ספר מעולה, כרגיל אצל ג'ודי פיקו.
בדומה לחלק מהספרים האחרים שלה, יש בו חלקים שקשים לקריאה, קשים להכלה.
* לגבי דניאל- דמותו היתה ונשארה תעלומה בשבילי
הרי בכל אדם יש יצרים חייתיים וכל אדם צריך לרסן את עצמו כדי להיות בן תרבות
למה דניאל חושב שהוא כזה רק בגלל שהוא גדל בכפר של אסקימואים עם אמונות שונות אודות חיות?
* בכמה נקודות בודדות לאורך הספר, הרגיש לי מעט "פוליטי", למרות שאין ספק שהסופרת הצליחה לתאר את הרגישויות שמאחורי הדברים בצורה אמיתית ולא קלישאתית.
ספר מעולה.

ספר חביב וקליל כמו שג׳ודי יודעת לכתוב.
הסוף קצת מוזר ולא מובן/בלי שום קליימקס.

"שינוי זה דבר מוזר.
אנחנו לעולם לא לגמרי בטוחים למה אנחנו הופכים, או אפילו מדוע.
ואז יום אחד אנחנו מסתכלים על עצמנו ותוהים מי אנחנו ואיך נעשינו כאלה.
רק דבר אחד בנוגע לשינוי נשאר קבוע...
הוא תמיד מכאיב."

(מתוך הקומיקס בספר, עמ' 64)

מהרגע שקראתי את 'שומרת אחותי' נעשיתי חובבת ספרים של ג'ודי פיקו. שומרת אחותי היה נהדר.
אחריו ההסכם- גם טוב, אבל קצת חוזר על עצמו.
אחריו תשע עשרה דקות- חוזר במדויק על המבנה על ההסכם. בסדר+ :)

אז אחרי בערך חודשיים שלא החזרתי את הספרים לספריה ולקחתי הארכת זמן (לא היה לי זמן! זאת לא עצלנות!!) סוף סוף החזרתי את הספרים: 'אנה פרנק' 'ארטמיס פאול' 'העצמות המקסימות' ואת- 'שלושה בסירה אחת' (שבכלל גיליתי שיש לי בבית) שאף אחד מהם לא גמרתי, ואת ארטמיס פאול בקושי התחלתי ! (את שלושה בסיר אחת בכלל לא התחלתי, כי העדפתי להחזיר לסיפריה כי יש לי בבית!)
הספר הזה היה בהחלט רענון.

נתחיל מהשם. 'המעגל העשירי'. איזה שם לא שיגרתי, מעניין, לא? המעגל העשירי במה? באיזה סבב? למה? של מה?
מסתבר ששל הגיהנום.

(לספר עצמו אריאל, את סוטה מהנושא!
אוקי, אוקי, לא צריך לצעוק!)

הספר.
יש לי כל כך הרבה ביקורת עליו.
כמו העובדה שהוא מלא באלף ואחת סטראוטיפים (ואולי אלף ושתיים:)), המון קלישאות ותובנות לחיים שברגע שקוראים אותן כבר מבינים (בדרך כלל!) שזה קשקוש אחד גדול, המווווווווווווווווון דימויים, הכתיבה עצמה לא יותר מבסדר, אף על פי שהיא מאוד זורמת (שעל זה, מההיכרות שלי עם ספרי ג'ודי פיקו אפשר כבר להגיד "כרגיל") המכתבים לעיתון הזויים לגמרי, והעלילה עצמה מתאימה יותר לסרט מאשר לספר מכיוון שהיא נהיית מטורפת יותר מרגע לרגע.

האם נהניתי ממנו?
כן.

