יש כמה דרכים להביא שלום עולמי (קרי, שלום במזרח התיכון): 1. להיבחר למלכת יופי 2. להיות ג'ון קרי 3. לברוא את הגולם (היהודיה) והג'יני (הערבי) ולקשור ביניהם ידידות עזה.
מכיוון ששתי האופציות הראשונות חסומות בפניכם, מוטב שתלמדו מהלן וקר ומן הסיפור הפנטסטי שלה.
אני יודעת שחלק מהקוראים טולטלו טלטלה עזה והסיפור, שמשך אותם בכבלי קסם, המשיך ללכוד אותם גם בתום הקריאה. אני, לבושתי, קראתי בשובה ונחת, בהפסקות קלות ובינוניות, ודעתי מתהפכת והנקודות שחשבתי לתת לו מתזזות במוחי כאילו הייתי כילי שצריך לתת מעות לצדקה.
נו, שויין, הספר אכן אמריקני כיאה וכיאות, והקוראים הבוגרים גם הם נצרכים לאיזו פנטזיה שאיננה פנטזיית ערפדים, וכולם אוהבים קצת אקזוטיקה וקורטוב של היסטוריה וקמצוץ של דימיון וקורט של טרגדיה וכמה דמעות שילחלחו את כל העסק וערגה שלא באה על סיפוקה. הקיצר, הספר הזה הוא מאותן יצירות מתעתעות שאתה מטיח בפרצופן: זה לא אתה, זה אני. כולם אומרים שהספר נפלא וכבודו אינו מתיר לספר אחר לכבוש את רשימת רבי המכר? מה אני יכול לעשות שדעתי אינה יורדת לסוד גדולתו, וכישופו אינו מפיל עלי כישוף ואני נותרת שוות נפש? איך אמרתי, זה לא הוא, זה אני.
וכאן אומר בפה מלא מה שרציתי לומר בפתח דברי, ונצטרכתי להקדמה ארוכה זו כדי שיהיה לי כיסוי: הספר בינוני ביותר. בינוני. ביותר.
סליחה, הלן וקר, אני תופסת מחסה ואמשיך לשדר משם את שידורי המחתרת שלי.

במה העניין, אתם שואלים את עצמכם, ומיהו הגולם ומהו הג'יני?

ובכן, בפולין המעטירה של 1899 היה סוחר יהודי צעיר שהשדכניות לא מצאו לו כלה מתאימה. הלך זה אצל יהודי קבליסט של אברא קדברא וקישקושי קשקושים וביקש לייצר לו גולם. אישה גולם. וזאת עליכם לדעת, כי גולם מיוצר מאדמה וכל רצונותיו כפופים לזה של בעליו. ייצר לו הקבליסט המזדקן אשה ארכנית וחמורת סבר, שבעליה שם אותה בארון והפליג עמה לאמריקה. איתרע מזלו של הסוחר היהודי והוא לקה באפנדציט במחלקה השלישית, בין המוני מהגרים וחולדות. רגע לפני שמת, העיר היהודי את הגולם שלו בלחש-נחש, וזו בקושי זכתה להיות אישתו וכבר הייתה אלמנה.

הגיעה הגולם לאליס איילנד, האי שבו ערכו השילטונות סלקציה של המהגרים ובדרך-לא-דרך הגיעה אל מנהטן. החלק הזה, שבו מתואר מסעה של הגולם אל ניו יורק ואל הווייתה האנושית הוא מן היפים בספר. מהון להון מאמץ אותה רבי אחד, רבי מייר שמו, מכנה אותה בשם חווה, היא מתחילה לעבוד במאפייה וחייה הגולמיים לובשים צורה אנושית.
ומן הצד השני, בשכונה הסורית של מנהטן, בוקע לו ג'יני (שד עשוי מאש בסיפורי אלף לילה ולילה של אגדות ערב) מתוך קנקן נחושת, בו היה לכוד אלף שנה. הג'יני, שמשתחרר היישר לתוך סדנתו של איש הברזל והפח, בוטרוס, הופך להיות שולייתו ועוזרו הראשי ומכונה על ידו אחמד.
וקר מתארת את חייה של חווה, מספרת על חייו של אחמד, כמו על שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו. אחרי מאה ושמונים עמודים בערך היא מפגישה ביניהם באקראיות. אבל רגע! אם חשבתם שיעופו פה ניצוצות ג'יניים, טעיתם. ידידות זהירה ומהססת, חד שבועית ונטולת מעוף. הם עורכים טיולים במנהטן רבתי, בפארקים, מונומטים, גגות, מדרגות חירום, בקיצור, אנחנו עורכים סיור במנהטן של תחילת המאה ועשרים עם שיחזור תקופתי לא רע. הדמויות היהודיות, הדמויות הערביות, כולם נחמדים נורא, מנומסים נורא, תרבותיים נורא. האם הלן וקר יודעת הרבה על אלף שנות איסלם? אינני יודעת. רוב רובו של הסיפור הערבי מסופר כמו אגדה לילדים. האם הלן וקר יודעת הרבה על יהדות? מסופקני. הרבי שלה, רבי מייר (ע"פ התרגום, ונדמה לי שצריך היה להיות רבי מאייר) הוא מאוד אורתודוקסי מצד אחד, ובקושי דתי מצד שני, ללמדך שווקר עשתה תחקיר, אבל לא תחקיר מושלם.

