היה היה ילד שקראו לו פאווליק מורוזוב.
כלומר, לא בטוח שהיה, ועוד פחות בטוח שמה שאספר לכם אכן קרה לו. אבל זה סיפור, וסיפור שהיו לו השלכות, ולכן ראוי שיסופר.
פאווליק מורוזוב, על פי הגרסה הכי פחות בלתי סבירה, נולד בכפר קטן ליד יקטרינוסלב. בגיל 13 ניגש לנ.ק.וו.ד. והלשין על אביו שזייף מסמכים ומכר אותם לקוּלאקים, אויבי הסובייט. בעקבות ההלשנה הוּצא אביו להורג. המשפחה המורחבת לא ראתה בעין יפה את המעשה ופאווליק הקטן נרצח זמן לא רב אחר כך. ברית המועצות, מנגד, ראתה פה הזדמנות נהדרת. פאווליק מורוזוב הפך לגיבור לאומי: הילד שאהב את אמא רוסיה יותר מאשר את אביו. נכתבו אודותיו שירים, ספרי ילדים ואפילו אופרה; נקראו על שמו רחובות, בתי ספר וקני פיונירים. פסליו הוצבו בערים שונות וסיפורו היה חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר בברית המועצות.
למה אני מספרת לכם את הסיפור, האגדה, המיתוס על החלאה הקטן?
כי פיליפ פולמן בא לספר סיפור. הוא מספר אותו בכשרונו הגדול ויוצר עולם חי ומורכב ויפהפה עם דמויות נפלאות שביניהן קשרים סבוכים ותככים ותכניות-על שלעולם איננו מבינים עד הסוף.
אבל חוץ מזה, הוא בא להעביר מסר. ואין לי בעיה עם זה; מסרים הם דבר מצוין. אחדים מידידיי הטובים ביותר מעבירים מסר. טולקין, שפולמן בז לו, מעביר מסר. ק"ס לואיס, שפולמן מתעב, מעביר מסר.
ולמה הוא שונא אותם? כי אצלם, כל שורה חדורה נצרות. ואילו פיליפ פולמן הוא אתאיסט. והיי, אין לי בעיה עם זה; אחדים מידידיי הטובים ביותר הם אתאיסטים. אדאמס הוא אתאיסט. אליעזר יודקובסקי, אוליבר סאקס, ריצ'רד פיינמן הם אתאיסטים.
איפה מתחילה הבעיה שלי? היא מתחילה בליגת אלכסנדר הקדוש.
סדרת המצפן הזהוב, וסדרת ההמשך שלה, ספר האבק, הן סדרות פנטזיה. הן מתרחשות בעולם דומה באופן מתעתע לשלנו. ומשום שפיליפ פולמן מוכשר, העולם שהוא יצר מתעלה בהרבה על עולמות הפנטזיה הימי ביניימיים הסטנדרטיים.
אבל, כידוע, אין טוב בלי רע, ובעולם היפהפה של פולמן יש כנסייה. ולכנסייה יש בד"מ, הלא הוא בית דין משמעתי.
עד כאן לא צריך להיות אינטליגנטי במיוחד בשביל לתפוס את ההקבלה. (ואסייג: לעומת המסרים הנוצריים השקופים להחריד בנרניה, יש בהחלט צורך באינטליגנציה כדי לזהות את האלגוריות של פולמן. רבים, איכשהו, דילגו על העובדה שב"המצפן הזהוב" הגיבורים מבצעים רצח אל (בהצלחה). ועדיין, אין צורך לומר שבמקרה זה, בעולם שלנו, זה מתחיל בא' ונגמר בה' ובאמצע יש טורקוומדה.)
אבל לבד"מ יש אגף ילדים. כמו - ארענן את זכרונכם - האידאולוגיה הרצחנית ההיא, האתאיסטית דווקא, שדיברנו עליה למעלה. כן, זו שמיצבה כגיבור את הילד שהלשין על אביו. או בעולם של פולמן - אלכסנדר הקדוש, ילד בן אחת עשרה שהלשין על הוריו הפגאנים. פולמן פרגן לאלכסנדר את מה שפאווליק לא זכה לו, חיים ארוכים של הלשנות ומוות בשיבה טובה. אבל הוא גם הקים על שמו ליגת ילדים להלשנה על אתאיסטים ועל מה לא, שמשליטה טרור בבתי הספר, מאיימת על מורים ומונעת את חופש הדיבור. כמו - נניח - האידאולוגיה הנזכרת. מצטערת. פשוט הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש, אתם יודעים. הזיכרון הכי טרי. בכל זאת עברו כמה מאות שנים מאז האוטו דה פה, ולעומת זאת להולדתו של פאווליק מורוזוב עוד לא מלאו מאה שנה.