הספר הפתיע אותי בכל כך הרבה כיוונים, והיו בו המון הפתעות שלא ציפיתי להן (לאו דווקא הסוף - שאותו דווקא ניחשתי, אבל חלקית הוא הצליח להפתיע אותי, כי ניחשתי עוד מלא סופים שונים!)
היה לי קשה להתנתק ממנו, ואין ספק שמדובר בספר מעניין. יכולתי גם להזדהות, בדימיון רצו וויכוחים ביני לבין דמויות. דמיינתי את עצמי במקום דמויות- רציתי גם אבא כמו דניאל! (הוא פשוט האבא המושלם~~ אבל אבא שלי גם מספיק:))

נקודה נוספת, הקומיקס בספר היה ממש מרענן ורעיון מצוין. היה נחמד לדעת איזה משפט היא החביאה שם, אבל לא היה לי כוח לחפש- (גם לא ידעתי אם זה אמור להיות בעברית ובאנגלית, אבל ניגשתי למשימה בנחישות!) ולא מצאתי באתר שלה (הוא באנגלית! כבר ציינתי שהאנגלית שלי עילגת!) אז מי שמצא- שיאמר לי, מעניין אותי לדעת.

אחרי שאתם גומרים את הספר ומוצאים את עצמכם כותבים ביקורת עליו (כמו עכשיו!) נדמה לכם שכל הספר הוא קצת אשליה. בכל ספר ג'ודי פשוט לוקחת את הנושאים הכי... איך להגדיר? צהובים? אומרים צהובים? הכי... הכי טריים והכי מעניינים (תשע עשרה דקות הוא אחד מהספרים הכי מעניינים שקראתי שמבוסס על מקרה אמיתי) שנלקחים מהמציאות ומפצלת אותם לכיוונים שונים שחלקם אפילו לא הגיוניים בעליל!
את זה כל סופר יכול לעשות. גם בצורה יותר טובה משל ג'ודי. ולכן ג'ודי היא לא מי יודע מה.. איך נאמר? מקורית.
אז זה או אני, שחושבת שהכל כאן קצת מסובך מידי בשביל מציאות, או שהמציאות האמריקאית היא אחת מהמסובכות ביותר שיצא לי להכיר!


נראה לי שסיבכתי אתכם לגמרי. אפילו תקציר על הספר לא נתתי לכם! אבל זה בגלל שאני לא משהו בכתיבת תקצירים. עדיף לקרוא מה שיש על גב הספר. גם זה אפילו לא מתמצת.
ושוב אני מתפזרת.


האם אני ממליצה על הספר? בגדול, כן. מומלץ יותר לאוכלי קלישאות (כמוני!!) או אנשים שכל הקלישאות יראו להם כמו קישקוש אחד גדול אבל לא יפריעו להם יותר מידי (כמוני!!).
גם מי שלא אוכל קלישאות יכול לקחת אותו ביום שישי אחד, לקום בבוקר ולהתחיל לקרוא, לסיים, ולהגיד שזה אחלה ספר.
אני חושבת שכמעט לכל אחד תהיה ביקורת מסויימת כלפיו- אבל במידות שונות.
אחרי הכל, מה שבאמת חשוב זה שנהנים מספר, לא?

(1..
2...
3...
4...
5..
6...
7....
9....
13....
15! 15 סוגריים! (נראה לי!)
אני חייבת להתחיל להיפטר מההרגל המגונה הזה של הסוגריים! חייבת!)

יש משהו נפלא בקומיקס אמריקאי שהגיוני רק בקומיקס.
לעולם לא ארים ספר על באטמן, או ספיידרמן. זה לא אותו דבר. לפחות לא כשזה מבית DC, משם הגיעה הסופרת.
העלילה, הדמויות המושלמות וסיפוריהן, ההתנהגות, האלימות, תיאור הרגשות- הכל יושב נפלא על קומיקס אמריקאי פרי עטה של סופרת שכתבה פעם קומיקס.
אני מבינה את ההתלהבות מסיפוריה, אבל יודעת מהיכן הם לקוחים ואיך הם עשויים.
היא רואה את התמונות ואת המסגרות בראשה עם הכתיבה, דמויות מצויירות סטייל ג'ים לי, מארוול הממוסדת.
לכן היא שמה לב לדברים שסוחפים אותה כמו אנטרטיקה ומנהגיהם, תרחיש אונס, מסיבות נוער בעלות אופי מיני וכמובן הספורטאים הכי פופלארים בבית הספר...
יש כאן אונס, סמים, תיכוניסטים, אוטסיידרים, מחשבות פנימיות כמנטרה, בריחות, סודות אפלים מהעבר של הורים עם סיפור יוצא דופן ובעיקר- רצון להכניס לפיקו סטירה ולקוות שרנדי קווין לא ילך בעקבותיה.
הסיפור מצוץ במיוחד בגלל האי דיוקים והמצבים האבסודרים שבו.
לא הגיוני שהחבר הכי טוב של נאשם באונס בתיכון וספורטאי מצטיין שצוחק על גיקים יודע לפרוץ לרשת סלולארית ולכל המחשבים בעיר.
יותר הגיוני שאותו גוש יבעט בכמה גיקים ויזרוק ביצים על ביתה.
הליך העניינים הזוי כולל המכתבים לעיתון למשל, שגרמו לי לנשום עמוק ולומר לעצמי "איזו טעות, למה אני קוראת את זה".
במצבים האלו היא ולכת עד הסוף, טרגדיה חיבת להיות טרגדיה אמיתית.
אבל סלחתי לדניאל.
דניאל סטון הוא בעצם דניאל סטיל, הגבר המושלם, ואם יעשו סרט על הספר המיותר הזה אני אצפה בו אם הוא ישחק את התפקיד הראשי.