אבל הקבליסט היהודי מפולין יפתיע אותם ויגיע לניו יורק כדי למצוא מזור לנפשו המסוכסכת. הקבלה של כל הקבליסטים האלה היא בוקי סריקי, שאפילו אסתר, היא מדונה, יודעת עליה יותר מהלן וקר.

כשיגיע הרשע לניו יורק יקרו המון דברים עצובים ורעים ולא לגמרי מובנים (לי, בכל אופן) ושוב יתחברו הג'יני והגולם (שנפרדו בנסיבות עצובות באמצע הספר) והמון דברים יתבהרו והמון דברים יסתבכו עד הסוף המר-מתוק.

וקר יצרה סיפור נחמד על גולם ועל ג'יני. זה לא בדיוק סיפור על שניהם ביחד כי יש די מעט משניהם ביחד בספר הזה. היא בראה גולם חמודה ומקסימה שמאוד אהבתי וג'יני יהיר ומאצ'ואיסט שלא כל כך אהבתי, והמון דמויות משנה, שתופסות נפח עצום בסיפור הזה. וגם רשע אחד לרפואה. הסיפור מעניין מפני שהוא מדלג בין הדמויות ומשאיר אותנו סקרנים.

מה שאין בסיפור המעניין של וקר, זה אותו מטה קסם שמכשף את הקורא.

למטה הקסם הזה קוראים כישרון.

אילו לא הייתי צריכה לקרוא את הספר במסגרת מועדון הספר, קרוב לוודאי שהייתי מתרחקת ממנו כמו מאש. מגלמים, ג'ינים, מכשפים, לוחשי לחשים, מחלקי קמיעות וקוראים בקפה אני משתדלת להתרחק כמיטב יכולתי, אם כי כמה גלמים מתעקשים לרדוף אותי גם במבצרי.
צריך גם לדעת להודות בטעות, אז טעיתי, טועים, טל"ח. הספר רחוק מלהיות ספר פנטזיה כמרחק גולם מהג'יני, כמרחק המדבר הסורי לישוב היהודי בפולין, כמרחק גבר ואישה. זאת אומרת יש נקודות השקה, אבל השוני הוא העיקר.

בעיירה נידחת בפולין מחליט סוחר כושל לברוא לעצמו אישה ומגייס לשם כך רב מושחט, הבקיא בתורת הנסתר. התוצאה היא אישה יפה וחזקה, תמירה ונכונה לרצות, אך תמימה כתינוקת ביום הוולדה. לרוע המזל, בדרכם לניו יורק, מת הסוחר ונוטש את הגולם לגורל מר ביותר, אילולא רב אחר, האנטיתיזה לבורא שלה, שהופך לאביה ומדריכה הרוחני.
באותו הזמן, נזרק קנקן נחושת ישן אל תוך הכבשן בחנותו של מסגר, מהגר סורי שגר ב"סוריה הקטנה" בניו יורק. התוצאה היא ג'יני, הכלוא בגופו של אדם, הנפלט אל החיים בתפוח הגדול לאחר מאות שנות מנוחה ועוד מאות שנים של חיים מדבר.

