• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

מאת בנדיקט וֶלְס

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

מאת בנדיקט וֶלְס

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2017
סדרה:ספרית פועלים - סיפורת
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
יונתן בן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 8 שנים

“הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה”

5/14
ביקורות על על סוף הבדידות
הבאה
אירית פריד
לפני 7 שנים

“ספר טוב. טוב מאוד אפילו, ולרגע חשבתי שלסקירה שלי כאן אין כבר מקום. כי כל מה שנכתב באתר מקיף ומדויק א”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

שם הספר אכן משונה, אבל יתכן שהפירוש נוגע לסיומה של הבדידות אותה חווים גיבורי הסיפור. ספקולציה.
גיבורי הסיפור הם ז'יל המספר, אחיו הגדול ממנו מרטי והאחות היותר גדולה ליז, שההפרש ביניהם הוא קצת מעל 3 שנים. בהיות ז'יל המספר בן 10 גר במינכן עם משפחתו נהרגו הוריו בתאונה, הוא ואחיו הועברו לפנימיה, שם גדלו ולמדו.
כבר בתחילת הדברים אומר שהספר מלא הו"ד (הו"ד=הופך דפים). קוראים בו בשקיקה למרות שלא קורה בו הרבה: תאונות, היעלמויות, סרטן. לא משהו מיוחד. מה כן קורה? או, טוב ששאלתם.
ז'יל המספר, הקטן באחים, מודבק לרגשותיו בדבקים תעשייתיים רבי עוצמה, שמא מולחם לבלי נתק אליהם. בעמ' 247 מובא ההסבר: "אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת". כך אומרים על ז'יל והוא מסביר: "אני רוצה לגונן על כולם מפני ההיעלמות. יש לי תחושה שאחרת זה היה כאילו מעולם לא היו".
הגדילה בפנימיה יכולה להיות טובה ויכולה לעטוף בבדידות. ליז פרחה שם. היא היתה יפה, בטוחה בעצמה ומוקפת מעריצים. מרטי, הנוירוטי ביניהם, היה המבריק, האלגנטי והמוביל. רק ז'יל היה עטוף רגשות, אחד שמות הוריו היכה בו ומעטפת האהבה נפרצה, כמו גם מעטפת הביטחון.
אבל הם גדלו ומתברר שמינכן במיוחד וגרמניה בכלל אינם אירופה נטולת הגבולות. בזמן מסוים מרטי עובר לוינה, מתעשר מסטרט-אפ, ליז עוברת ללונדון, סביהם בכלל מדרום צרפת וז'יל מדלג בגרמניה מעיר לעיר ואף פרק בשוויץ נרשם בקורות חייו, כשהוא גר בביתה של אהובתו אלווה, שכלל לא נשואה לו, אלא לאחד רומנוב, סופר בשלהי חייו.
כמו שאמרתי לעיל, לא המאורעות הלא פשוטים שהם עוברים הם העיקר. העיקר זו הבדידות בה הם עטופים, הרצון להגדיל את משפחתם, כשרק ז'יל ממש מצליח, ההצלחה של מרטי, אך ללא ילדים וליז, כמורה מזדקנת.
הספר מרתק מכריכה לכריכה, ז'יל מיטיב לתאר רגשות ולאבחן מצבים, הוא צלם כושל בעברו, אבל המצלמה ככלי מיותרת לו. מה שהוא רואה ומשמר בעיניו עולה על גדותיו, כל תזוזה מצולמת, נשמרת, מתוייקת.
האם יש די בזה להחזיק ספר? האם זה לא עוד יומן? עוד עדות מצד אחד למאורעות של עצמו ושל אחרים? גם וגם ובהחלט עוד, פיסת חיים עסיסית, מדממת ומרתקת.
האם כל זה היה קורה ללא מות ההורים והכניסה לפנימיה? או שכן או שלא, אבל כל אחד שם ואישיותו, לעיתים הנוירוטית, תמיד עם חוסר כזה או אחר, תמיד עם תחושת בדידות מעיקה.
האם הספר מדכדך ומדכא? לא. האם הוא מנחם? לא. האם ניתן לקחת ממנו משהו לחיים? כן, אם רוצים להתענג כמה שעות על ספר טוב.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אורית זיתן
אורית זיתן
תמונה של נועה הולצר
נועה הולצר
תמונה של דרור
דרור
תמונה של yossic
yossic
תמונה של האח הגדול
האח הגדול
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של רץ
רץ
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
30קוראים|גיל ממוצע55|60%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
995 ביקורות•39 נבחרות•21,309 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות995
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,309
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת517ספרות מקורית235ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

12 תגובות
yossic
yossic•לפני 8 שנים

ביקורת מעניינת-עוררת את העניין שלי

מורי
מורי•לפני 8 שנים

תודה שוב לשניכם. ספר ראוי בהחלט.

רץ
רץ•לפני 8 שנים

כתוב מעננין

shila1973
shila1973•לפני 8 שנים

נו, מבריק

אני יוצאת נשכרת מהמלצותיך והספר הזה הוא אכן מהטובים שקראתי השנה!
מורי
מורי•לפני 8 שנים

תודה, חני. לא, אפילו טיפה לא מדכא. זו סופה של הבדידות לטוב ולרע.

חני
חני •לפני 8 שנים

גם סוף וגם בדידות? מה, אפילו קצת לא מדכא?

ו...כתבת נפלא.
מורי
מורי•לפני 8 שנים

תודה למגיבים. נעים לקורא מה שכתבתם.

מורי
מורי•לפני 8 שנים

ליז אולי הלכה לאיבוד בפנימיה, אבל לא מה שהיא הראתה. לפעמים עודף ביטחון

אכן מראה על חוסר.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

ביקורת טובה.

אני חשבתי שליז הלכה לאיבוד בפנימייה... רק מראה לך איך כל אחד מפרש אחרת את אותו טקסט.
רחל.מ.
רחל.מ.•לפני 8 שנים
האם ניתן לקחת ממנו משהו לחיים? כן, ואפילו בלי לקרוא בו – את הביקורת המקסימה והחיננית הזאת. איזה יופי
מורי
מורי•לפני 8 שנים

תודה, בן.

יונתן בן
יונתן בן•לפני 8 שנים

ביג ביג לייק.

