"אליעזר בן יהודה
יהודי מבדח.."

שר מתי כספי אי אז בימים שבהם היתה לו רעמה מכובדת. עברו כמה שנים טובות מאז, ועכשיו הנין של אליעזר מבדח אותנו. ואין מה לומר, יפה כוח הבן מכוח האב.


"איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו היתה שפת עבר..."

תמיד תהיתי מה נסגר עם איתמר. למה הבנאדם ננעל על לאה ולא ירד ממנה. שלוש שנים להתחנן, לנהל רומן שכל ירושלים עוקבת אחריו בנשימה עצורה, לאיים בהתאבדות – בשביל מה לך כל הבלגן הזה? בשביל יופי שייעלם עם השנים? (ואם תסלחו לי, לטעמי היא לא היתה כ ז א ת מהממת.)
אבל עכשיו אני מבינה אותו. מי יכול להכיר את מומה ולא להשתגע עליה. היא האישה הכי מגניבה שאי פעם הכרתי - בירושלים, בקושטא וביקום כולו.

"מומה היתה גוררת שולחן, מניחה עליו כיסא ואומרת לי: "אחוז חזק פן אפול ואמות." (זה מביא מזל רע למות בראש השנה)."

"כן, אני הייתי אצל מלך צרפת. אולי לא היה מלך באותו זמן, אבל היה ממשפחה טובה מאד."

"פעמים רבות חשבתי שאחניק את בנסיון."

"דרור, אל תשקי את ילדיך בקפה פן יצאו שחורים כמו בעלך."

"מוסוליני? התחלחלתי. "מוסוליני היה חבר של היטלר!"
"אבל קודם היה חבר של בנסיון."

- - - - - - - - - - - - - -

גם מאד חביבה בעיני העובדה שהנין של אליעזר בן יהודה הוא וירטואוז של מילים. אולי הוא וירטואוז גם של בישולים. לא יודעת, לא טעמתי. אבל הכתיבה שלו משובבת נפש, הורסת מצחוק ושובת לב. כמו מומה, בערך.

"את לאתי אהבתי למרות רצונה
מי יתן יכולתי לסור למעונה..."

(כאן יש לי מנהג מגונה לעבור בטעות לפזמון של "אני אוהב אותך לאה" של צביקה פיק.
אל תשפטו אותי. תודו שהמילים דומות. גם הלחנים לא כל כך רחוקים.)

- - - - - - - - - - - - - -

טוב. נרד מאהבת איתמר ונעבור לפרסומות.
תקשיבו, כל הקטע הזה, של המתכונים – זה רק תירוץ. גיל בסך הכל רצה לספר לדורות האחרונים על – איך הוא קורא לזה? "להקת המטורפים הזאת."
והם אכן מטורפים. חבורה של פריקים הזויים שקשה להאמין שכל הסרטים האלו באמת קרו.

"ואילו רינה שכבה במיטתם של הוריי, התכסה להנאתה בשמיכות והמשיכה לשאוג: "משהההה! משהההה! הוא ימות!"

"נו, משה." היא שאלה. "איך הביצה הקשה?"
"נהדרת." הוא השיב. "זאת את הטלת אותה?"

"סבתא שלי היתה אישה כהה, קצת נמוכה, כבת שישים (היא תמיד היתה כבת שישים, מיום לידתי עד יום מותה)"

- - - - - - - - - - - - - -

"הראשון שנכנס הביתה היה בוני. חיוור כרוח רפאים בריטית, נוגה כשיר עם פרסי."

אתם יודעים, יש אנשים שבצורה שבה הם כותבים אפשר להרגיש את המקצוע הנוסף שלהם. יש כאלה שאפשר להרגיש בכתיבה שלהם שהם יודעים לצייר. כשאני קוראת את מישי אני שומעת שהיא מוסיקאית. בכתיבה של גיל חובב אפשר להריח שהוא מבשל. המילים שלו... ללקק את האצבעות.

