בגיל 20 התמיינתי לתפקיד מסווג בחברה בטחונית.
היה עליי לעבור תהליך המורכב מתחקיר בטחוני, שאלון באורך הגלות ומבחן אמינות.
את השאלון, 24 עמודים המבקשים פרטים של אלו הקרובים אליי, היה עליי להחזיר תוך כשבוע.
את מבחן האמינות שערך כשעה וחצי עברתי בחדר שקט, נטול הסחות דעת ואור לבן בוהק.
השאלה הראשונה במבחני אמינות היא שאלה כללית שמטרתה להבין מהי מהירות התגובה שלך וכמה זמן יש להקצות למענה כל שאלה.
שאלה אחרי שאלה המחשב מוריד ממך את שכבות ההגנה-
"האם אי פעם הימרת?" האם אי פעם שתית עד לכדי איבוד הכרה?" "האם אי פעם גנבת רכוש?"
שאלות קלות למענה לכאורה.
על כולן השבתי בשלילה.
ואז, כאח גדול, כמשגיח, שואל אותי המחשב- "את בטוחה? לא ייתכן שאת ילדה כזו טובה. כולם נהנים קצת בחיים".
מצאתי את עצמי תוהה, האם יכול להיות שהמחשב יודע משהו שאני לא? שאני אכן משקרת?
הרי באחד הימים סיימתי מאוחר במשרד, לא היה לי כוח לעצור בדרך לקנות חלב לקפה של הבוקר אז לקחתי חצי קרטון מהמקרר. האם זו גניבה?
התחקיר הבטחוני ארך כשמונה שעות, קצין בטחון קשוח מספיק כדי שתביני שאין לך סיכוי לשקר לו ונעים מספיק כדי שתרצי לא לשקר לו.
ואז זה הכה בי. יותר קל לייפות את המציאות מול אדם מאשר למחשב.
בתחקיר אתה כביכול משקר לבן אדם אחר. במבחן אמינות, אתה משקר כבר לעצמך.
את התליך עברתי יחד עם חברה המבוגרת ממני בארבע שנים. לאחר סיום מבחן האמינות היא הפילה פצצה-
"השאלות מאוד פרטיות. מה זה עניינם אם אני שותה יין בסוף שבוע או הולכת לשחק פוקר עם חברות? הם דולים ממך מידע ולכי תדעי מה עושים איתו אחר כך".
וזה נכון.
פשוט מסרתי להם ביוזמתי מידע אישי עליי ועל הסובבים אותי.
הייתם מוסרים את הסודות הכמוסים שלכם לזר מוחלט?
ומה אם היו משלמים לכם על כך?
כמה עולה המוסריות שלכם?
"אנונימיות מובטחת" עוסקת בשאלת המוסריות והמניע שלה. לכל אדם יש את המניע שלו- קנאה, אהבה, כעס, כסף וכו'.
אישה צעירה, מאפרת במקצועה ומתגוררת בניו יורק, מוצאת את עצמה נכנסת לניסוי בו היא מתמודדת עם שאלות ואמיתות שלא ציפתה להן.
העלילה מסתבכת, לא אפרט יותר מדי מאחר וזה גובל בספויילרים.
העלילה שלעצמה מעניינת מאוד, פרקים קצרים המסופרים בגוף ראשון על ידי שתי דמויות,רצף עלילה מסודר.
למה שלושה כוכבים?
כי הספר יכל להיות קצר ב100 עמודים לפחות. אני מתארת לעצמי ש"מריחת" העלילה נועדה כדי לספק לקורא את כל התשובות לכל השאלות אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני קוראת את אותו הפרק. בניגוד למה שהכריכה מבטיחה, את סופו של הסיפור דווקא הצלחתי לנחש ודי בקלות.
לעבודה ההיא, לפני 12 שנה, התקבלתי בסופו של דבר. אבל דבריה של חברתי נשארו צרובים במוחי.
כולנו משקרים. שקרים קטנים, שקרים גדולים ושקרים "לבנים".
אם אף אחד לא יודע ששיקרנו, האם באמת שיקרנו?