ביקורת מעולה, פשוט מעולה. מזדהה עם כל מילה. "פיסת חיים עסיסית, מדממת ומרתקת" - פשוט הברקה.
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מוכרי החלומות

מוכרי החלומות

שאול אולמרט

כמה דברים על ההתחלה. זהו ספר ביכורים של שאול אולמרט, הבן של. משום שקראתי המוני ספרים בחיי, אני כבר מתקשה להמנע מספרות השוואתית והפעם זו השוואה לכתיבה של הנכד של.
הבן של כותב בגוף ראשון כמה שהוא חכם, יפה, בודד ובכלל לא צרכן של סמים למרות שהקוק חברו הטוב ביותר ונותן לו לעבור רגעים מלחיצים. הנכד של כותב עדין יותר, נחבא אל הכלים ולא מתרברב בגוף ראשון. למרות זאת, ספר הביכורים של הבן של בכלל לא רע: הכתיבה טובה, הקצב טוב וב-261 עמודים, גם לא מעמיס על הקורא מלל מוגזם. פעם סיפרתי לכם שאני בודק מתי אני נמצא במאת העמודים האחרונים וזו הישורת האחרונה בספר מבחינתי. הפעם אני כותב סקירה בתחילת הישורת האחרונה וטרם הגעתי אל סופה.
שאול אולמרט עוסק גם בחייו בהייטק, כמו בספר. הוא יודע על מה הוא מדבר והוא מביא לפנינו סיפור של אחד גדי חסון שפרש מלימודיו והקים סטארטאפ. המוצר שלו הוא מעין אפליקציה המסייעת לשני אנשים לשוחח, אבל גם לעשות באותו זמן עיסוק משותף כמו ציור או מענה על חידון. מניין הרעיון? מהצורך לתקשר עם בתו לידיה בת ה-6, הגרה עם אימה בהולנד. הם, האב והאם, אינם נשואים והבת לא מרבה לראות את אביה.
הסטארטאפ בהחלט מצליח ועמו המתחים בשל גיוס הכספים, העסקת כישרונות ושמירה עליהם שלא יקבלו פיתוי ממקום אחר. ועוד, הצורך לשמור על מתח חיובי תמידי, התלהבות של מתחילים גם כשנכנסים לשגרה, שיש בה לעיתים עשייה מבורכת, אבל גם איזו שחיקה והתשה. מי שנשחק ומותש הוא בעיקר גדי, הקופא בניו-יורק, גר לבד בדירת חדר ומנסה למצוא את מקומו בעולם כשהוא עוד לא ממש בן 35 והוא מוכר חלומות לעולם. הוא אמנם מתוגמל היטב, שווה הרבה, מפורסם בוול סטריט ג'ורנל, אבל טרם זכה להצעת קנייה של גּוּגְּל או אמזון. בשלב זה, כן?
אבל מאת העמודים האחרונים הם עלייה מטורפת בקצב הסיפור לצד נפילה מטורפת בעלילה. העלייה היא של הסיפור והנפילה של גדי. וכן, יש סמים, יש קורונה, יש דברים שלא ייעשו. אם עד עכשיו הסיפור נסע על פיאט טופולינו, עכשיו הסיפור נוסע על פרארי וזו נוסעת במהירות מטורפת ורק הבלמים האיכותיים של ברמבו עוזרים לבלום בזמן.
וכן, כשעושים שינוי באפליקציה אהובה ועוברים למשהו מתקדם, לפעמים המציאות טופחת על הפנים. בסוף לא צריך להחליט מי עדיף, הבן של או הנכד של.
איזה מזל שהיתה קורונה ומזה נולדה זום?

לפני 3 ימים•
★★★★★
•מורי
רילוקיישן

רילוקיישן

איילת גונדר-גושן

רילוקיישן זה משהו שדוד יצחק קרא למבצעים את הדבר הזה פעם נפולת של נמושות. צריך להעמיד דברים בקונטקסט.
המבצעת של הספר הזה, המורכב מכמה עלילות, היא איילת גונדר-גושן, להלן אג"ג. היא כנראה רצתה עולם ומלואו ולכן בחרה בחלק זעיר של העולם, פאלו אלטו, מקום בו אנשים חיים בלווה, מתים מסמים או מאבן בראשם, אם אתם כלבים. רגוע כזה. אתם בטח מקמטים את המצח ולא מבינים על מה אני מדבר. ואני אומר, שהספר הזה לא תמיד ממוקד, שזה מפוקס, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית.
אבל במהלך הקריאה היתה גם תחושה של ספר עקר במידה מסויימת, סטרילי אם כבר מדברים, שזה אותו הדבר, המילה השניה בעברית. ומה בכל זאת, אם מתמקדים בכתוב ואפילו מתפקסים? אפילו שזה אותו דבר, צריך להבהיר היטב, כי חשיכה שוררת.
אדם, הנער, בן 16 הוא בנם של לילך ומיכאל, שהאמריקאים מכחכחים בגרונם כדי לבטא שמות אלה. הוא, אדם, ילד כאפות רגיל, קטן גוף ולומד בתיכון אמריקאי, בעיר אמריקאית שלווה, ליברלית, מתקדמת ורדומה, חוטף שם כהוגן מנער כהה עור שהצטרף לאומה האסלאמית, איך לא, גונב ליהודון בגדים מובחרים ונעליים יקרות כי אפשר וכי מוצדק, שהרי היהודון בן לסמנכ"ל חברת הייטק מובחרת והאסלאמיסט בן לחדרנית במלון. ואז יום אחד במסיבה כיתתית אליה אדם אינו מוזמן בדרך כלל, האסלמיסט בשם ג'מאל ג'ונס מוצא מותו, כנראה ממנת יתר של סם מתאדון. המשטרה באה לבקר בבית אדם, השם, לא היצור הביולוגי, ומחרימה את הלפטופ. רק פעם אחת ביקר יהודי במסיבה וכבר הוא חשוד ברצח אסלאמי. אופייני.
והנה קו עלילה נוסף בו מופיע אורי, שהוסלל לרמטכ"לות בישראל וגמר כגרוש מאשתו בסיליקון ואלי. היא חזרה לישראל עם הג'מעה והוא נשאר להסדיר את המשכנתא המפלצתית שלקחו בלי שכל. בעוד אורי "בין עבודות", הוא מחליט להמציא עצמו מחדש, יוצר חוג להגנה עצמית בו נמצאים בעיקר ילדי כאפות, רצוי כאלה שעברו ברית מילה, וסובלים מצ'אפחות לא ידידותיות מחבריהם כסימן לחברות אמיצה. מובן שהאקס רמטכ"ל וסמנכ"ל חברת ההייטק מתחברים והסוף לא טוב לאחד והאחר סובל מסינדרום ה"בין עבודות".
עכשיו משאתם מבולבלים כהוגן אומר לכם שהספר עמוס פחות ממה שנראה, מעניין יחסית, עוסק בדברים שכל יהודי עובר בשלב כזה או אחר בחייו וזה לא אפיית עוגות תפוחים. שמעתם על תפסת מרובה, לא תפסת?
אני רוצה להאמין שמאיה ערד היתה איכשהו מטפלת בחומרים שבספר טוב יותר, אולי אפילו גיל הראבן. אבל אג"ג עשתה זאת, ויצא מה שיצא, אכיל, טעים לעיתים, ראוי לטיפול מעמיק יותר ואולי בשניים-שלושה ספרים נפרדים.
והכלב? שם כבר זלגו הדמעות מעצמן מעצם הזעזוע.

