"אם קראת את יומנו של חנון - האם זה נחשב שקראת ספר?"
זו סוגייה שאני נתקלת בה לא פעם אצל אנשים לגבי סדרת הספרים הזו.
הטענות הם לגבי המלל המועט בספרים, הנושאים הרדודים כביכול - וכל חווית הקריאה בכללותה, שיש יאמרו שאינה דומה לקריאה "אמיתית" של ספר
אף שאני בכלל לא מהמעריצים של אמנות שלכאורה נעשית מצרכים כלכליים בלבד, וככזאת מטבע הדברים היא רדודה יותר -
במקרה של יומנו של חנון לא הייתי ממהרת לוותר על הערך המוסף שכן קיים בו.
קודם כל - המחבר גם מאייר את הספר, והאמת (מקווה שהוא יסלח לי) - הוא לא מאייר יפה במיוחד...
יש בזה דווקא מעלה לדעתי, כמי שכותבת ספרים שחלקם הגדול בשילוב קומיקס.
הייתי מגדירה את הציורים שלי כנחמדים ומשעשעים, אך אני (עדיין) לא כישרון יוצא דופן בתחום הציור.
(אגב - הרבה מהקונים ומהמתעניינים בחוברות שיצרתי ללימוד קומיקס לילדים דווקא ציינו לטובה את פשטות האיורים, וסברו שדווקא היעדר הרמה הגבוהה מבחינת איור עוזר לילדים להתחבר)
בעיני - חלק חשוב בעולם הקומיקס הוא, שילד שקורא ספר קומיקס או שלומד קומיקס לא יירתע מהרמה הגבוהה של האיורים ויפרוש.
אני מרגישה שאם אני קוראת "יומנו של חנון" וחושבת לעצמי שגם אני יכולה לצייר ברמה לא גבוהה מדי ועדיין להצליח - גם ילדים שיקראו יחשבו כך.
אז זה היה מבחינת הציור...
מבחינת הכתיבה - גם בגילי עדיין מעניין אותי לקרוא את הסיפורים של גרג הפלי, ולכן אני מסיקה שאכן יש מאחורי הסיפורים הללו מחשבה,
ולא סתם ניסיון לקלוע לטעם הקהל.
אמנם (אם לא נתייחס להיבט השיווקי לרגע) הייתי משנה את השם "יומנו של חנון" - כי לדעתי הספר לא ממש מתאר איך זה מרגיש להיות ילד חנון...
חסרה פה המורכבות האמיתית שבעניין
מצד שני - אם המטרה היא לתת ספר קליל שילדים ואנשים יכולים להתחבר אליו ולהתעניין בו אז הוא בעיני לגמרי משיג את המטרה.
אני מתלבטת כמה כוכבים לתת, כי אין ספר שגם יהיה הכי מחנך ומקדם ילדים וגם הכי נעים לקריאה וקליל. ואם יש אז זה ממש נדיר, ואי אפשר הכל. אני מניחה שאו שלושה או ארבעה.


















