“סיימתי ברגעים אלו את הספר והמחשבות מתרוצצות במוחי בעירבוביה כאוטית אך צבעונית ושופעת רגשות מעורבים המתחבטים זה בזה בקולניות.
במשך מספר ימים קראתי טיפין טיפין את הספר. מתוודעת לצידה האחר של ההיסטוריה היהודית. של אלה שהיו אחראים על אבן היסוד העיקרית במדינתנו: השפה. פריחתה ותפארתה של השפה העברית. נטילת האבק מעל פניה והרוויתה מחדש.
אותה המשפחה שפעמים רבות מתוארת באופן חמור סבר, בדקדקנות שגעונית, כמעט פאנטית, לשפה העברית, ליצירתה מחדש, להטפחתה כעוגת שמרים דשנה, מסולסלת ועגלגלה המצופה כל טוב, מוארת כאן בהבזק אור אחר, הומוריסטי, קומדי, שגעוני אך שגעוני במובן המטורלל של המילה ולא במובנה העקשני, האובססיבי.
כל סיפור חושף פלח נוסף של המשפחה, משפחתו של גיל חובב, והפלח הזה רווי הפתעות בלתי צפויות, כשאתה נוגס ממנו וכבר חש ששבעת די, שאין באפשרותו של הסופר להפתיע אותך עוד, אתה נוחל כישלון, הוא מעמידך במקומך, גורם לך להבין ששגית.
הורגלנו להכיר את משפחתו של חובב, נינו של אליעזר בן יהודה ונכדו של בן ציון, בהקשרים רציניים, כבדי משקל ופטריוטיים, אבל כאן, באמצעות כשרונו הספרותי של גיל חובב, אנו מתוודעים אל הצד הקליל של המשפחה, הפרוע.
סבתא לאה אבו דאוד מכונה על ידי גיל חובב "מומה", והיא אישה מרוקאית עם שגעונות משלה, ואוצר מילים שלא היה מבייש את מפעלו של חמה וכולל מילים כדוגמת אסביל את בנסיון, סניור דלמונדו [כינויה לאלוהים] אחניק ועוד.
אימו, דרורה חובב, אף היא לא מתחמקת מהכותרת השנויה במחלוקת הקשורה לשפיות דעתה והדבר מתבטא בכל סיפור וסיפור: בין אם בשנאתה העזה לבישול וטיגון [ בניגוד לדעה הרווחת, גיל חובב, שהוא עיתונאי אוכל, לא ינק משדי אימו את האהבה לבישול אלא יותר מן הסבתא, מכיוון שכל איזכור של אחד מבני המשפחה לגבי בישול ובעיקר טיגון גרם לה להתפלץ מזעם] לבין תשוקתה המושבעת למלאכת הסריגה [ את אהדתה זו ביכולתנו לראות באחד מפרקי הספר, כאשר מתוארת פעולת הסריגה שלה ושל אחותה רינה כפעולה המתמשכת רוב שעות היממה]
רינה, אחותה של דרורה, שגם שפיות דעתה מוטלת בספק ובאפשרותנו לראות זאת בהרבה מאוד פרקים בספר אבל הבולט שבהם הוא הפרק העוסק בשיגעונה לשפץ את הבית בכל פעם שמתחשק לה. היא פשוט שוכרת פועלים והופכת את הבית על כל רהטיו, אנשיו ובעיקר יסודותיו, למגינת ליבו של בעלה אבי, שסולד מהשגעון שלה ומנסה להניע אותה מלעשות זאת אך זה לא עוזר. היא פשוט עושה זאת מאחורי גבו, בהיחבא [תרתי משמע, היא שוכרת פועלים מיוחדים שהיא מכירה, שיבואו בשעה 5 בבוקר, במיוחד, ויתחבאו עד שש, כאשר בעלה עוזב לעבודה]
שברגעי לחץ רינה מפזמת שירים באנגלית, זועקת בקולי קולות על עצם היותה גורילה ויוצרת כאוס יותר מאשר סדר.