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
העיר וחומתה החמקמקה

העיר וחומתה החמקמקה

הרוקי מורקמי

512 עמודים קראתי ואני רוצה שזה לא ייגמר לעולם. משזה נגמר, אני נותר חסר מילים לסקירה, עניין נדיר אצלי.
אחרי "הרג קומנדטורה" חשבתי שמורקמי, הלא צעיר, לא יכתוב שוב ספרים ובטח לא ספרים להם הוא רגיל. אז חשבתי (אבל לא אמרתי)...
כשקראתי את הספר, וקראתי כל מה שתורגם לעברית מעטו, עלו בי שתי מחשבות על שני ספרים שונים שלו: קורות הציפור המכנית הפנומנלי, וארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. בסוף הדבר לספר הנוכחי, מורקמי מאשר שיש קשר בין הספר שלפני לבין ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. מורקמי שוחה טוב במחשבות שלי.
אז איך אני מתאר לכם את הספר שקראתי? אני יכול להיות נטול בינה, עצל, לא רציני ולומר לכם לכו תקראו לבד וזהו. זה הרי מורקמי. אבל זו תהיה עצלות לשמה וטפשות לשמה. אתם הרי לא תקראו באמת.
הגיבור נטול השם, שכל הספר נכתב מזווית עיניו ובגוף ראשון, מספר שכשהיה בן 17 היו לו תחומי עניין משותפים עם נערה, אותה הכיר כששניהם זכו בתחרות כתיבה. הוא במקום שלישי והיא רביעי. שניהם זכו בעטים נובעים, מהם הפיקו מאוחר יותר מכתבים ארוכים איש לרעותו. הקשר ביניהם נמשך שנה, הם היו נפגשים בעיקר סמוך לביתו שעל שפת הים. לא היה להם כמעט כסף והם רק ישבו ודיברו הרבה והתנשקו מעט. יום אחד היא נעלמה והקשר נותק לגמרי, כולל הקשר הטלפוני והמכתבים. הדרך היחידה שלו לשוב ולפגוש את הנערה היתה להיכנס לעיר שחומתה חמקמקה, העיר עם הספרייה בה הוא יהפוך לקורא חלומות והנערה תהיה לצדו. היא אמנם נותרה לצדו באותו גיל בו עזבה אותו והיא בת 16. הוא כבר סיים אוניברסיטה, היא כמובן לא מכירה אותו. משרצה לעזוב את העיר שחומתה חמקמקה, ידע שזה לא יילך, כי מי שנכנס כבר לא יוצא ומאבד את צלו, אבל זה קרה והנה הוא מבוגר, איש שעיסוקו בספרים והוא מחפש לאחר פרישה מעיסוקו בעיסוק דומה בספרים. הוא אכן זוכה לכך ועל היתר תקראו. אני יודע שלא תקראו, אבל ממי שלא קרא את מורקמי ממילא אין הוא איש ספר באמת. גם לא היא.
הספר צועד על מי מנוחות, נטול ארועים דרמטיים. אלא שככה זה אצל מורקמי, כשגם דברים דרמטיים נאמרים כלאחר יד ולפעמים יש תחושה שדילגנו על פיסקה ולא קראנו נכון את המתרחש. אבל דברים משונים קורים בספר והם מתרחשים כי ככה זה. וכן, יש מוטיב הבור ומוטיב החתול, שניהם בקטנה, כי ספר של מורקמי בלי שניהם זה לא כלה ונחרצה.
ומה בסוף? על הסוף אתם שואלים, ואת האמצע קראתם? יש רק ספר אחד של מורקמי שלא אהבתי מתוך עשרות. שמח שחזר לעצמו, לקח סיפור מ-1980 שהוא לא אהב כסיפור קצר, וחזר וטרח, עיבה וליטש ונתן לנו אהבה יפנית נוספת. אהבה למורקמי.
ומי שקרא ממילא יזכור, שאת חדות-הקרן המתות בחורף בעיר שחומתה חמקמקה, שורפים בעזרת שמן קנולה...

לפני שבוע•
★★★★★
•מורי
שש הנקודות של לאה'לה

שש הנקודות של לאה'לה

עודד לויטה

עודד לויטה, המחבר, הוא שם בו נתקלתי במקרה. הספר שלפני הוא ספר של מעט פחות ממאה עמודים לא ממוספרים, בגופן קטן במיוחד ובפורמט מוגדל מספר סטנדרטי. הספר "נוצר" בארה"ב ונמכר כאן בעברית.

יוסי נשוי ללאה והם יחד לפני ומאז 57 שנה. חייהם עברו בקיבוץ ובשנים האחרונות יוסי מכלכל את לאה ביותר ממובן אחד. היא דמנטית ושניהם בשנות השמונים לחייהם.

למרות שליוסי הטיפול לא קל הוא מתעקש להמשיך בו. הוא מאכיל, רוחץ, דואג לתרופות והורס לעצמו את הבריאות בחוסר שינה ובעודף דאגה. הבת שלהם תמר מתעקשת ולבסוף מגיעה מישהי מהביטוח הלאומי, הבודקת את לאה וועדה קובעת סכום המאפשר הבאת עוזרת מקצועית.

בין לבין יוסי קורא ספר העוסק באלגוריתם האהבה. הספר מגוחך בעיניו, אבל התובנה המסכמת מוצאת חן בעיניו: האהבה היא באג. היא לא מתוכננת, היא כן מקולקלת ולא עומדת בשום כלל.

הכתיבה של לויטה עדינה, לא מעיקה, לא מכבירה תובנות. פה ושם דמעה מגיחה מעין. אז כן, זה לא מסוג הספרים שיעמוד בחלון הראווה של חנויות הספרים, לא ימשוך קהל צמא רומן היסטורי או רומן רומנטי (שמות קוד לרומנים ירודים). נכון לעכשיו לויטה פרסם שני ספרים, כנראה משום שעיסוקו בספרים, וזה בער בו לפרסם. לפחות האחד הזה הצליח לו.

וסתם כי אני נודניק בלתי נלאה ורואה הכל, אז תזהרו, אבל לויטה כתב שיוסי, בעלה של לאה, הכניס לכיס חולצתו טאבלט. אין מצב. ועוד משהו קטן. העטיפה מקסימה, אבל בישראל אין קופסאות כתומות המכילות כדורים כמו בארה"ב. גם האיור על הספר המונח על השולחן מוכר לי. בינה לא מצאה מהיכן.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
העמדה