סיימתי ברגעים אלו את הספר והמחשבות מתרוצצות במוחי בעירבוביה כאוטית אך צבעונית ושופעת רגשות מעורבים המתחבטים זה בזה בקולניות.
במשך מספר ימים קראתי טיפין טיפין את הספר. מתוודעת לצידה האחר של ההיסטוריה היהודית. של אלה שהיו אחראים על אבן היסוד העיקרית במדינתנו: השפה. פריחתה ותפארתה של השפה העברית. נטילת האבק מעל פניה והרוויתה מחדש.
אותה המשפחה שפעמים רבות מתוארת באופן חמור סבר, בדקדקנות שגעונית, כמעט פאנטית, לשפה העברית, ליצירתה מחדש, להטפחתה כעוגת שמרים דשנה, מסולסלת ועגלגלה המצופה כל טוב, מוארת כאן בהבזק אור אחר, הומוריסטי, קומדי, שגעוני אך שגעוני במובן המטורלל של המילה ולא במובנה העקשני, האובססיבי.

כל סיפור חושף פלח נוסף של המשפחה, משפחתו של גיל חובב, והפלח הזה רווי הפתעות בלתי צפויות, כשאתה נוגס ממנו וכבר חש ששבעת די, שאין באפשרותו של הסופר להפתיע אותך עוד, אתה נוחל כישלון, הוא מעמידך במקומך, גורם לך להבין ששגית.
הורגלנו להכיר את משפחתו של חובב, נינו של אליעזר בן יהודה ונכדו של בן ציון, בהקשרים רציניים, כבדי משקל ופטריוטיים, אבל כאן, באמצעות כשרונו הספרותי של גיל חובב, אנו מתוודעים אל הצד הקליל של המשפחה, הפרוע.
סבתא לאה אבו דאוד מכונה על ידי גיל חובב "מומה", והיא אישה מרוקאית עם שגעונות משלה, ואוצר מילים שלא היה מבייש את מפעלו של חמה וכולל מילים כדוגמת אסביל את בנסיון, סניור דלמונדו [כינויה לאלוהים] אחניק ועוד.
אימו, דרורה חובב, אף היא לא מתחמקת מהכותרת השנויה במחלוקת הקשורה לשפיות דעתה והדבר מתבטא בכל סיפור וסיפור: בין אם בשנאתה העזה לבישול וטיגון [ בניגוד לדעה הרווחת, גיל חובב, שהוא עיתונאי אוכל, לא ינק משדי אימו את האהבה לבישול אלא יותר מן הסבתא, מכיוון שכל איזכור של אחד מבני המשפחה לגבי בישול ובעיקר טיגון גרם לה להתפלץ מזעם] לבין תשוקתה המושבעת למלאכת הסריגה [ את אהדתה זו ביכולתנו לראות באחד מפרקי הספר, כאשר מתוארת פעולת הסריגה שלה ושל אחותה רינה כפעולה המתמשכת רוב שעות היממה]

רינה, אחותה של דרורה, שגם שפיות דעתה מוטלת בספק ובאפשרותנו לראות זאת בהרבה מאוד פרקים בספר אבל הבולט שבהם הוא הפרק העוסק בשיגעונה לשפץ את הבית בכל פעם שמתחשק לה. היא פשוט שוכרת פועלים והופכת את הבית על כל רהטיו, אנשיו ובעיקר יסודותיו, למגינת ליבו של בעלה אבי, שסולד מהשגעון שלה ומנסה להניע אותה מלעשות זאת אך זה לא עוזר. היא פשוט עושה זאת מאחורי גבו, בהיחבא [תרתי משמע, היא שוכרת פועלים מיוחדים שהיא מכירה, שיבואו בשעה 5 בבוקר, במיוחד, ויתחבאו עד שש, כאשר בעלה עוזב לעבודה]
שברגעי לחץ רינה מפזמת שירים באנגלית, זועקת בקולי קולות על עצם היותה גורילה ויוצרת כאוס יותר מאשר סדר.
גם חובב עצמו לא נעדר מהתכונות הקיצוניות, המשעשעות והמקוריות בהן ניחנו בני משפחתו: על אף היותו קצר רואי, יש לו חשיבה ממולחת לפרקים, הוא יודע לתעתע בבני משפחתו ומחזיר להם מנה אחת אפיים.
כל התרחישים הללו, יחד עם ניסוח קולח, ענייני ובעיקר קליל, יוצרים סיפור בעל עיטורים היסטוריים, המסמלים תקופה שהייתה ותמה בחינניות כובשת. לדוגמא, באחד מפרקי הספר חובב מתאר את כניסתן של הטלוזיות אל חייהם בצורה מאוד מצחיקה ומקורית. כאשר הוא, אחיו הגדול וחברי האח, משחקים משחק ריגול בהשראת סרטי ג'יימס בונד, מופיעה אלומת אור כחלחלה באחד מחלונות הבתים, הדבר מחייב אותם לחקור במה מדובר והם משוכנעים שהשכנים הם למעשה מרגלים. איזכור הופעתן של הטלויזיות מרמז בסוף הפרק על ערעור מעמדם של משחקי הרחוב. הטלוזיות לוקחות חלק מן הפנאי שהיה ברשות הילדים לאחר שעות בית הספר.