גם חובב עצמו לא נעדר מהתכונות הקיצוניות, המשעשעות והמקוריות בהן ניחנו בני משפחתו: על אף היותו קצר רואי, יש לו חשיבה ממולחת לפרקים, הוא יודע לתעתע בבני משפחתו ומחזיר להם מנה אחת אפיים.
כל התרחישים הללו, יחד עם ניסוח קולח, ענייני ובעיקר קליל, יוצרים סיפור בעל עיטורים היסטוריים, המסמלים תקופה שהייתה ותמה בחינניות כובשת. לדוגמא, באחד מפרקי הספר חובב מתאר את כניסתן של הטלוזיות אל חייהם בצורה מאוד מצחיקה ומקורית. כאשר הוא, אחיו הגדול וחברי האח, משחקים משחק ריגול בהשראת סרטי ג'יימס בונד, מופיעה אלומת אור כחלחלה באחד מחלונות הבתים, הדבר מחייב אותם לחקור במה מדובר והם משוכנעים שהשכנים הם למעשה מרגלים. איזכור הופעתן של הטלויזיות מרמז בסוף הפרק על ערעור מעמדם של משחקי הרחוב. הטלוזיות לוקחות חלק מן הפנאי שהיה ברשות הילדים לאחר שעות בית הספר.
בכל סיפור וסיפור ניתן להריח בין השורות את ניחוחות העבר, ניחוחות היסטוריים שנצמדים אל נחיריו של הקורא לצד תבשיליה של סבתא מומה, הסבתא שלמרות שגעונותיה הרבים, הייתה חביבה מאוד על חובב ואף הוא היה חביב עליה. עדות לכך ניתן לראות באחד הסיפורים שמתארים את הכנתה של הקובנה המפורסמת של מומה, שכל דרי השכונה היו ניגשים אליה באמתלות שונות, בכדי לקבל פרוסה קטנה. באותו סיפור ממש מתואר כיצד מומה השאירה חתיכה לגילי הקטן, למרות שהיה משקפופר חלוש ונמוך קומה והוציא למומה ולאימו את הנשמה, כדבריה הבאים של הסבתא: " מה תעשי עם ילדייך אלה שצומחים כמו בולי עץ ולא לומדים דבר של בני אדם, הא?"
המשפט הבא, לעומת זאת, היא הוכחה שעל אף קשיחותה של הסבתא [ושיגעונותיה] היא נוטה חיבה לנכד הסורר: " אין דבר. אין דבר. יאכל אותם זה הקטן, הוא צריך את המזל."
והינה מקצת תיאוריו של הסופר עצמו, על סבתו: " מומה, למשל, הייתה זריזה להעלב, שנונה ועוקצנית, ובעלת מגוון קללות ספרדיות- מרוקאיות מופלאות שהצליחו לעודד את רוחה בכל מצב. הדגולה מכולן הייתה קללת-העל "לאנדרה קון פינטה" שפירושה לעזאזל עם פרונקל."
עוד פנינות מתוך הספר המעוררות פרצי צחוק: מפי מומה: "דרור, אל תשקי את ילדיך בקפה פן יצאו שחורים כמו בעלך."
"ואילו רינה שכבה במיטתם של הוריי, התכסה להנאתה בשמיכות והמשיכה לשאוג: "משהההה! משהההה! הוא ימות!"
מפי דודתו ודודו של חובב: "נו, משה." היא שאלה. "איך הביצה הקשה?"
"נהדרת." הוא השיב. "זאת את הטלת אותה?"