הגולם והג'יני, היא יציר האדמה ואצלו האש פועמת בפנים, היא "נולדה" לתוך מסורת היהודית והוא חי בין הבדואים, היא נכונה לרצות ומשוועת לשליטה ולסדר בחייה והוא משתגע מעצם האפשרות שחירותו נלקחת ממנו. לכאורה אין שני יצורים שונים יותר זה מזה. עם זאת, כשהם נפגשים, שניהם מזהים את השונות האחד בשנייה ושונותם מקרבת ביניהם עד הסוף הבלתי נמנע.

הספר הוא לא פנטזיה, אלא אלגוריה. המאבק בין העדר הרצון לאנוכיות, בין השליטה לחירות, בין החדלון לפחד ממות, בין הטוב וטהור לרוע המוחלט.

מומלץ בחום, לא רק לאוהבי "אלף לילה ולילה".

ותודה לחברה יקרה ממנה קיבלתי את הספר במתנה:-)

אכן כמו שכתוב בכריכה הקדמית :
"כמה בני מזל אלה שטרם קראו אותו."
כבר מן ההתחלה יש תחושה כזאת.
מסקרן מושך ומביא למחשבה קבועה מתי אפשרי לי להתפנות ולהמשיך לקרוא.
שונה ומיוחד.
ממליצה בחום.

את התואר האקדמאי שלי עשיתי (כמה מפתיע) בסיפרות עברית. המסלול היה ברור לי, בגריות, צבא ואוניברסיטה. הייתי בטוחה בבחירה שלי ובטוחה בהנאה שמחכה לי בלימודי התואר, אממה, ציפיות לבד ומציאות לבד. בלי להלאות אתכם, תואר ראשון בספרות עברית נחלק לשלושה חלקים: ימי בניים, חז'ל והספרות החדשה. מימי הבניים כנראה הביאו את המרצים שירצו על זמנם האקטואלי, מדור חז'ל הינו מדרשים והרבה ותלמוד (כן , למדתי בבא מציעה פרשת המפקיד במשך שנה פעמיים בשבוע) ואז תגידו לא נורא המדור של החדשה יפצה על הכל... זהו שלא. מעבר ל"תורת הבית החרוז והמישקל, לניקוד, ולאסטטיקה , החדשה בקושי מגיעה לעליות ראשונה ושניה, תחילת המאה העשרים. בעודי מדדה שלוש שנים בחריקת שיניים על ההחלטה ללמוד ספרות עברית מצאתי נחמה דווקא בחלק השני של התואר , b.a הכללי, שם ניגלה לי עולם ומלואו, מאות קורסים לבחירה, נצרות ,איסלם, מצריים הפרעונית, גרוש ספרד, רוסיה בימי סטאלין, לימודי מיגדר, ארכיאולוגיה וכו וכו וכו ריחפתי לי מקורס לקורס כמו בחנות לממתקים טועמת מזה ונותת ביס מזה... ואז הבנתי משהו על עצמי, אני אוהבת לטעום, מספיקה לי נגיעה של הדברים, את העומק אני שומרת ליישום בחיים, לעשיה, לאימהות, לקרירה... והנה קראתי את הגולם והג'יני, ויש שם גולם וג'יני, קבלה, כישוף, איסלם, יהדות, ניויורק, אנושיות, אהבה... מצאתי את עצמי גומעת את הספר וכל כך נהנית... נכון, הספר לא הכי עמוק, לא הכי בכלום אבל זה מה שמהנה בו יש בו הכל מהכל מבלי חפירות. אמר לי פעם מישהו תחביב לא הופכים למקצוע... תחשבו על זה!

****
בס"ד




חשבתם פעם על המילה "השם"? אנחנו אומרים, ברוך השם, השם ירחם, קידוש השם, אם ירצה השם, השם אמר, השם נתן, השם לקח, יהי שם השם (!) מבורך. (תנוח, זשל"ב). אני פוחד לומר שיש בזה משהו קצת אידיוטי, לפחות באזניו של חילוני מערבי. "השם". פחחח.