בכל סיפור וסיפור ניתן להריח בין השורות את ניחוחות העבר, ניחוחות היסטוריים שנצמדים אל נחיריו של הקורא לצד תבשיליה של סבתא מומה, הסבתא שלמרות שגעונותיה הרבים, הייתה חביבה מאוד על חובב ואף הוא היה חביב עליה. עדות לכך ניתן לראות באחד הסיפורים שמתארים את הכנתה של הקובנה המפורסמת של מומה, שכל דרי השכונה היו ניגשים אליה באמתלות שונות, בכדי לקבל פרוסה קטנה. באותו סיפור ממש מתואר כיצד מומה השאירה חתיכה לגילי הקטן, למרות שהיה משקפופר חלוש ונמוך קומה והוציא למומה ולאימו את הנשמה, כדבריה הבאים של הסבתא: " מה תעשי עם ילדייך אלה שצומחים כמו בולי עץ ולא לומדים דבר של בני אדם, הא?"
המשפט הבא, לעומת זאת, היא הוכחה שעל אף קשיחותה של הסבתא [ושיגעונותיה] היא נוטה חיבה לנכד הסורר: " אין דבר. אין דבר. יאכל אותם זה הקטן, הוא צריך את המזל."
והינה מקצת תיאוריו של הסופר עצמו, על סבתו: " מומה, למשל, הייתה זריזה להעלב, שנונה ועוקצנית, ובעלת מגוון קללות ספרדיות- מרוקאיות מופלאות שהצליחו לעודד את רוחה בכל מצב. הדגולה מכולן הייתה קללת-העל "לאנדרה קון פינטה" שפירושה לעזאזל עם פרונקל."
עוד פנינות מתוך הספר המעוררות פרצי צחוק: מפי מומה: "דרור, אל תשקי את ילדיך בקפה פן יצאו שחורים כמו בעלך."
"ואילו רינה שכבה במיטתם של הוריי, התכסה להנאתה בשמיכות והמשיכה לשאוג: "משהההה! משהההה! הוא ימות!"
מפי דודתו ודודו של חובב: "נו, משה." היא שאלה. "איך הביצה הקשה?"
"נהדרת." הוא השיב. "זאת את הטלת אותה?"
למרות שגיל חובב מגולל תיאורי משפחה נרחבים, בלתי הגיוניים [ סביר להניח מאוד שחלקם הם המצאת פרי מוחו, פרטים שלא זכר, השלים באמצעות שנינותו ומן הסתם שגם הקצין באי-אילו מקומות] ומוקצנים מאוד, על גבול המתעלליים, אין במילותיו וסיפוריו של חובב שום טרוניה כלפיי בני משפחתו וקרוביו, אדרבא, בכל שורה ומילה מוקרנים רגשות כמו כבוד, אהבה, חובה ובעיקר הערצה. הדמות המרכזית שחובב מעריץ וניכר להרגיש זאת היטב היא סבתא מומה, הציטוט הבא, מיני רבים, מוכיח קבל עם ועדה:
" שנים עברו מאז. שנים ארוכות-ארוכות, מומה כבר לא איתי. וגם אמא שלי וגם לא אבא. לפעמים אני חולם שהם פעם יחזרו, וביום שהם יחזרו, ביום ששוב יטאטאו את התקרות במבוא יורם, ביום ששוב יקראו לי שמש, ביום ששוב יאמרו לי שהמורים שלי צריכים להגיד תודה לאלוהים, ביום ששוב יביאו לי שוקולד חלב מהמזנון של הרדיו, אחרי המהדורה של שבע, באותו יום אולי, יחזור גם הילד ההוא עם המשקפיים זה שידע מתי האורנים יכסו את מגרש הכדורסל באבקה צהובה, זה שאהב לשבת לפנות ערב בחורשה על סלע בצורת אונייה שהיה רק שלו, זה שקטף זרי סיגליות בר בגינה לסבתא שלו למרות שפחד מחיות מספריים, זה שהאמין באמת ובתמים שחבושים יכולים להגן ולהביא לו מזל."
הפסקה הזאת, למרות שהספר הומוריסטי, קליל, ומג'נון לגמרי, מוכיחה לי שיש בספר הזה הרבה יותר מהנראה לעין. זה לא ספר רק על קורות משפחה אחת מפורסמת בזווית ראייה מיוחדת, זו מעין צוואה, צוואה לתקוהפ שהייתה ולא תשוב, ויותר מכך, לאנשים שהפכו אותה למה שהיא.
זהו ספר שמלקט רגעים שמחים בעיקר אך גם עצובים, הוא אמיתי וכנה אף על פי שהוא מופרך, דווקא בגלל רגעי שיתוף כאלה, של מה שאבד ולא ישוב.