אני מבינה את הפואנטה של פולמן: כנסייה זה רע, היא רוצחת אנשים. אני מזדהה. באמת. מעמקי לבי. אין לי סנטימנטים לכנסייה, אפילו לא קצת. אבל בחייאת, פולמן, הכנסייה עשתה כל כך הרבה דברים רעים - אתה ברצינות הולך לספר דווקא על מה שהיא לא עשתה?
אני לא יודעת למה כל כך התרגזתי. באמת, נקודה רגישה. יש סיפורים שאפשר להעביר, יש חופש אמנותי מסוים, ולא הייתי כועסת אם הוא היה ממציא גירוש של סוֹעֲנִים או המרת דת המונית בכפייה או שרפת כופרים על המוקד או הטבלת תינוקות בניגוד לרצון הוריהם או כל מה שכן קרה, רק לא באותה תקופה או לא באותו מקום. דא עקא שהסיפור האחד הזה שפולמן בחר לספר כן קרה, ולא תחת שלטון הכנסייה, והוא מדי מובחן ומדי מיתי מכדי להתיר פה חופש אמנותי.
לדעתי.
(וחוץ מזה אני קצת כועסת על פולמן מאז ומעולם על עיקום האף הזה כלפי ספרות הילדים שהורתה נוצרית. אם אני יכולה, כיהודייה דתייה אורתודוקסית, להחזיק על המדף את טולקין הקתולי ואת ק"ס לואיס הפרוטסטנטי ואת פולמן האתאיסט, למה הוא לא יכול? ואיך הוא יכול להרשות לעצמו להפסיד?)
~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^
ועכשיו התנצלות רשמית: סליחה, פיליפ פולמן. אפשר לומר שכל הפמפלט הזה הוא מרוב אהבה. כי אתה סופר מצוין ורהוט וידען וכמו שאמרה המורה שלי מכיתה ג' (בעודה צועקת "קלישאה! אני קלישאה!") - אני יודעת שאתה מסוגל ליותר.
אז אני מצטערת שהקדשתי חלק כל כך גדול מהביקורת לביקורת. מה שלמעשה רציתי לומר הוא שזה ספר נפלא.
הוא מתחיל, כרונולוגית, לפני הסדרה שקדמה לו, כשליירה - גיבורת "המצפן הזהוב" - היא תינוקת קטנה. ואם בהתחלה חשבתי שיש בספר איזה מימד של מִחזור, שפולמן ירכב על גלי הנוסטלגיה שלנו (או על העניין שלנו בעוד פרטים על ליירה ולורד עזריאל וגברת קולטר האיומה) - אז לא, הספר הזה בורא לעצמו גיבורים יוצאי דופן משלו ורוקם ביניהם מערכת יחסים מופלאה ועדינה ואיטית.
(ואחד הגיבורים גר בגודסטו! הכפר הזעיר סמוך לאוקספורד, במורד הזרם, לשם שט לואיס קרול ביום חמים אחד עם שלוש בנות משפחת לידל וסיפר להן את הגרסה הראשונית של "אליס בארץ הפלאות!" מה זה, אני שואלת אתכם, אם לא סימן משמים - בהנחה שיש שמים - שאני צריכה לטוס לאנגליה ולבקר בגודסטו כמו גם באלף אתרים ספרותיים בריטיים אחרים? בייק, לתשומת לבך)
הוא ספר פנטזיה, אבל שווה לקרוא אותו - או לנסות לפחות - גם אם לא אוהבים את הסוגה. הוא פנטסטי.
הוא חכם ורציני וסבלני, לא ממהר בעיצוב דמויות, לא נחפז בבניית מתח.
הוא יעלה בכם צמרמורת ודמעות. וחיוכים.
הוא כתוב באופן יפהפה, יפהפה, אני לא אצטט כי בכל עמוד יש פסקה שהייתי רוצה להעתיק לכאן.
ויש בו דמונים. המצאה נפלאה, בחיי. פיליפ פולמן ראוי שיציבו לו פסלים בכיכרות לכבודה.
(הדמון שלו הוא עורב, אם מישהו בקטע.)
~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^ ~_-^
ותודה ללוליפופ הנהדרת שהשאילה לי אותו. אני אחזיר אותו, אני מבטיחה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![מרשעת [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980054.jpg)
