא די בכך).

***

"בחברה שלנו, מרקוס, האנשים הנערצים ביותר הם אלה שבונים גשרים, גורדי שחקים ואימפריות".

***

אה, לא סופרים??
הלם.

***

לאורך כל הספר מפוזרים הטיפים של קברט לגולדמן. עצות להצלחה בכתיבה.
כמה מהן מצוטטות כאן ואתם יכולים לשפוט בעצמכם אם הן עצות מועילות וחכמות או קלישאתיות ושטחיות.
אם ז'ואל דיקר עצמו כתב ע"פ עצותיו שלו, אי אפשר להכחיש שעבד לו:
הוא הצליח ליצור רב מכר.
אבל אם אתם במקרה רוצים לכתוב ספר טוב - חפשו לכם עצות אחרות.

=====================================================

את הביקורת הזו כתבתי במוצאי שבת.
הייתי פחות או יותר במחצית הספר. מתוסכלת אחרי קריאה בלתי מתגמלת של כ-300 עמודים.
והייתי צריכה להוציא את כל הסימניות ולהעתיק את הקטעים שהן סימנו, אחרי שכל השבת הן איימו ליפול מהספר.
והמשכתי לקרוא, כי חשבתי שהמעט שמגיע לי אחרי הקריאה המעצבנת הזו הוא לכתוב קטילה, ובשביל זה - מן הראוי לסיים, אף כי לא היה לי הרבה עניין בשאלה המרכזית: מי רצח את נולה. גלריית הדמויות השטחיות, קלישאתיות ומעצבנות הותירו אותי חסרת עניין.
ואז! -
לפתע! -
- תופים! -
טוויסט בעלילה הצפויה מראש.
בעמוד 494 הספר הצליח ללכוד את תשומת לבי.
רצף של טוויסטים (חלקם צפויים, חלקם מפתיעים) הצליחו לעורר בי עניין.
ופתאום - פתאום הייתי סקרנית לדעת... מי רצח את נולה.
במקום להכריח את עצמי להמשיך לקרוא, הייתי צריכה להכריח את עצמי להפסיק לקרוא וללכת לישון.
לא הצלחתי.
העמודים האחרונים של הספר הם עדות למה שהספר הזה היה יכול להיות:
עם עבודת עריכה אגרסיבית שהיתה חותכת ממנו את כל השמאלץ, הקיטש, היומרנות והקלישאות הוא היה יכול להיות -
לא. לא יצירת מופת. לא איכות ספרותית יוצאת דופן.
אבל ספר מתח אפקטיבי היה אפשר להוציא ממנו.

אין, כמובן, שום הצדקה לכך שאתחיל להנות מספר רק בעמוד 494.
לולא הייתי רוצה כל כך לכתוב עליו קטילה - הוא היה ננטש הרבה קודם.
אבל בזכות אותם 100 עמודים אחרונים העלתי לו את הדירוג משני כוכבים לשלושה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•רויטל ק.
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

מצאתי את הספר הזה במקרה, חנות יד שניה. עלה לי 1 ש"ח. אז לקחתי. ספר מיותר. אמנם קריא מאד וקראתי עד הסוף א - כי אני כפייתית וב - כי רק בפרק האחרון בעצם מבינים מה באמת קרה. שתדעו. למה מיותר - כי הוא כתוב בשפה רדודה ושחצנית, כי הדמויות שטוחות וכל כך סטיגמטיות, במיוחד האמא היהודיה של מרקוס שכמו נלקחה באיזה סיטקום בשנות השבעים. לאורך כל הספר מרוחה ההכרה שהמדובר בסופר לא אמריקאי שהחליט לכתוב ספר כאילו אמריקאי אבל זה לא עובד. וזה לא עובד לאורך שש מאות עמודים לעזאזל...

לפני שנתיים•
★★★★★
•מירב
האמת על פרשת הארי קברט

האמת על פרשת הארי קברט

ז'ואל דיקר

הצלחתי להגיע עד עמוד 250 (מתוך 600!) ופרשתי. אני יודעת שלא הוגן לכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי ובאמת התלבטתי אם לכתוב או לא לכתוב. התפשרתי על לכתוב מה אני חושבת ללא דרוג.

הספר הזה הוא סטיריאוטיפ בכל קנה מידה. הסופר - שויצרי צעיר - כתב בצרפתית ספר המתרחש בניו המפשייר ונע בין שני צירי זמן - רצח שאירע לפני 30 שנה שנראה כאילו הוא מתפענח בהווה. סופר נודע שכתב רומן ענק לפני 30 שנה, וסופר צעיר שכתב רומן ענק לפני שנה וסובל היום ממחסום כתיבה, שהסופר הנודע היה המנטור שלו. בכל פרק בספר יש איזו עצה בענייני כתיבה, שהסופר הענק נותן לסופר הצעיר ואוסף כזה של קלישאות באמת נדיר לפגוש בספר אחד ["הפרק הראשון הוא המכריע. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא..." "הפרק השני שלך חשוב מאד, מרקוס. הוא צריך להיות חותך, מוחץ" "אתה יודע מהי הדרך היחידה למדוד כמה אתה אוהב מישהו? לאבד אותו"]

הדמויות בסיפור הן קלישאות שטוחות. החל מן הסופר הצעיר שהוא שאפתן ותחרותי, אבל מחפש לו רק חלשים ממנו להתחרות בהם. אמו שיצאה מבדיחה על "אידישע מאמע" - חונקת את הבן שלה ולגמרי מטומטמת. תושבי העיירה השלווה בניו המפשייר, שכאילו יצאו מאיזו סידרת דרמה אמריקאית, מאמצים אל ליבם את הזר שהופיע ומשוכנעים שהוא סופר בקנה מידה ענק, הוא אמר להם את זה...לא שהם ראו ספר שלו, ודאי לא קראו ספר שלו. בעלת הדיינר המקומית המזמינה את הסופר כאורח כבוד לקבלת פנים, וכדי לברר האם הוא יהודי (חס וחלילה) היא מגישה לו צלחת עם מטעמי חזיר ואומרת בקול רם (לאורח הכבוד, כן?) בבקשה, תטעם מהחזיר הזה...

הכתיבה שיטחית, לא אמינה, והסיפור (לפחות עד עמוד 250) לא מעניין ולא מותח. ונשאלת השאלה האם חסרים פשעים בשוויץ? האם חסרים בה סופרים? למה ניסה הסופר להרחיק עדותו לארץ, שברור שהוא אינו מכיר אותה ואת תושביה, ומה שיוצא לו זה סיפור מגוחך? מישהו כתב על הספר הזה "עם הצלחה לא מתווכחים" ואני מנסה לא להתווכח. אבל אם נכון מה שכתוב על העטיפה שהוא קטף אחד מפרסי גונקור אין לי אלא להניח שמישהו שם בוועדת הפרס הוא בעל חוש הומור ענק.

לפני 12 שנים•yaelhar