וכאשר אני כותבת את הביקורת, אני מרגישה הזדהות עמוקה עם חובב כי הוא מדבר על נושא מרכזי מאוד. מתחת לפני השטח, לכל הבדיחותא והנוסטלגיה, מפעם לו הגעגוע. געגוע לאנשים שהקיפו אותו, לאמא, אבא, סבתא, דודה, לכולם.
הכאב של חובב בפסקה ריגש אותי עד דמעות, הוא הזכיר לי את כאבי וחששי הגדול מכול, שגם כאשר אינו מדובר בחדרי חדרים, הוא נוכח שם בכל עת, גם אם באופן לא מודע: אובדנם של יקיריי. סבתא אחת כבר שכלתי השנה. סבתא שאומנם היו בינינו חילוקי דעות ורגעים טובים יותר וטובים פחות, אך עדיין אין עוררין על העובדה שהיא היתה אישה טובה וצנועה בדרכה שלה.אשת איש ומשפחה שעמלה על בישולים וטיפחה את ילדיה הרבים. היא-היא הסנונית הראשונה המבשרת את הבאות, את השבר הראשון בכד המפואר. את הממשות המבחילה של הנורא מכול. שזה כה רחוק אך עם זאת באותה עצימת עין ונשימה כה קרוב, כפסע.
הבלתי נמנע והבלתי רצוי הוא חלק מאיתנו, טבוע בתוכנו ככתם לידה עיקש.

ישנם כותבים שקריאת יצירתם מגרה בעיקר את חוש הרחמים. מצוין בהחלט בנושא זה הוא יהודה עמיחי כמובן, שקריאה של שיר אקראי שלו נוטעת בי רצון עז להושיב אותו ולהכין לו תה קמומיל. או נענע. איזה תה שירצה, באמת, המסכן. אמנם יש מסכנים מזויפים, כלומר שכנות מסכונתם שנויה במחלוקת, כגון עמוס עוז בספרו המלנכולי ביותר (נחשו לאיזה התכוונתי).
בשפה עשירה ובתיאורים חיים, מפליא גיל חובב לתאר את ילדותו המשונה ומשפחתו המיוחסת ביותר והמשוגעת עוד יותר. ומי שקרא בעניין את 'הבכור לבית אב"י' עב הכרס וחמור הסבר, יופתע מאוד לקרוא בספריו הקלילים והעליזים של גיל חובב את המשך עלילותיהם של אותם אנשים, עשרות שנים מאוחר יותר. קשה לקשר את 'מומה' הקפדנית והמרירה משהו עם אותה לאה הצעירה, העשירה והיפה אשר התאהבותו של בן-ציון (בנסיון) בה מתוארת באותו ספר אלמותי בקווים רומנטיים וציוריים הסותרים את המעשיות העולה מהתנהגותה כפי שפורש אותה נכדה בספריו. הפער מובן: דבורה עומר, על כל מעלותיה ומעמדה הבלתי מעורער כסופרת ישראלית מקובלת ביותר, לא נכחה באירועים אותם קיבלה על עצמה לתאר. על כן היה עליה לשלים את פערי ידיעתה בעזרת הדמיון וכישרון הכתיבה אשר לה. גיל חובב, לעומתה, לא נזקק לדמיון וכל שהיה עליו לעשות הוא לזמן את זיכרונותיו ולהמירם אל תוך הדף.
ניחוח התקופה ותבשילי משפחתו עולים מכל סיפורי גיל חובב עוטפים אותי בגעגוע עז לתקופה הזאת, אל אותם סיפורים אשר לא היה לי כל חלק בהם. זה כמובן אבסורדי, אני לא מתגעגעת לתקופה שהתרחשה טרם קיומי. ככל הנראה גם הייתי נחנקת מרוב התבשילים המתוארים בכזאת נוסטלגיה, מפאת אשכנזיותי הכרונית (בלי להעליב אף אחד. זה לא שזה לא טעים, אלא בוודאי חריף מדי). לקח לי קצת זמן להבין שהגעגוע העולה מכל אות ואות בספר הוא הגעגוע הבלעדי של הכותב. געגוע שעוצמתו כה חזקה עד שהוא נובע מעטו עד לנייר ומציף את הקורא, שמרוב עוצמת הרגש מנכס אותו לעצמו.
האמנם גיל חובב לא נזקק לדמיון בכתיבת זיכרונותיו? בטח שכן. הפירוט המופלא המאפיין את כל סיפוריו לא מותיר מקום לספק שבמקומות רבים, היה על הדמיון לגשר על השיכחה, ולפעמים גם לייפות, להחליק, להחליף או להמעיט בערכם של כמה זיכרונות קשים. אז אני מרחמת על גיל חובב, כלומר על איך שאני מבינה אותו מתוך סיפוריו. נזכר, מתגעגע, מתרפק, מתדפק על דלת העבר שלעולם לא תפתח, מתעקש לזכור את הזכרונות המוצלחים בלבד, נואש להחיות את קורביו המנוחים. ואם עברך נראה לך טוב כל כך, יפה כל כך, מושלם כל כך- לעולם לא תקבל הווה טוב מספיק.

