הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. <mark>ראובן נמדר</mark>, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסי

אי מול האוקיינוס

לפני מספר חודשים פניתי לאתר אינטרנטי, העוסק בברור זכיות לקבלת אזרחות לאחת ממדינות אירופה, לי ולבני משפחתי. די מהר נעניתי, כי איני זכאי, משום שאזור מולדת אימי, כעת משתייך למדינה אחרת.

מה קרה לו, לבטח תשאלו בתהייה, למי שהחשיב את עצמו לפטריוט ישראלי, העושה כעת מעשה, שאומנם לא מיועד לביצוע מידי, אלא כאופציית מגירה, צעד שהגדתו עברה מכבסת מילים, מיורד, או נפולת נמושות, כפי שהגדיר

אני אוהבת את כתיבתו של <mark>ראובן נמדר</mark>.
ניכרת בו האהבה לשפה העברית, לשורשיה התנכיים וליופיה.
הוא איסטניס, אנין טעם והתיאורים בספריו מעוררים בי חשק עצום לחוות את שחוו גיבוריו: לאכול סטייק עסיסי ולשתות יין - נתח פילה עם פינו נואר למשל או לשבת בבית קפה נוסטלגי, קרוב לאוניברסיטה ולצפות באנשים משוחחים, בחילופי מזג האוויר, באופנות המשתנות.
ממש כמו בספרו הראשון והמופתי ״הבית אשר נחרב״ גם בספר זה ישנה התייח

את הספר הזה סיימתי לפני שבועיים אבל לא התפניתי נפשית לכתוב עליו כמה מילים. והאמת היא שגם לא הייתי בטוח שיש לי את היכולת לעשות זאת, אלא שמאחר ומדובר בספר הכתוב בכשרון נדיר ושנכון לעכשיו זה נראה שאני היחיד שקרא אותו בסימניה, אז בכל זאת אנסה לכתוב כמה מילים.

הרקע, ניו-יורק שנת 2000 ערב אסון התאומים. הדמות, אנדרו כהן, יהודי, פרופסור לספרות השוואתית, גבר מצליח, אינטלקטואל, אמיד, אריסטוקרט, רהוט ומרש

****




אנדרו כהן הוא גבר אלגנטי, מתוחכם, פרופסור מעוטר מן-המניין באוניברסיטה ניו-יורקית, מומחה עולמי לתרבות השוואתית, מצליח, עשיר, משכיל, יהודי-אבל-לא-מאמין, מעולה עם נשים, בשלן בחסד, אמן בנשמתו, גרוש-אבל-שומר-על-קשר-טוב-עם-גרושתו, מבין ביין, יציב, בשיא חייו, בעל יכולות אינטלקטואליות מבריקות, כותב ומפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, יפה תואר ונחשק בקרב כל רואהו, אב מסור לבנותיו, מרוחק אבל בעל פ

מביך מאוד לכתוב זאת ואולי גם מעליב; אך את הספר ״הבית אשר נחרב״ רכשתי אך ורק בגלל העטיפה.
הגחמה הזאת, הייתה תמיד קבורה עמוק בתודעתי ואני לתומי חשבתי שאינה קיימת כלל. בחירות אימפולסיביות וילדותיות שכאלה אינן אופייניות לי. אני עושה תחקיר קצר על הסופר, הספקיו, אלו ספרים הוא אוהב, מה הניע אותו לכתוב וכאן; שום דבר.
מבט קצר בצילום העוצמתי, הרליגיוזי בשחור-לבן של תחנת הרכבת במנהטן וידעתי שזהו זה, הייתי

יש גרעין של עניין, עלילה ומטרה סביבה הכל נטווה אבל עד שמגיעים לשם לוקח כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה טרחנות שממש מייגע לקרוא את הספר, על אף יופיו ועל אף הסקרונות שהוא מעורר. כתוב במעין Stream of Consciousness שהוא מלאכה מעניינת וייחודית בפני עצמה, אבל לעיתים היה נדמה לי שהמטרה היא להראות לנו הקוראים כמה הכותב בקיא בעיר הגדולה ניו יורק על כל מנעמיה, רבדיה החברתיים ושקיעותיה. בשלב מסוים הדברים עולים הי

אנדרו כהן, פרופסור יהודי בתחילת העשור השישי לחייו, חווה משבר מקצועי ואישי. זהותו כגבר, כיהודי, כמרצה, כבן זוג, כאבא, כולם עומדים למבחן וגורמים לו להזיע. להזיע הרבה.

לספר, הנפרס על מעל 500 עמודים, יש הרבה צדדים חיוביים. השפה שלו היא עשירה וקולחת. הסופר מצליח לפרט בצורה מדויקת לא רק את מרכיבי הפחד הבסיסיים של כל אדם, אלא גם את המרכיבים היחודיים ליהודים. הסופר לא מהסס להכות בדמותו של אנדרו עם המצי

רובי <mark>נמדר</mark> הוא ישראלי לשעבר שחי בניו יורק. למען הגילוי הנאות הוא חבר שלי בפייסבוק. לא ידעתי שהוא סופר וסיפרו זה הגיע לידיי כמו שקורה אצלי בדרך-כלל – במקרה...
זהו ספר מאוד מעניין ומורכב: הוא מספר את סיפורו של אנדרו כהן פרופסור יהודי נחשב באוניברסיטה ניו-יורקית. הוא במעמד של גרוש ויש לו יחסים מִשְׁתַּנִּים עם האקסית שלו, עם בנותיו, ועם בת זוגו הנוכחית, שהיא בערך בגיל של בתו. במהלך הסיפור עובר הפרופס