אני לא חובבת ספרות מקור. לא מתחברת לכתיבה ישראלית,
לתיאור נופי ישראל או לעלילות שהרקע טומן היסטוריה ישראלית.
לפני שאתם מקשרים אותי לBDS חשוב לי לציין שאני ציונית בדמי. נושאת דגל ישראל בגאווה,
דומעת בשירת התקווה ומגנה על עמנו בכל פוסט אנטי ציוני.
איכשהו, תמיד מרגיש שאני קוראת חומר לבגרות בהיסטוריה או מסמך המתעד את תורות ישראל.
כריכת הספר משכה אותי, כמו כן הכותרת. הרגשתי שאני חייבת לקנות אותו וכשהיה אצלי,
הרגשתי שאני חייבת לקרוא אותו. צדקתי.
את מאה העמודים הראשונים גמעתי בערב חמישי.הפסקתי רק בשביל שיהיה לי מה להמשיך
לקרוא בשישי.
ואכן כך היה, חזרתי מאימון בוקר, התקלחתי, לבשתי את הפיג'מה האהובה עליי, הכנתי לי קפה, הדלקתי מזגן
והתיישבתי לקרוא. האכזבה הגיעה אחרי כרבע שעה, כשגיליתי שמדובר במאגדת של שלושה סיפורים קצרים.
עוד לא הספקתי להשאב לעלילה והופ, נבו החליט שהגיע זמנו.
בחוסר רצון ובכעס רב, המשכתי אל עבר הסיפור השני. הכעס גבר על הסקרנות והפסקתי אחרי שני עמודים.
האשמה היא עליי, שכן קראתי ביקורות, קראתי את התקציר וכנראה שפספסתי את עניין שלושת העלילות.
ככה זה שהראש בבאלגן.
הסיפור הראשון מדורג ב4.5 כוכבים. יכלו בכיף להפוך בחמישה במידה והיה לו המשך.
הסבירות שהשניים שבאים אחריו טובים לא פחות היא גבוהה וכנראה שאגיע גם אליהם כשאכזבתי תפוג.
בנתיים, ממשיכה הלאה אל ספר שלם ואחיד. לגעת במשהו קצת מושלם.

התלבטתי רבות אם לכתוב ביקורת על הספר.
אני לא חובבת מד"ב ולא ספרי פנטזיה, יחד עם זאת, כאשר ישנן המלצות רבות והספר הוגדר כיצירת מופת, אני לא יכולה להתעלם מכך.
אז הלכתי וחיפשתי ובדקתי ולאחר חודשיים מצאתי את שאהבה נפשי. קניתי את ספרי ההמשך ואת הספר המקביל כי אני כבר למודת קרבות והתרגשתי כמו ילדה קטנה שהצליחה לשים את ידה על קלף נדיר בחוברת המדבקות של המורדים (או סופרגול, תזרמו).
הספר עשוי טוב, כתוב היטב, פרקים קצרים ועל אף שנת הוצאתו לאור הוא רלוונטי לימנו יותר מתמיד.
אנדר(ה), ילד בן 6, נשלח למשימת חייו שמטרתה היא להגן על כדור הארץ מפני ה"באגים" שעשויים לתקוף בכל רגע.
בעולם בו פעוטות בני שנתיים מתוכנתים למסכי טאצ'אי אפשר שלא להקביל את ה"באגים" לסמארטפונים שבתאוריה, הם הורסים את האנושות.
בלחיצה אחת ניתן להרוס חיים של אדם, בין אם זה ברשתות החברתיות או במדיות השונות ועושה רושם שזה הולך ומחמיר.
אנדר נתן לי תקווה שיש ילדים ובני נוער שעוד לא "התקלקלו". עוד לא ספגו את תרבות הטיק טוק (מה זה לעזאזל???) ולא נמצאים כל היום במסכים. בני אדם קטנים שאכפת להם, שרוצים לשנות, שמעיזים.
אנדר נשלח למשימה באל כרוחו, באי רצון מוחלט ועדיין, הבין שנתנו לו כוח. ועם כוח גדול, מגיעה אחריות גדולה.
לטעמי, לא מדובר ביצירת מופת. הרבה דברים חוזרים על עצמם, ההתקדמות מאוד איטית מפרק לפרק וישנם פרטים די שוליים.
יחד עם זאת הוא שווה קריאה, לא רק מאחר והוא כתוב טוב אלא גם כי הוא משקף איך חינוך הילד יכול לשנות הכל. לפעמים גם, להציל את היקום.
יש המלצות על הספר מפה עד להודעה חדשה.
ההמלצה שלי?
אל תקראו אותן. אתם תגיעו עם ציפיות שלדעתי הורסות את החוויה.
הורדתי טיק טוק. מי מצטרף?
לא משנה, מחקתי אותו.