איזה ספר נהדר ,משובב את הנפש והצחוק .משפחה בעלת ייחוס בתו ונינו של בן יהודה , בתוך המטבח בתבשילים ,כולל משפטים בשפה העברית שכבר לא מדברים כך וחבל . זהו ספר של משב רוח רענן ,מהנה ,והכי חשוב גורם לצחוק וללמוד עברית .

..............................................

את הביקורת הנ"ל על הספר כתבתי אסוציאטיבית ,בעקבות ביקורת של קוראת אחרת באתר .

הספר נלקח אחר כבוד לספריה של בתי בת"א כך שאני כותבת עליו מתוך זיכרון בין-15 שנה .

הספר מתאר את קורות משפחתו של הסופר בשנות ה-50 ואילך בירושלים .אביו היה משה חובב -קריין חדשות בחסד עליון, ממניחי יסודות הקריינות ב"קול ישראל" ומנהלה . אני עוד זוכרת כילדה את הקראת החדשות על ידו עם הדגשת האותיות הגרוניות .אמו דרורה בן אב"י- בתו של איתמר בן אב"י נכדה לאליעזר בן יהודה .ואף היא הייתה ממניחי היסוד להגיית השפה ברדיו .סבתו -לאה אבו שדיד מכונה בספר סבתא מומה .

מה יש בספר הזה שמשאיר זיכרונות של צחוק ואושר לאחר קריאתו-15 שנה אחרי?

בעיקר השפה העברית הנהדרת של סבתא מומה ,שהייתה הדמות הדומיננטית במשפחה, במטבח,ובחיי הסופר .
משפטיה כגון: "למה להסביל את הציפרים"? ביחס לסיפור שאין להכריח ציפורים מוסלמיות לצום ביום כיפור ולכן צריך להשאיר לחם ולא לשרוף, או -כינויו של האלוהים על ידה כ"סניור דל מונדו" עד שהמחבר כילד חשב שמדובר בזקן בא בימים , או כיצד "משברים" אירוסין .

השפה הנהדרת הזאת אשר בה השתמשה ביומיום סבתו בתוך מארג יחסיה עם בתה,חתנה,ונכדה שהיה מסתובב לה בין הרגליים ובין הסירים במטבח , היא היא הזיכרון הנהדר מהספר גם לאחר קריאתו כ -15 שנה קודם לכן. בשילוב עוד זיכרון של צחוקים ושימוש במילים המסוימות מתוך הספר,בהן השתמשו בנותי בבית במשך תקופה ארוכה .זיכרונות אלו משאירים טעם של צחוק,אושר וחידודי- לשון .