העמדה

סטיבן קינג

כמה זוטות קודם לספר המונומנטלי הזה. בעברית הוא מכיל 1056 ע"מ ואם מודן היו נשמעים לסדר המצוי בעולם המו"לות, מוסיפים רווחים המקובלים בין הטקסט לקצה הדף, הספר היה גולש מעבר לעמוד ה-1100. וכרגיל אצל מודן הלעומתיים, סטיבן נותר סטיפן ומי ששונא דברים כאלה נותר עם טיק בעין.
הספר נכתב לפני מגפת הקורונה ונקרא אחרי. הקורונה סגרה שערי מקומות עבודה ובילוי של רוב העולם והושיבה אנשים בבתיהם. הנזק היה מינימלי יחסית, ההיסטריה רבתית. אבל מה שדומה בין המגפה בעמדה ובקורונה זה המקריות של פריצת המגפות, כנראה טעות אנוש. מה ששונה זה שאנשים נשמעו יחסית היטב להוראות הממשלות, כולל חיסונים הזויים. בעמדה, כיאה לאמריקאים, רובים ואקדחים נשלפו במערכה הראשונה וירו מיד. אנשים התעטשו, השתעלו, נורו וכיפות המוח שלהם עפו בסיטונאות. קינג אוהב דרמות מדממות.
הלהג בתחילת הספר עצום ורב. בינה ממליצה ללכת ישר לפרק 18, אבל היא מלאכותית ואנחנו בני אדם. אין לנו אפשרות לדלג עד לעמוד 18 בלי לפגוע בקליפת המוח שלנו, אז אני מרפרף. ממילא כל דמות מתה או מהמגפה או מירי של בעלי התרבות הקלוקלת הקרויים אמריקאים. אני אכן בפתח פרק 18 וימים (רבים) יגידו עד כמה סקירה זו תהיה ארוכה בהתאם לאורך הספר.
בעמוד 200 כבר לא ניתן היה להסתיר שמדובר במגפה ששמה הזמני שפעת-על, שבאה להסתיר את האמת. מהי האמת, איש לא יודע. אבל אפטשי, סליחה, לא התאפקתי, כולם יודעים שמשהו השתבש, בסיוע התקשורת. בעמוד 210 סטודנטים כבר מוחים ברחובות ובעוד שני עמודים כולם יורים על כולם ואין תקשורת כבר. באותו זמן ובאותו יקום, בשנת 2020, חברה אלמונית וקטנה בשם פפייזר עושה ניסויים בבני אדם חיים, בחיסון הזוי, אולי בזוי, ומשכנעת את כולם בכל העולם שהיא הצילה את היקום עם אותו חיסון. לא נרשמו מהומות. אנשים נחו בבתיהם והממשלה חילקה כספים במה שנקרא חל"ת.
ואם נחזור ללהג הנוראי בספר הכבד הזה, בעמוד 300 נותרו שרידיה העמידים של המגפה, אלה שלא נדבקו בגלל שיש להם חיסון טבעי, אנשים שחלקם סבורים שניתן לשקם את החברה, הדמוקרטיה ותעשיית החשמל. אמריקה הרי עשירה, דמוקרטית ולכן ב-2026 היא מהראשונות ביקום עם כמות הומלסים, חוב לאומי ענק והוכחה שדמוקרטיה וקפיטליזם הם כנראה מתכון לאסון. סליחה מכם שאני הולך קדימה ואחורה – הספר ממש לא כזה מעניין.
בדר"כ, בכל ספר אני בודק מתי אני כבר במאת העמודים האחרונים ומתייחס אליהם כישורת האחרונה. בעמוד 470 עוד לא הגעתי לעמוד 528, שזה מחצית הספר. ומה כן? אז לא. לא דמויות משכנעות במיוחד, אבל פגומות אחת אחת, לא עלילה מי יודע מה, למעשה אין עלילה, וכשמדובר בכמה מאות מיליונים אמריקאים מתים תוך זמן קצר משפעת-על ונותר רק קומץ אנשים פגומים, תבינו כמה זה מתסכל ולא מבטיח. אמנם זכותו של כל סופר לבחור את דמויותיו של הסיפור, אבל להיות כזה לעומתי ולבחור דמויות כמו ניק, למשל, החירש ובגלל זה אילם, שהתקשורת אתו היא פתקים לאחרים והוא קורא שפתיים, זה איטי ומתסכל, והוא אמור להיות משהו, רק שהמשהו הזה מסרב להגיע. רבאק, עמוד 470... ורק תחשבו על מדינה עשירה וריקה מתושבים. היכן השודדים ממדינות סמוכות? היכן הגרעין הרוסי?
אז סוף סוף אני בעמוד 530, מעל מחצית הספר, והנה עוד כמה אנשים, בעיקר נשים ובעיקר כמו כת כמו של גואל רצון. עבר מהר. והנה האיש האפל, שלא ברור מתי נכנס לספר, ומולו האיש המכונה פחזבל. ואם לא די לכם בשני החמודים האלה, ברררר, פתאום יש, לא תאמינו, ילד...
נדמה שקינג הוא קלידן בלתי נלאה. הוא פשוט אוהב להשחית מקלדות ולכתוב בלי סוף קשקושים שהעין נלאית והמוח מתערפל. מעל חמש עמודים עברו, אין מסיפור באמת ויש עייפות. לא רק שהדמויות פגומות, אמריקה פגומה. רק שפעת קטנה חולפת, כמה מאות מיליונים מתים ומה, כבר כולם חמושים. מה יש להם אלה?
אני כבר בעמוד 585 בייסורים רבים. התגלה כבר האיש האפל עם העיניים האדומות. מיהו? אין לי מושג. מה שכן, שניים מדברים ביניהם על יצירת אומה חדשה, האחד מתלהב מחוקה וממוסדות מסודרים והשני אומר משהו בסגנון: בחייאת, אנחנו אמריקה. ואני אומר, כן, אמריקה של חובות והומלסים. ומה בסה"כ? כלום. ממשיך להתייסר ולקרוא. אני לא יודע היכן הספר הזה בין "זה" ו"העוקץ", אבל קינג איבד את זה, בלי מרכאות.
האזור בו רוב האנשים עליהם הספר מדבר הוא עיר הנקראת בולדר בקולורדו. אלה שנותרו לאחר שפעת-העל קוראים לבולדר האזור החופשי. מספר אנשים מונו לצאת כמרגלים מערבה לנבדה, לראות מיהם המצויים שם. כאן הספר מתחיל להדרדר מהגובה הלא רב בו היה מצוי ממילא. זה לא נגמר ממש טוב.
אם לרגע נדמה, ואכן יש סימנים לכך, שקינג ניסה לכתוב ספר העוסק ביום שלאחר אסון נוראי, בבני אדם שאיבדו קרובים רבים, מוסדות שלטון, חשמל, מפעלים וכל דבר אחר הנלקח כמובן מאליו, אז ניסה.
זהו ספר אמריקאי ככל מה שנראה לנו אמריקאי, משהו עם התחלה נוראית עם אסון שנגרם ע"י אנשים וממשיך עם התנהלות אנושית להציל את מה שנותר ולהמשיך את מה שנראה כאמריה הגדולה. האם קינג בנוי ליצור ספר כזה? נדמה שלא. קינג היה בן 28 בעת כתיבת הספר. ינוקא עם יומרות גדולות.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•מורי
מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "על סוף הבדידות"

על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

ניצוץ חיים נשגב

לאחרונה אני מוצא את עצמי מתווכח עם אלוהים. האמת היא שאיני מאמין בו; אולי אני מאמין בסטטיסטיקה גורלית ואקראית שהניחה בידיי קלפים קשים – קלפים שכלל לא הייתה לי שליטה עליהם. כמו העובדה שנולדתי להורים שלא היו כשירים לגידול ילדים, אף שבדרכם שלהם אהבו מאוד אותי ואת אחותי.