הספר הזה הוא עליי.
וגם עליכם.
לונג טיים אגו, כשהייתי בת 16 הכרתי את החבר הראשון שלי.
הוא אהב אותי אהבת אמת, ואני?
אני רק רציתי להגיד שיש לי חבר.
שלושה חודשים אחרי הגעתי להבנה שאני לא הוגנת כלפיו ושאני מתנהלת בצורה לא מוסרית והחלטתי לסיים עם זה.
בשנה שלאחר הפרידה קיבלתי ממנו אינספור הודעות, מכתבי אהבה, מיילים ותחנונים שנחזור.
כל צליל שבקע מהפלאפון גרם לי לחרדה, כל שיחה שהתקבלה בטלפון הביתי הקפיץ את הדופק ל200 ולכל מקום שהלכתי
הוא הלך יחד איתי, גם אם לא פיזית.
עלילת הספר כתובה בגוף ראשון וכיומנה האישי של קלריסה, אישה בשנות ה30 לחייה שפגשה את הגבר הלא הנכון בלילה הלא נכון.
באיטיות בלתי נסבלת אותו גבר תופס מקום של כבוד בחייה. הוא שולח לה מתנות לא רצויות, הודעות מטרידות במסווה נחמדות,
מופיע על סף דלתה בלי להודיע ומלווה אותה בנוכחותו בכל רגע.
רייף, אותו גבר, מוכר בעולמות האקדמאיים כגבר חביב, מנומס וחכם. הוא אכן חכם-
הוא יודע בדיוק באיזו מדיה להשתמש לכל מסר שרצה להעביר, אילו מתנות לשלוח ומתי ואילו מילים להגיד בדיוק כדי לגרום לך
להרגיש שאת לא בסדר.
הספר עשוי טוב ואני חושבת כך מאחר והוא גרם לי לנוע באותה אי נוחות כמו לפני 15 שנה.
איך זה נגמר?
זה אף פעם לא באמת נגמר.
בק טו מיי אקס- חמש שנים לאחר הפרידה, אי שם באי נידח בתאילנד, הצטלבו דרכינו.
הרגשתי את נוכחותו עוד לפני שראיתי את פניו. כאילו תמיד היה שם והשאלה האם מדובר במקריות עדיין מהדהדת מדי פעם.
מי שלא חווה סיטואציה כזו עשוי לחשוב שהעלילה מוגזמת ולא מציאותית. לצערי, היא עשויה לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו.
לא כל יום כותבים עליכם ספר,
לא תקראו?

ככל שיש יותר באזז על ספר, ככה הוא מאכזב.
אתם ידעתם את זה?
"משהו במים", מותחן פסיכולוגי, מכניס אותנו לחייהם של מארק וארין ולעלילה שיכולה לקרות לכל אחד מאתנו בדרך מסוימת.
ארין, יוצרת סרטים דוקומנטריים ומארק, סוחר מניות מתאהבים, מתחתנים ונוסעים לירח דבש.
עוד דברים קורים בדרך אבל לדעתי זה גובל בספוילרים.
הספר שלעצמו נחמד, שפה קלילה, מעט דמויות, קצב קריאה מהיר, שימוש בגוף ראשון בדמותה של ארין שאמור לעזור לקורא להתחבר ולהזדהות עם הדמות.
בפועל, הרגשתי שאני מנהלת דיאלוג עם חברה שמתעקשת על בחור מסוים שהיא יודעת שהוא לא טוב לה אבל ממשיכה בכל זאת.
עכשיו, אני לא יודעת לכמה מכם יצא לנהל שיחות מהסוג הזה אבל הן מתסכלות. בדיוק כמו ארין.
הסוף ידוע מראש, אין הרבה הפתעות בדרך.
מה כן יש? המון פריטי ידע שטמונים בספר ובאופן אישי עזרו לספר להגיע לארבעה כוכבים במקום שלושה.
אני אוהבת לדעת דברים ובזכותו למדתי דבר אחד או שניים ככה שאין תחושה של בזבוז זמן, השכלתי.
מצד שני, אתם יכולים באותה מידה להיכנס לעמוד "עובדות לא חשובות" בפייסבוק ותקבלו את אותו האפקט.
לסיכום- אם הוא כבר אצלכם ותכננתם לקרוא, תקראו.
אם חשבתם לקרוא אותו- תקראו. אבל בכיף אפשר לדחוק אותו למטה ברשימה.
הולך לרדת גשם היום,
אתם ידעתם את זה?