ומעל הכל -השפה העברית הנהדרת והמיוחדת שכבר אינה מדוברת ונהגית מזה שנים רבות,אולם מסתבר שנשארה בזיכרון כקורא
ועקבותיה קיימים עד היום .

אל הספר הזה הגעתי ממש במקרה: לא העפתי בו מבט כשיצא, הוא נראה לי ספר בישול (אני קוראת כמעט הכל, אבל יש גבול...) מספר שנים אחר כך התגלגל לידי ספרו הבא - סוכריות מהשמיים. ואז הזדרזתי וקניתי את הספר הזה.

זה ספר שאין בו טיפת זיוף. הוא מספר בקול צלול, בלי להתיחס לעצמו ברצינות יתר, סיפור על ילד, משפחה ועיר שהיו ואינם. כל פרק בו מספר סיפור קטן ומסתיים במתכון. (לגבי המתכונים אין לי מושג: אולי צריך להיות ירושלמי כדי להעריך...) אבל הסיפורים! אפשר ממש למשש ולהריח, לצחוק ולבכות ולהרגיש את מה שמרגישים נשואי הסיפור.

גיל חובב יודע לספר סיפור. רק אחרי שקראתי את הספרים התוודעתי לדמותו הטלויזיונית (ככה זה כשלא צופים בטלויזיה, נשארים בורים ועמי ארצות לגבי הדברים החשובים בחיים כמו סלבס...) שגם היא משובבת נפש, אם כי נתפסת הרבה יותר מתוחכמת מדמות הילד המספר את סיפורו.

מה שיש בספר הזה בשפע זו אהבה: המון אהבה בין בני המשפחה הקצת מטורפת הזו. וזה לא דבר טריוויאלי, אהבה. מפעם לפעם אני חוזרת וקוראת פרק מקרי בספר שבאופן נדיר (בשבילי) גורם לי לצחוק בקולי קולות. אני ממליצה עליו לכל מי שמתגעגע למשהו שהיה - או לא היה - לפני נצח.

"אל מול עיניהם המתפלצות של ותיקי פזורת שצ'צ'ין, ובעיקר אל מול עיניה המשתבצות של צילה, פרצה שודיה בזמר מסורתי תוסס, מלווה בצעדי מחול. חמש דקות היא רקדה ושרה, וכטוב לבה בצעד התימני היא פרצה גם למרפסת, מה שגרם לכל השכנים להציץ מהחלונות בחלחלה ולמחירי הדירות בגבעתיים לצנוח בעשרה אחוזים לפחות. כשהיא גמרה לשיר ולחולל, קרסה שודיה על הספה, סמוקה ומאושרת, וכשנדמו מחיאות הכפיים בסלון ובמרפסות הבתים הסמוכים, היא נתנה דרור להלך הרוח הפאן-מזרחי שלה וסיננה לעבר צילה:
'זה מה שאני קוראת לו שיר. זה מה שאנחנו קוראים לו שיר.ואתם, אתם שפכתם עלינו די. די. טי!'
וצילה, שכאמור החליטה שמאוחר מידי להיכנע, הביטה לשודיא ישר בפרצוף ואמרה:
'לפעמים אני חושבת שלא שפכנו מספיק."
(מטבח משפחתי, עמוד 83)

ספר מעבר, כמו חבר מעבר, להבדיל, מיועד לרכך, להיות קליל, חינני, זורם ובעיקר בעל חוש הומור משונן במיוחד.
ניגשתי אל הספר בעקבות המלצה באתר (אלף סליחות, אבל הפעם לא אביא גאולה לעולם. שכחתי ממי, סורי) וסברתי שאני וגיל נסתדר לא רע במטבח יחד עם סבתא מומה. יש לא מעט שעשוע בכתיבה של גיל חובב, אפילו התאהבתי לפרקים במומה ובמבטא הלאדינו-צרפתית שלה ובמשפטי המופת ("זה לא ילד זה עמלק!"), ועם זאת משהו נתקע. זה שהמתכונים אינם עומדים בקריטריונים המתאימים לספר מתכונים, פחות הפריע לי, מודה. אבל למי שמחפש בו תחכום קולינרי, צר לי. המשיכו הלאה אל אהרוני או אייל שני. הגעתי לספר בעיקר בשביל התבלין המשפחתי, אך גם הוא, כאמור, לא עמד בסופו של דבר בסטנדרט. אפילו לא של חבר מעבר חביב מספיק.
אולי שבעתי אחרי כמה סיפורים, אולי חלק היו מוצלחים יותר ופחות (הכי מוצלח בינתיים הפרק השני). אבל בסופו של דבר יש תחושת מיצוי מוקדם מידי, ויותר מכך - מודה שהופעתי גם מאיזו גזענות שלא עברה לי בגרון. צר לי. חזרתו של המשפט שמתאר את תולדות הצד התימני "אי שם במזבלה בצנעא" לא נבלעו לי בגרון. מצטערת. אמנם אני משושן ולא מצנעא, ולא עושה כאן חשבון אישי, ואפילו שגיל עצמו חצי תימני, ואפילו שמדובר על שורשיו שלו ולא שלי - עדיין. לא עבר אצלי את הגרוגרת.