לא פעם אני מהרהר ובורא בעיני רוחי מציאות חלופית. אני שואל: מה היה קורה אילו נולדתי להורים נורמטיביים יותר? זו שאלה שלעולם לא תהיה לה תשובה. על אף נתוני הפתיחה העגומים, פגשתי לעיתים בדרכי אנשים טובים שהאמינו ביכולותיי. המפגשים הללו היו כנגיעה אלוהית באדם, כמו בציור הבריאה בקפלה הסיסטינית – נגיעה שהעניקה לי ניצוץ חיים נשגב.

את הפתיח הזה ניסחתי בעקבות קריאת הספר: "על סוף הבדידות" של בנדיקט ולס. עלילת הספר הדהדה בחיי ושבה והעלתה את השאלות הנותרות אצלי פתוחות. חזרתי להתווכח עם אותו גורם שהעניק לי את קלפיי הגרועים, משום שהספר עוסק בנושא דומה: שלושה ילדים שעולמם חרב עליהם לאחר שהוריהם נהרגו בתאונת דרכים, והם נשלחים לפנימייה ציבורית.

הספר נוגע גם בחלומות הלא-ממומשים של ההורים, שייחלו לכך שילדיהם יגשימו אותם עבורם. אביו של ז'יל, למשל, חלם תמיד להיות צלם מקצועי. במגירת חדרו הניח מצלמה משוכללת, בתקווה שנוכחותה תמריץ אותו לצלם; כשנואש, העניק אותה לבנו. האם יממש הבן את חלומו של אביו? המתח בין ציפיות ההורים לבחירות הילדים הוא אחד הנושאים הטעונים בספר.

עם הגעתם לפנימייה, הייתה תקווה שהאחים יתלכדו כדי לעודד זה את זה, אך תקווה זו נכזבה. כל אחד מהם בחר בדרכו: מרטי התעמק במדעים; ליז המתבגרת השתמשה במיניותה בצורה סוערת; וז'יל הכיר בפנימייה נערה מסתורית הנושאת סוד אפל. השניים הפכו לידידי נפש, בידידות שנעה על גבול האהבה אך לא הצליחה להתממש.

השנים חולפות והגיבורים מתבגרים. הם מנסים לשמור על קשר ולתמוך זה בזה בעת משבר, באופן המעמיד למבחן את עצם המושג "אחים". ז'יל נפגש שוב עם ידידת נעוריו, אלווה, במפגש שבו מפוענחים סודותיה והחמצות חייהם של שניהם.

הספר, הכתוב בשפה מופלאה (הניכרת גם בתרגום המשובח), שואל שאלה גדולה כבר בשמו: " על סוף הבדידות". מהו המונח הזה? כיצד הוא פוגש את הגיבורים? האם בסופו של דבר כולנו בודדים בעולם, או שמא הבדידות – כמו גם השייכות – היא תולדה של הבחירות שאנו עושים בחיינו?, האם המצב של סוף הבדידות מצביע על ספר העוסק בגאולה אישית, ומהי?

בידינו היכולת להעלות את ערך הקלפים שקיבלנו ולהשתמש בהם לטובתנו. אך הדבר תלוי בנו: בבחירותינו, ביכולתנו לספוג אכזבות ומפלות ולקום שוב על הרגליים, מתוך אמונה שתמיד נוכל להביט על ה"יש" – על מה שנותר – בצורה חיובית, כפי שעושים גיבורי הספר.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•רץ
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

"אנחנו הולכים ושוקעים, לא נשרוד את זה כאן, זה כבר מוחלט. שום דבר לא יכול לשנות את זה. אבל אנחנו יכולים לבחור אם נרד למצולות בצרחות ובפניקה או אם נהיה המוזיקאים שממשיכים לנגן באומץ, בחרדת קודש, אפילו כשהספינה שוקעת".

הספר הזה כל כך פיוטי ויש בו כל כך הרבה משפטים יפים ומעוררי השראה. זהו ספר מאותם הספרים העצובים אך שבסופם יש תקווה גדולה והתעוררות מחודשת לחיים.

שלושה אחים מתייתמים מהוריהם בגיל צעיר וממשיכים את חייהם בפנימייה. כל אחד חווה את האבל בצורה שונה ופונה אל נתיבים אחרים בחיים. למרות הריחוק שנוצר ביניהם במהלך השנים בסופו של דבר, הם תמיד חוזרים אחד אל השני מתוך מקום של שייכות ובית. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ז'יל, האח הצעיר והתמודדותו עם ההבנה שהחיים הם לא תמיד מה שחשבנו שיהיו.

זהו סיפור על אבל, על אובדן, אך בו זמנית גם על קבלה והישג. על מה שניתן להשלים למרות החוסר ועל חיים לצד בדידות עמוקה ובלתי מוסברת.

ישנם רגעים כל כך עדינים ויפים בהם אנו עוברים יחד עם המספר תהליך של קבלה עצמית אך גם תהליך עמוק יותר של קבלת החיים ומה שהם מזמנים לך בדרך. הסופר כמו מבקש מאיתנו לא להתייסר על אף הקשיים ולנסות להמשיך לחיות. הרי בסוף אנו כאן רק לרגע אחד.

קראתי כבר ספרים בסגנון, זהו לא ספר פורץ דרך מבחינתי אך יש בו משהו רגיש ונגיש שנשאר בלב גם הרבה אחרי הקריאה.

"זמן אתה בורח,
קח אותי איתך".

לפני חודש•
★★★★★
•בר
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

אני קוראת את הספר בשקיקה, מתמכרת לתחושה שהספר משתלט עלי, יוצר בי אווירה. מנתקת את עצמי מהחלל הקיומי של פוליטיקה, בית, לימודים, עבודה, חגים, מלחמות, ופתאום יש רק את ההוויה של הספר. הרגע שאתה מחובר ושום דבר מבחוץ לא מורשה להיכנס. המילים חודרות, הומות ושוקטות, רוקדות, מנגנות. הכל מאוד רגיש, אז בעדינות מציירת דמויות בראש ומדי פעם בעת הקריאה אני נזרקת במחשבות לפלאשבקים של תמונות חיות מהחיים שלי במקביל לעלילה. כמו אלבום פתוח לרווחה. אבא מלמד אותי לשחות, אמא מבשלת לנו בבוקר לפני עבודה, אני ואחי הקטן בים, דגיגונים בעין פשחה ואני מפחדת לדרוך. חברה דרכה על קיפוד ים בסיני ובכתה מכאב. ג'ינס עם רקמה שלי של סמל השלום, מי ומה היו כל עולמי. מתי אנחנו זוכרים מה להכניס וכמה. מתי אנחנו מנציחים תמונה שתיצרב לנצח או פשוט מוחקים.