אחחח שוודיה שוודיה.. באמת משעמם לכם שם הא?
האם מדובר במדינה בה אין רוע כלל שהם צריכים לדמיין ולכתוב על הנורא מכל?
דרור משעני אמר פעם משפט חכם בספרו "נעלם"- "את יודעת למה אין ספרי מתח טובים בישראל? כי אין פה רוצחים סדרתיים, אין דרמה".
וזה נכון. יש לנו מחבלים מתאבים, אינתפאדות ויירוטים. אנחנו לא צריכים לדמיין את הנורא מכל,
אנחנו מכירים אותו.
ברשותכם, אכתוב על הטרילוגיה בשלמותה תחת הכרך הראשון, מאחר וקראתי אותה ברצף.
את הספר הראשון קניתי בדוכן ספרים "פגומים" בעשרה שקלים והעלה אבק על מדפי כשנתיים.
אני חייבת לעצור בשלב זה ולהודות לקורונה שהחזירה אותי לספרים שכלך כך התגעגעתי אליהם ושנתנה לי את מתנת הקריאה מחדש.
אל הספר הגעתי תוך כדי חיפוש אחר ספר שיש בו פן פסיכולוגי כלשהו, זמנים להרהר, ולאור תקציר הספר הבנתי שהגעתי לנחלה.
כמה שצדקתי. את הספר הראשון גמעתי בשעות בודדות וכשלקראת סופו אף משכתי את הזמן כדי שישארו לי עוד עמודים מהפלא הזה.
מדובר במותחן פסיכולוגי (סמי אימה), הטומן בתוכו תיאורים גרפיים ומופשטים של סיפורי התעללות בילדים.
כאן אעצור ואומר- זה לא ספר לכל אחד. הוא עשוי להוות טריגר גדול לנפגעי תקיפות מיניות והתעללות נפשית.
בספר הראשון אנו נחשפים לעלילת חקירתם של ז'נט והורטיג- גופות צעירים חנוטים צצות ברחבי העיר.
במקביל אנו זוכים להכיר את סופיה סטורלונד- פסיכולוגית במקצועה בעלת עבר אפל.
הקשר בין ז'נט לסופיה נרקם בעקבות המקרים האחרונים ומשם הכל הולך ומסתבך.
הספר עשוי טוב- פרקים קצרים ומותחים, מעבר ברור בין צירי הזמן ועלילת מתח שנבנת בהדרגה. תענוג.
דבר טוב שיצא מהטרילוגיה הוא שלמדתי בדרך הקשה שאם אני מתחילה טרילוגיה, רצוי ששלושת הספרים יהיו בידי.
אז את הספר השלישי מצאתי בסיפור חוזר. נהדר. אך הספר השני, אש הרעב, החליט כנראה שהוא הארד טו גט ולא נמצאו עקבותיו באף מקום.
לאחר חודשיים ארוכים בהם הסקרנות הרגה את הרצון לקרוא סוף סוף מצאתי את שחשקה בה נפשי.
אש הרעב מביא לנו את עלילת ההמשך של סופיה וז'נט ותופסת תפנית מפתיעה. גם אותו גמעתי בשקיקה אך לקראת סופו הורגש כי
הסופרים מנסים להכניס בכוח דמויות נוספות, כדי לתת נפח לעלילה.
לספר השלישי, ההוראות, הגעתי בציפייה- שכל החידות ייפתרו, שאקבל תשובות לכל השאלות שלי, שהספר ייתן לי מנוח.
נכון עונה 7 של משחקי הכס? אז "ההוראות".
בתחושה שלי הספר שלי מגיע אמנם כדי לסגור את כל הפינות אבל עושה זאת בצורה מרושלת, בדרך אגבית, ריקה מתוכן ומערך מוסף
ומעל הכל- מאכזבת.
לא סתם הספר נפתח במילון הדמויות בספר- אכן יש בה צורך על מנת לעקוב אחרי העלילה שלדעתי יכלה להסתיים בצורה מספקת יותר עבור הקורא.
מה הפלוסים?
למדתי המון מונחים פסיכיאטריים ופסיכולוגים חדשים, ההפרעות הנפשיות מתוארות בצורה מדויקת למדי ואנחנו זוכים ללוות אישה בתהליך עיבוד של טראומות עבר.
החסרונות?
נותרתי מאוכזבת, בתחושה שהולכתי שולל על ידי זוג שוודים שלא ידעו מתי לעצור.