למרות שגיל חובב מגולל תיאורי משפחה נרחבים, בלתי הגיוניים [ סביר להניח מאוד שחלקם הם המצאת פרי מוחו, פרטים שלא זכר, השלים באמצעות שנינותו ומן הסתם שגם הקצין באי-אילו מקומות] ומוקצנים מאוד, על גבול המתעלליים, אין במילותיו וסיפוריו של חובב שום טרוניה כלפיי בני משפחתו וקרוביו, אדרבא, בכל שורה ומילה מוקרנים רגשות כמו כבוד, אהבה, חובה ובעיקר הערצה. הדמות המרכזית שחובב מעריץ וניכר להרגיש זאת היטב היא סבתא מומה, הציטוט הבא, מיני רבים, מוכיח קבל עם ועדה:
" שנים עברו מאז. שנים ארוכות-ארוכות, מומה כבר לא איתי. וגם אמא שלי וגם לא אבא. לפעמים אני חולם שהם פעם יחזרו, וביום שהם יחזרו, ביום ששוב יטאטאו את התקרות במבוא יורם, ביום ששוב יקראו לי שמש, ביום ששוב יאמרו לי שהמורים שלי צריכים להגיד תודה לאלוהים, ביום ששוב יביאו לי שוקולד חלב מהמזנון של הרדיו, אחרי המהדורה של שבע, באותו יום אולי, יחזור גם הילד ההוא עם המשקפיים זה שידע מתי האורנים יכסו את מגרש הכדורסל באבקה צהובה, זה שאהב לשבת לפנות ערב בחורשה על סלע בצורת אונייה שהיה רק שלו, זה שקטף זרי סיגליות בר בגינה לסבתא שלו למרות שפחד מחיות מספריים, זה שהאמין באמת ובתמים שחבושים יכולים להגן ולהביא לו מזל."
הפסקה הזאת, למרות שהספר הומוריסטי, קליל, ומג'נון לגמרי, מוכיחה לי שיש בספר הזה הרבה יותר מהנראה לעין. זה לא ספר רק על קורות משפחה אחת מפורסמת בזווית ראייה מיוחדת, זו מעין צוואה, צוואה לתקוהפ שהייתה ולא תשוב, ויותר מכך, לאנשים שהפכו אותה למה שהיא.
זהו ספר שמלקט רגעים שמחים בעיקר אך גם עצובים, הוא אמיתי וכנה אף על פי שהוא מופרך, דווקא בגלל רגעי שיתוף כאלה, של מה שאבד ולא ישוב.
וכאשר אני כותבת את הביקורת, אני מרגישה הזדהות עמוקה עם חובב כי הוא מדבר על נושא מרכזי מאוד. מתחת לפני השטח, לכל הבדיחותא והנוסטלגיה, מפעם לו הגעגוע. געגוע לאנשים שהקיפו אותו, לאמא, אבא, סבתא, דודה, לכולם.
הכאב של חובב בפסקה ריגש אותי עד דמעות, הוא הזכיר לי את כאבי וחששי הגדול מכול, שגם כאשר אינו מדובר בחדרי חדרים, הוא נוכח שם בכל עת, גם אם באופן לא מודע: אובדנם של יקיריי. סבתא אחת כבר שכלתי השנה. סבתא שאומנם היו בינינו חילוקי דעות ורגעים טובים יותר וטובים פחות, אך עדיין אין עוררין על העובדה שהיא היתה אישה טובה וצנועה בדרכה שלה.אשת איש ומשפחה שעמלה על בישולים וטיפחה את ילדיה הרבים. היא-היא הסנונית הראשונה המבשרת את הבאות, את השבר הראשון בכד המפואר. את הממשות המבחילה של הנורא מכול. שזה כה רחוק אך עם זאת באותה עצימת עין ונשימה כה קרוב, כפסע.
הבלתי נמנע והבלתי רצוי הוא חלק מאיתנו, טבוע בתוכנו ככתם לידה עיקש.”
![עטיפת אחרי עשרים שנה [מהדורת 2005 / ספריה לעם - קלאסיקה]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczAvNDgwMy5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