ולס ברומן מרגש מכניס אותנו דרך הדלת הקדמית של משפחה מרתקת ממנכן. הוא אינו מפספס שום זווית , נותן למצלמת המילים שלו דרור. וגם אם החגיגה שם דיכאונית שמחה או בלתי אפשרית הוא עדיין שם לנו את הכל על השולחן. העקיצות והעלבות אחד של השני, האהבה הגדולה בין שלושת האחים. הפסטורלה של הבית שבנו לעצמם כשלכל אחד היה תפקיד שגילם. כמו אצל רובנו. הרומן נותן במה לפחד הגדול מהריק, מהבדידות , מדליק נורות של עצב והתמודדות עם אלצהיימר. יש פה מוות מסרטן או מוות בכלל כי כמו בחיים יש תנודות של הישרדות ומי שמנצח שורד. כמו ברולטה רוסית. העיקר להגיע לקו הסיום בראש צלול.

העלילה מתהפכת כמה וכמה פעמים, גלגולים שונים של אותה משפחה. המספר הוא ג'יל בן הזקונים, הוא המספר והמתעד את הטרגדיה שפקדה את המשפחה ואיך כל אחד מהאחים נזרק למקום אחר וניסה למצוא שוב את האור שאיחד פעם את חייהם. בין היתר מתוארים חיי הפנימייה ומי החברים שנשארו. מי מהאחים חי על הקצה ומי הצליח להתרומם. ספר באמת רגיש שקוראים בנשימה אחת.

ועכשיו שסיימתי את הספר עולים בי כל מני מחשבות של מינונים נכונים ותהיות של הנפש. איך כבני אדם אנחנו קודם כל לבד ואחר כך ביחד. ואיך אנחנו מוצאים את הלבד בביחד. ומי בכלל יכול לנבא כשאנחנו קטנים מי יתמוטט מהחיים ומי ישיר סולו עד הסוף. אילו תמונות מהחיים מרכיבות אותנו. ועושות אותנו למי שאנחנו.

לרוץ לקרוא.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

I saw it written and I saw it say
Pink moon is on its way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get ye all

את ניק דרייק פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בגיל 21.
באותם זמנים את ימי שישי הייתי מקדיש כמעט תמיד לחנות הדיסקים שברחוב דפנה בקרית ביאליק ובשלב מסויים לאגף הדיסקים במשביר לצרכן בקריון.
לצעירים מבינינו אלו היו ימים בהם הרכישה של הדיסק לא נעשתה בקליק על מסך המגע של הפלאפון בחנות ה itunes.
הייתי מכור.
עולמות שלמים של מוסיקה נגלו לאוזניי. אהבתי בעיקר Folk, לאונרד כהן, סיימון וגורפינקל, ג'וני מיטשל, סוזן ווגה, אליוט סמית וכל זמר שידע להפליא בגיטרה אקוסטית או בפסנתר.
המוכר שכבר ידע את הטעם המוזיקלי שלי שאל בתימהון, אתה לא מכיר את ניק דרייק ? ומכר לי את סט של ארבעה דיסקים שמכילים את כל יצירתו.
לאחר מכן קראתי על כך שניק דרייק התאבד משום שלא הצליח למכור את המוזיקה שלו ורק שנים אחר כך זכה להצלחה.
כמה אהבתי לשמוע את הדיסקים שלו וכמה עונג מלנכולי הם הביאו לי.

"ומה אם הזמן לא קיים ? מה אם כל מה שאנחנו חווים הוא נצחי והזמן לא חולף על פנינו, אלא אנחנו חולפים על פני מה שחווינו?"(עמוד 241).

מצאתי את הספר המושלם הזה פוגע בי בכל הנימים. בדיוק כמו אז ששמעתי את הקול הקודר של ניק דרייק לפני 22 שנה. גם אני כמו הגיבור חוויתי יתמות בגיל צעיר, גם אני כמו הגיבור אהבתי המון בנעורי ולא נאהבתי בחזרה, גם אני נוסטלגי וזוכר כמעט הכל. ("אתה אדם שזוכר ומשמר, אתה לא יכול אחרת" עמוד 247).

כמו תמיד אני ממליץ לא לקרוא את תקציר הספר ולהגיע אליו כלוח ריק.

אז מזגו לעצמכם כוס יין אדום, הדליקו את החימום או היכנסו לכמה שעות מתחת לפוך ותנו לסיפור הזה להיכנס לכם ישר לנשמה.
https://www.youtube.com/watch?v=aXnfhnCoOyo

לפני 8 שנים•
★★★★★
•שמוליק
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

#
אחים זה מונח המקפל בתוכו כל כך הרבה. כשאנחנו ילדים אנחנו רבים. נלחמים בהם בשצף קצף. מייחלים לפעמים שהאח/ות לא היו – ויכולנו להישאר לבד לבד, רק עם אבא ואמא, לקבל הכל לעצמנו בלי להתחלק. אחר כך אנחנו מתבגרים: כבר לא רבים אבל החשיבות של האח/ים (וגם של אבא ואמא...) הרבה יותר קטנה. ואנחנו עסוקים כל כך שלא תמיד זוכרים שיש לנו אח/ים. ואחר כך – כשמבוגרים – אם יש לנו מזל, מתוך הגולם שהוא "אח/ות שלי" נולד מישהו שהוא הכי קרוב, שלא צריך להסביר לו בהרבה מלים איך אתה מרגיש, כי הוא יודע. הוא היה שם כשנלחמתם, הוא חלק ממך.

אהבה היא הרגש אליו אנחנו הכי כמהים כל חיינו. שימו לב – זה אינו הרגש שמרגישים הכי הרבה. חלק מהרגשות עולים עליו במספר הפעמים שאדם חש אותם: כעס, לדוגמה, או הרגשת אשם ואפילו קנאה. אלה רגשות שאנשים מרבים לחוש, כנראה יותר מאהבה, אבל מן הסתם לא יכתבו עליהם שירים. אבל לאהבה אנחנו שואפים. אותה אנחנו מחפשים כל חיינו ומעצבים את עצמינו בדמותה.