לונג סטורי שורט-
הטרילוגיה אינה מומלצת לכולם, לא מתאימה לבני נוער שכן יש תוכן מאוד אלים ומיני בצורה קיצונית והעלילה מתארת מקרי התעללות מזוויעים.
למי היא כן מתאימה?
לחובבי מתח שזקוקים לעלילה שתזעזע אותם.

הלכתי לנסח מייל זועם, יש לכם ניחוש מי הנמען?

מתנצלת מראש על ביקורות אחת אחרי השנייה. מעטות ההזדמנויות שלי להיכנס לאתר דרך דפדפן.
אני לא נוטה להתלהב מטרנדים,
למען האמת אני אפילו נרתעת מהם.
תקראו לזה גחמה ילדותית או מורדת אבל ככל שספר יהפוך ליותר טרנדי כך פחות ארצה לקרוא אותו.
למזלי, חברה טובה התעקשה שאקרא אותו ומאחר ונכנסתי לבידוד והיא כבר דחפה לי אותו לתיק אמרתי שיהיה.
ההגדרה שלי לספר מתח טוב היא ספר שלכל אורכו אני בטוחה שאני יודעת הכל, מי הרוצח, מי האשם, מי הקורבן וכו, אבל הסוף שלו מוכיח לי אחרת.
נשאבתי אליו מהאות הראשונה, החזקתי עיניים בגפרורים כדי להמשיך לקרוא וניסיתי לדחות את קיצו רק כדי שיהיו לי עוד כמה עמודים.
הוא לא כתוב בצורה המושלמת, יש המון חורים ולצערי הרב אי דיוקים בנוגע למחלות הנפש המוזכרות שמנציחות סטגימה שלילית.
עם זאת מצאתי את עצמי מרותקת לעלילה, לפרקים הקצרים, לקצבים, לדמויות ולסוף היחסית מספק.
אם אתם מחפשים ספר קליל עם עלילה כבדה מצאתם אותו.
שאפו.