מתי כן?
כשמחפשים מתכון מפעם ולא מתבאסים על מרגרינה

מתי עוד?
כשרוצים ספר אבל בעצם רוצים רק טעימה ולא התחייבות לפרק זמן מינימלי שדורש ספר שלם

מה אתם חושבים על המשפחה שלכם: שהיא מטורפת, הזויה, אוהבת, חמה! מי שחשב שירים את היד!
לא משנה מה התשובה אף משפחה לא יכולה להיות מטורפת יותר ממשפחתו הירושלמית של גיל חובב, סבתא מרוקאית בשם מומה התגלמות שחרזאדה הערמומית, מסננת קללות במרוקאית שוטפת וקוראת לבעלה איתמר בן אב"י בנסיון( כן זוהי לאה אבושדיד המפורסמת אשתו של איתמר) אמא שלדעתה טיגון זהו הגלגול הארצי של הגיהינום, זה תמיד מתפורר משפריץ מלכלך ומפחיד אותה עד מוות. דודה בשם רינה חובבת נסיעות ברחבי העולם, סריגת קרושה ובעלת מנהג משונה שנקרא גורינה שבמהלכו היא פורצת בריצת אמוק מטורפת תוך השמעת צרחות אימים וחניקת אנשים שסביבה. אבא שהוא שדרן ברדיו תימני שקט וקטן הניצב כמו צוק צלע מול מומה השוצפת או רינה ההיסטרית.
כל אלה עושים יד אחת להפוך ילד לעיתונאי שעמוק בפנים הוא סתם מתכונאי.
הסיפורים שמסופרים כתובים בצורה מצחיקה עד דמעות, בקלילות ושנינות. נראה שמאמצי המשפחה לא היו לשווא, כי הוא כותב בכישרון אמיתי, כמו סופר ממש!
בנוסף, אחרי כל סיפור מובא מתכון של מאכל אותו הם אוכלים בסיפור, ניסיתי לבשל כמה והם יצאו טעימים בטירוף!
אז יאללה להסתער!

ספר חמוד חמוד...
עוסק במשפחתו הקצת מטורללת של גיל חובב. עלילות פרועות שנכתבו בהמון געגועים ואהבה. זכרונות ילדות שמתערבבים עם מתכונים קלים ומגרים...
כל פרק עוסק באירוע אחר שעבר על המשפחה והכל יחד יוצר תמונה נפלאה של משפחה מתוסבכת, אוהבת ומוזרה.
כיף של קריאה קלה

סיממתי אותו עוד אתמול.
ספר מצחיק מאוד. אני נורא אוהבת איך שגיל כותב על המשפחה שלו.
בפועל הוא רצה להשפיל אותם על השטויות שעשו לו בילדות בכך שיספר איך הם התנהגו ובפועל המשפחה הקרובה נורא אהבה והתלהבה.
הספר מורכב מפרקים פרקים של חלקי חייו של גיל כשהיה קטן מגיל 5 לערך עד לתחילת החטיבה. כאשר כל סיפור מטובל בסופו במתכון שקשור לאותו סיפור.
אצל גיל המתכונים מאוד פשוטים להכנה בלי כל הפלצנות של שפים של "ציר..." וכו,.
הייתי יושבת וקוראת ומתפוצצת מצחוק, אז למי שלא קרא אני מאוד ממליצה. אפילו לחבר'ה צעירים שווה לקרוא ולראות מבעד לעיניו של גיל (למרות שהיתה לו פזילה) איך החיים היום בסוף שנות ה-60,70 בירושלים. מירה