אלה שני הנושאים בהם דן הספר הזה. ולס הוא סופר גרמני יליד 1984, שזה ספרו הרביעי. הספר תורגם למספר שפות וזכה לאהדה ולפרסים. הוא כתוב רהוט ומעניין, גורם לקורא להמשיך לקרוא בעניין את סיפור המשפחה.
כשקראתי לא שמתי לב שהספר מספר סיפור שאינו חורג במאום מהקונסנזוס סביב הנושאים שהוא מעלה. שהפתרונות שמצא הסופר עושים לך נעים, למרות שאתה יודע שבעולם האמיתי קשה למצוא כל כך הרבה פתיחות, אהדה ותמיכה, שלא לומר אהבה. ואתה גם יודע שאנשים במציאות מתייחסים לאובדנם בדרכים פחות פילוסופיות ויותר רגשיות מהמתואר בספר הרציונלי הזה. נראה לי שקוראים רגשנים ישמחו לאמץ את הספר, כי כך צריכה להיות משפחה, וכך צריכה להיראות אהבה. והמציאות? בשביל להתרחק ממנה יש ספרים, לא?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•yaelhar
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

הספר משך את תשומת לבי בגלל השם יוצא הדופן שלו. אם זה היה "עד סוף הבדידות" או "על סף הבדידות" זה היה מתקבל על הדעת, אבל "על סוף הבדידות"? חיפשתי את שם הספר באנגלית, אבל מסתבר שהוא תורגם מגרמנית והשם המקורי המופיע בפתח הספר כתוב בגרמנית. אז עד שאני אלמד גרמנית, הסברה שהעליתי היא שהשם הוא "על סוף הבדידות" כשה- "על" היא במובן של about. אם לזה התכוון המשורר (כלומר, הסופר), השם מגניב לחלוטין, לדעתי.

הספר נמנה על ז'אנר הסיפורים המשפחתיים, והוא עוסק ביחסים בין אחים, בקשרי דם ובמידה שבה הם מחזיקים מעמד בעתות משבר. הסיפור עצמו עצוב: שני ההורים נהרגים בתאונת דרכים ושלושת הילדים נשלחים לפנימיה, בה הם מנסים לפתוח בחיים חדשים. ז'יל, האח הצעיר נותר בבדידותו (בדידות והצורך באהבה הם נושאים מרכזיים שהספר נוגע בהם), האח מרטי משקיע את כל כולו בלימודים ואילו האחות ליז נוהגת בדרך אחרת ומנסה לנצל ולמצות את החיים עד תומם, כשהיא חווה חיי נעורים סוערים והרפתקניים.

הספר מלא בהגיגים פילוסופיים, אבל יחד עם זאת הוא גם אמוציונלי בצורה קצת מוגזמת וניכר שהסופר מנסה לפרוט על נימי הרגש של הקורא ולכבוש אותו בכך. זהו לדעתי החיסרון הבולט של הספר הזה.

הספר כתוב אמנם בצורה קולחת, אבל הקריאה בו עברה עלי לאיטה. גמעתי אותו בלגימות קצרות וקטנות, כמו שלוגמים קפה חם או מרק לוהט. גמעתי אך לא דמעתי, למרות שניכר שהסופר התכוון לכך עם עודף הרגשנות שמלווה את הספר.

האם הספר מכיל יסודות אוטוביוגרפיים? הסופר מקדיש את הספר לאחותו, ולי נראה שהספר היפה (עם כי לא חף מבעיות) הזה מבוסס לא מעט על אירועים מחיי הסופר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

ספר טוב. טוב מאוד אפילו, ולרגע חשבתי שלסקירה שלי כאן אין כבר מקום. כי כל מה שנכתב באתר מקיף ומדויק אז מה כבר אפשר להוסיף ? אולי רק להדגיש שלאובדן יש תקווה... וכי "החיים חזקים מהמוות" או לומר את זה בצורה אחרת "יש חיים אחרי המוות"....וזו כנראה הייתה גם הסיבה שבנדיקט בחר לכתוב את הרומן שלו בקולו של האח האמפתי יותר (הצעיר מבין שלושת היתומים), כשדרכו הוא מותח חוט דק של פיוס, ומושך אותו מתחילת הרומן ועד לסופו, ואותנו הקוראים הוא מצליח לשאת בין כל הצמתים בחייהם, בן אם השמחים או מלאי הצער, ברגישות ובתחושה שלבדידות יש תקווה, ושהיא לא חייבת להיתפס כ"גזרת גורל" .

רומן על חייה של משפחה אחת מגינה ומטפחת שברגע בלתי צפוי מתפרקת ומשנה את תוואי החיים של שלושת ילדיה. הדברים נמסרים לקוראים מתוך הזיכרון. ההווה מפנה את ראשו לעבר, וכידוע הזמן– כוחו לרכך ולפייס ולהכיל כל מכה שהחיים מנחיתים עלינו קטנה כגדולה. וגם צורת הכתיבה שאינה ליניארית משאירה לנו מרווחי נשימה – פסקי זמן נכונים- להשלים בעצמנו את מה שלא הוכבר בפרטים, לנשום במלוא הריאות בין פרק חיים אחד לשני .

אינני יודעת אבל אסוציאטיבית נזכרתי במרים פרץ האישה היקרה שאיבדה את שני בניה לאדמה הזו וגם את בעלה, ובכל זאת נשארה מחויכת ומלאת אהבה ורצון טוב ,והצליחה לפרוץ את מחסום השכול והדוי. ("הפכתי את יגוני לניגון חדש" ציטוט) וכשהיא התראיינה אצל אופירה וברקוביץ לפני כשבועיים, הייתי כבר בשלהי הקריאה, ואופס, המסר שלה הדהד לי דומה ...

יופי של כתיבה, כזו שאין בה רגע דל, ואחרי חודשים ארוכים שלא הצלחתי לסיים את הספרים שקראתי (יצירות מופת אגב...) צץ לו הסופר הזה, בנדיקט ולס, והצליח לשמחתי לטרוף את כל הקלפים .

מומלץ מומלץ מומלץ .

ואסיים בסיפור קטן מהתלמוד :

אחד החכמים היה בא לחתונה - היום שבו האדם הכי שמח- והוא היה שר לפני החתן והכלה : "ווי לן דה מיתנה" – הוי לנו שבסוף נמות. כששאלו אותו מדוע הוא מכניס אותם לדיכאון, הוא היה אומר: לא ולא ! הידיעה שבסוף נמות איננה דיכאון, אלא, אדרבא, היא זו שגורמת לנו שכול רגע יהיה בעל ערך " .....