אני חושבת לקרוא אותו שוב.
הספר נקנה ביריד כלשהו, במבצע כלשהו, מתישהו.
הוא צבר אבק על מדפי וכל פעם נדחק לתחתית הרשימה בלי שאשים לב אליו-
אולי בגלל הכותרת הקיטשית, אולי בגלל התקציר שלטעמי עושה לו עוול ולא מרמז אפילו במאית על תוכנו.
את הביקורת אני כותבת חודשיים לאחר קריאתו, עדיין מתנערת הכאפה שקיבלתי בעקבותיו. טוב עשה הספר שעשה
קולות של דג במשך חודשים. הוא ידע להמתין לרגע שבו אהיה בשלה לקרוא אותו.
במידה ואתם קוראים באנגלית- בספר זה אפילו מומלץ.
העלילה כתובה בגוף ראשון ומתפרשת על שעות בודדות של נסיעה ברכב, בדרך להכיר את הוריו בפעם הראשונה.
מודה שבעמודים הראשונים רציתי לנטוש. דרמות על זוגיות יש לי מספיק מחברות, הכתיבה הייתה כיאה לפילוסוף במקצועו והמון פרטים שחשבתי שהם לא רלוונטיים.
ואז קרה קסם, ופתאום עמוד רודף עמוד, ואני מוצאת את עצמי מפחדת לישון בחושך וכל מה שחשבת לא נכון.
מדובר בספר אימה טהור, שבמילים כמו "פלסתר" מצליח להעביר צמרמורת ולהעמיד שיער.
אין רוצחים סדרתיים, אין שפיכות דמים ואין חוקרים מיוסרים שמטביעים את יגונם בטיפה המרה. יש שלג, ודוכן גלידה וחווה.
הספר נחתם בשורות:
"מוכנה? יופי. עכשיו תקראי הכל מההתחלה".
נזכרתי שיש סרט בנטפליקס ולא עצרתי אפילו לסגור את הספר כדי ללחוץ על כפתור הפליי.
השתוקקתי לראות איך הפכו את הפלא הזה לתמונות וצבעים.
אני חושבת שנשלחתי לראות אותו רק כדי להגיד לכם ש-אל. אין שום קשר לספר,
לא מעביר את המסר שלו כלל לטעמי ועשוי בצורה מעט חובבנית.
מגיע לי, כשספר אומר לך לקרוא שוב את מקשיבה לו.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם לחשוב ולתהות לעצמכם "מה הרגע קרה כאן?" רוצו לקרוא.
תחשבו שאני ספר ותקשיבו לי. כדאי לכם.

כמה רחוק אתם מוכנים ללכת עם האמונות שלכם?
האם תתנו לקרובים אליכם לערער אתכם?
מה יקרה אם תגלו שאתם טועים?

הכותרת שלעצמה מותירה אותי באי נוחות- "תגידי שאת שלי", ציווי, לא בקשה או תחנונים אלא החלטה.
הספר מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטן של שלוש נשים:סטלה, איזבל (או אליס) וקריסטין.
סטלה-פסיכולוגית במקצוע, אשר מתמודדת עם טראומה של איבוד בתה הבכורה אותה ילדה בגיל 17. בזמן חופשה
משפחתית סטלה מפנה את מבטה מעגלת בתה ולאחר מספר רגעים מגלה שאינה שם.
אני נזרקים להווה,20 שנה אחרי, בו סטלה נשואה לגבר אחר ואמא לילד אחר. אחרי שסבלה מהפרעה נפשית שהגיעה בעקבות
איבוד בתה, סטלה מתייצבת ונראה כי דברים מתנהלים על מי מנוחות. אך סטלה נחושה בכך שבתה עדיין בחיים
ומטופלת חדשה שמגיעה אליה לקליניקה טורפת את כל הקלפים. סטלה בטוחה שמדובר בבתה האובדת.
מה שקורה מאותו רגע ישחק לכם במוח ויגרום לכם לתהות היכן עובר הקו
בין טירוף להיגיון.
קריסטין-אימה של איזבל, הנאלצת להסתגל לחיים חדשים לאחר שבעלה נפטר ובתה היחידה עברה לעיר אחרת
בכדי ללמוד באוניברסיטה.

איזבל-סטודנטית בת 21 אשר יצאה לדרך חדשה ויצאה מבית הוריה לאחר מות אביה. בכדי להתמודד
עם רגשותיה איזבל פונה לטיפול פסיכולוגיה ומגיעה אל סטלה.אנו נחשפים לתהליך שהיא עוברת,לעבר שלה
וליחסיה עם אימה.

הספר עצמו קליל מאוד,כתוב בפרקים יחסית קצרים ובשפה יומיומית ולעיתים מעט חובבני.
ישנם קטעים סו קולד אירוטיים, מביכים מאוד ולא בגלל תוכנם, דרמה לא דרמתית ועלילות משנה לא מעניינות.
אבל, וזה אבל גדול, אתה מוצא את עצמך ממשיך לקרוא רק כדי לגלות כמה רחוק סטלה תלך עם האמת שלה.

מתאים מאוד לנופש ליד הבריכה או לישיבה מתחת למזגן.
3.5 עם העגלה ל4.