העלילה סבירה, אך הכתיבה איומה. פעמים רבות ימצא את עצמו הקורא טופח על מצחו ביאוש לנוכח עוד רפליקה שחוקה של הסופרת בנוסח "אנשים אינם זוכרים את מה שאמרת, אלא מתאמצים לזכור את המ שלא אמרת" ושאר תובנות עלובות.
מומלץ לאוהבי יאיר לפיד.

קראתי בגלל "שומרת אחותי" ודי התאכזבתי, הספר לא לגמרי ברור והעלילה די מדאכת וחסרת דמויות סימפטיות. קטעי הקומיקס אמנם מוסיפים אבל דורשים די הרבה מאמץ להבנה...
סה"כ נחמד, אבל ממי שכתבה את "שומרת אחותי" הייתי מצפה ליותר.

נהנתי מהספר הזה כמו שנהנתי מכל ספר שלה שקראתי עד כה. הכתיבה שלה מאוד זורמת וקולחת ותמיד יש ערך מוסף לספרים שלה. אנחנו תמיד זוכים להעיף מבט על צורת חיים אחרת של אנשים שהחיים הציבו אותם במצב שונה, בין אם זה עקב מחלות שרובנו אפילו לא שמענו עליהם ובין אם זה מוצאים אתניים שונים - בספר הזה האבא גדל באלסקה- היא עושה את המחקר שלה ועושה עבודה טובה בלתרגם אותו לסיפור ורגש.

ספר נורא.
פשוט דוחה ונוראי.
בואו נתחיל מזה שהוא בוטה מדי לדעתי, ומגעיל. ממש ככה.
אבל הדבר העיקרי שהפריע לי, שגרם לי לזרוק אותו מעליי בסלידה כשסיימתי- היתה העלילה הלא- סימפטית. סופר צריך גם לדעת להתחשב בקורא, ברגשותיו. קל לסופר להרוג מי שבא לו בספר, כדי ליצור התרגשות בקורא, אבל סופר צריך לדעת שיש קורא שמתבעס מזה.
בוא נגיד ככה- התחלתי אותו, היה נחמד, אם כי משעמם למדי ולא ברור (וגס נורא). הדמויות טפשיות, חסרות עומק. וקורים להם כל כך הרבה דברים רעים שפשוט גרמו לי לתעב את הספר. הוא היה טפשי, לא ריאלי, חסר טעם ועניין, עם דמויות מפגרות ואומללות מרוב סבל שהסופרת מעוללת להם.

מדובר בסיפור מעניין, אין ספק. יש בו אהבה נכזבת, בגידה, תשוקות, מוסר ותעלומת פשע. לג'ודי פיקו יש את המתכון המנצח לרב מכר עם תיאורים יפים ודמויות רגשניות.
אולי בגלל שאני לא כל כך מתחברת להוויה האמריקאית היה לי קשה להתחבר אליהן אבל הרגשתי כל הסיפור כאילו דוק של קרח מפריד ביני לביניהן. גם כל המוסריות וההטפה קצת עיצבנו אותי. זה ספר יפה, מותח ומסופר טוב, וזהו.