לפני 7 שנים•אירית פריד
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

״אני רוצה את ה-אוקולוס ריפט מתנה ליומולדת!״ הכריז בני בהתלהבות בעודי מטגנת שניצלים במטבח וכהרגלי מטבילה אותם במחבת מאוחר מדי, כשהשמן כבר רותח, מבעבע וחסר סבלנות. אני חייבת להתרכז שכן תנועה אחת לא נכונה, תעלה לי בכוויה בזרוע.
רוצה לראות את האוקולוס? אני עונה בתמיהה. למדתם סופסוף משהו משמעותי בהסטוריה?
הוא באמת מדהים, אני מסכימה. בפעם הראשונה שהבטתי למעלה הייתי מלאת פליאה.
מה?!? כבר יצא לך לשחק? אנל׳א מאמין איך לא אמרת לי? בחרת ברכבת הרים או בבית הרדוף?
וזהו. זה היה הרגע בו דעתי הוסחה.
הבטתי בבחור שכבר עובר אותי בראש וחצי ושאלתי: אתה מדבר על האוקולוס בפנתיאון של רומא, כן? המבט שלו הפך למשועמם תוך שניה. נו, באמת אמא! זה המכשיר הזה שמרכיבים על הראש ומשחקים בתלת מימד זוכרת? ההוא ששיחקתי בו, בקניון.
אאאאאה, אני עונה ותוך רגע אמירתי הופכת לאאאאאוץ׳, עוד פעם קפצו עלי נתזי שמן ונימרו הפעם את אזור הדֶקוֹלְטֶה שלי בצבעי ארגמן.
לעזאזל! סיננתי קללה, נדבר אח״כ טוב? הנח לי לסיים את הטיגון.
כבר מזמן קלטתי שיש סיכוי שילדיי דומים באופיים יותר לדוור מאשר לי וזה לא שהיה לי עמו רומן בשנים האחרונות: הם מתעבים קריאה, שונאים הסטוריה ושועטים קדימה לעבר העתיד באמצעות משחקי מחשב מתוחכמים וגאדג׳טים כמו ״אלכסה״ שעושה עבורם פעולות יומיומיות כמו השמעת מוסיקה, הדלקת אורות וטלוויזיה ואפילו שיחה קלילה אודות מזג האוויר ״והאם יצא לך להתאהב ברובוט?״ (תשובה: אני לא מבינה את השאלה, האם תוכל לחזור עליה?)אני מנסה לתת להם רקע לאהבותי, חלון לעבר שלי כדי שיבינו את מי שאני היום והם אוטמים אותו באמצעות רפרפות מדומיינות, מחשיכים לגמרי את האור הרך שבוקע ממנו.
כשביקרתי בפעם הראשונה בפנתיאון ברומא, הרגשתי כמו במנהרת הזמן של דאג וטוני.
סחרחורת קלה אחזה בי, הייתי מוקפת בצללים ואבן והכל היה אפור ומוחשך.
חזרתי אחורה לתקופה שבה הייתי ילדה בת שבע ונזכרתי לפתע בכל הדברים שקרו לי והיו הכי מתוקים בעולם.
אני נוגעת בעמודי השיש הקרים ומבטי מטפס גבוה גבוה עד לצוהר המעוגל שבבסיס הכיפה, האור הרך שבקע משם החזיר אותי למציאות וחייכתי לעצמי בסיפוק.
האוקולוס הינו חלון, צוהר, ״עין״ בלאטינית.
באמצעותו נכנס אור טבעי לחלל המקום ומשרה בו אווירה דרמטית, הסטורית וייחודית.
לכן אני כל כך אוהבת כנסיות ומנזרים, לא מטעמי דת אלא כמכונת זמן פרטית שלי.
אני שם והשער השמיימה תמיד פתוח לקחת אותי אחורה בזמן.
כשקראתי את ״על סוף הבדידות״ הרגשתי בפעם הראשונה כאילו צמחו לי כנפיים ואני עפה כמו ציפור אבל אחורה, לעבר עברי.
לא הייתי צריכה להיות במקום ספציפי ולו בכדי להריח את העבר, הצטרכתי אך לקרוא מילים וזה היה נפלא.
אני נוצרת זכרונות כמו ספרים, אוהבת ומטפחת אותם. כבר שנים שאני עסוקה בתחביב הזה ומשמח אותי לדעת שאינני היחידה.
הגיבור בעלילה, גם הוא נוסטלגי עד מאוד.
בעל זכרון מופתי וחד, הוא משמר את כל שעבר בחייו ומקרין את העבר על ההווה.
זה נשמע מלנכולי למדי אך בו זמנית גם מנחם.
ז׳יל, הבן הצעיר במשפחה ולו אח ואחות, יתום מהוריו וחסר נסיון והדרכה, חושף בפנינו את לבטיו, כאביו ודעותיו אודות החיים.
היתמות פערה בלבו חור גדול שעושה הרושם שלא ניתן למלא אך באמצעות סובביו, משפחתו וחבריו הוא מצליח להתגבר על המכשולים ולהמשיך הלאה בחייו.
כנותו של הסופר היא למעשה הצוהר, החלון הקטן בכנסייה, בתיבתו של נח.
המקור היחידי לאופטימיות ולקרן אור חלשה של שמש שמפזרת את הכאב והרוע.
אפילו כותר הרומן ״על סוף הבדידות״, אופטימי. על סוף ולא על סף.
על הקצה שלה, היכן שהיא מסתיימת ומתחילה תקופה אחרת, טובה יותר.

אני חושבת שכבר שנים לא קראתי יצירה כל כך נוגעת ללב, אמיתית ומכמירה.
גמעתי ממוארים ואוטוביוגרפיות, סופרים שחלב דמם ניכר בספריהם אך בכזאת מציאות מדומיינת עדיין לא נתקלתי.
ספר שהוא האוקולוס ריפט הראשון שלי, חוויה שלא תישכח.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•shila1973
על סוף הבדידות

על סוף הבדידות

בנדיקט וֶלְס

למה עשו ערוץ במיוחד בשביל הטלנובלות? אני חושב אולי זה בגלל יש הרבה אנשים אוהבים את זה. אני מבין אותם אפילו שאני לא מסתכל. אני חושב יש משהו מנחם בזה. יש שמה הרבה צרות אבל בסוף הם נגמרות והם תמיד גומרים את זה יפה אז זה מחמם לך את הלב אפילו שאתה מסתכל על זה מהצד עם קצת לגלוג.

נזכרתי בזה בגלל שהסיפור פה בספר גם הוא יש בו הרבה טלנובלה. זה סיפור שמספר אותו אחד שההורים שלו הלכו בתאונה מתי שהיה ילד קטן והוא והאחים שלו שלחו אותם לגדול בפנימיה והסיפור זה על מה שקרה איתם כל החיים שלהם. אני אומר שזה כמו טלנובלה לא בגלל הסיפור שסיפור כזה אפשר לספר בהרבה דרכים. פשוט הסופר פה הוא מספר את זה עם כל המה שקוראים תובנות חיים שיש לו והוא לא נותן לך שתחשוב על זה בעצמך. במקום זה הוא אומר לך את זה בפנים וזה דברים יפים מה שהוא אומר יעני דברים כמו המשפטים ששמים לך בפייסבוק על איך אתה צריך לחיות את החיים שלך. הכל זה על פי רוב נכון אבל זה גם קיטש יעני ישר אתה רואה בראש שלך איך עושים על זה סרט ואתה יודע בדיוק להגיד איפה ישמעו את כל האלה באולם מוציאים את הטישו שלהם בשביל שלא יראו את הדמעות שלהם.

בגלל שזה ככה אז גם אני התרגשתי שאני מודה שאני כמו רוב הבני אדם אז גם אני מתרגש מהדברים האלה אבל בתור ספר זה לא מי יודע מה. זה בגלל שאתה מרגיש לא כמו בפגישה אישית שלך עם עצמך שזה מה שאני אוהב בספרים. פה אתה מרגיש כאילו הלכת לאירוע שיש בו הרבה אנשים ואישית אני פחות עף על זה.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•סימנטוב