תכל'ס, מדובר כאן על השם המפורש של ההוא, נו, שאין להזכיר את שמו אלא בסיכול אותיות, שמתוך החינוך הדוסי למחצה שלי עדיין מתעוררת בי אי נוחות לא קטנה כשאני צריך לקרוא או לבטא בקול, אפילו את המילה "אלוהים" (ולא אלוקים החניוקי), שלא לומר "אֲדֹנָי", או שני יו"דים רצופים, שלא לומר, אה, Yehova, או כמו שאומרים את זה בחוגים שהסתובבתי בהם עד לא ממש מזמן, יו"ד קיי ו"ו קיי, ונאמר כבר ש"כל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם".

השם המפורש, אגב, לא חייב להיות זה שהזכרתי ברמז בפסקה הקודמת, וע"פ חכמי קבלה לאורך השנים יש שסוברים שהוא מורכב מארבעים ושתיים אותיות או אפילו שבעים ושתיים (אחרת כל אחד היה יכול להשתמש בו). ע"פ הקבלה ותורת הנסתר, לשם המפורש יש עוצמה אדירה וכוח מיסטי, ואפילו לאותיות העבריות עצמן. הפולקלור היהודי יודע לספר שאילו היו מניחים נייר שעליו כתוב השם המפורש ב"פיו" של גוש חימר, ואת המילה "אמת" על מצחו, הוא מתעורר להיות גולם אדיר כוח שעושה את רצון אדונו עד שמוחקים את האות אל"ף מהמצח שאז נותרת המילה "מת". כוח המילים.

הלן וקר לוקחת את הדי-מעט הזה, פלוס עוד קצת פולקלור, מיסטיקה עממית והו-הא ספרותי, ורוקחת איזה מין מיש-מש מוזר, שלמרות שאין בו דיוק אמיתי בפרטים, דווקא יש בו אגדה מרתקת למדי על שני יצורים מיסטיים, גולם "יהודי" שהיא גם אישה בנוסף לכל, וג'יני, שד ערבי מסוקס מאגדות אלף לילה ולילה (אבל לא רובין וויליאמס חביב וכחול שמגשים משאלות אלא שד שנולד מניצוץ אש עם כוח לשנות את צורתו ולצאת ולבוא מחלומותיהם של בני אדם, שנלכד ע"י מכשף בתוך מנורת שמן, אלא מה) ברחובות ניו יורק בסוף המאה התשע עשרה.

אני קצת חצוי בתחושותיי לגבי הספר הזה. מצד אחד, קראתי אותו בעניין רב. הסיפור שיש בו טוב ודי מהודק למעט חורים קטנים פה ושם, הגרעין שלו - להפגיש מיסטיקה עם מציאות וליצור אפילו עירוב תרבותי מסויים בין פולקלור יהודי וערבי - הוא מקסים, וגם הכתיבה לא רעה, אלא שמשהו באופן שבו הסיפור מתואר מרגיש ראשוני, פשטני, רומנטי וילדותי. הדמויות, למרות הקונפליקטים שבהן הן שרויות, מרגישות מעט טיפשיות ושטוחות והמילים שלהן שהיו יכולות לייצר משהו רב עוצמה, מרגישות כמו דיבור יכנעאי-קצת שהוא מסביב, הוא לא אמיתי, ולכן גם לא הצלחתי להתחבר או להזדהות או אפילו להתרגש, גם לא בשיאי הסיפור. אז אם זו אגדה, אז היא נשארת אגדה, ואגדות נחמד להקריא לילדים לפני השינה, ולאיים עליהם שאם לא יגמרו את האפונה אז יבוא הג'יני וייקח להם את הצעצועים. אבל כספר למבוגרים שיוציא ממני רגש משמעותי, הספר הזה לא מספק את הסחורה - למרות שהוא די מתיימר לעשות את זה.

שיהיה לכם אחלה יום, בעזרת השם.



****

בפולקלור הערבי הג'יני הוא שד בעל כוחות עצומים. למרות כוחותיו אלה אדם שהוא קוסם, או החכם באדם כמו סלומון (כן, ההוא...) יכול לשלוט בהם ולשעבד אותם. הג'ינים מתחלקים לדרגות אבל אם הצלחת לשעבד ג'יני מהרמה הגבוהה, כל שאיפותיך יתמלאו וגם (כמעט) חיי נצח. ג'יני משועבד אפשר לכלוא בקומקום, ושם הוא יישאר עד שישתחרר. הפולקלור היהודי לעומת זאת, יצר את הגולם: זה יצור בעל כוח פיזי רב, שנוצר לציית ולשרת. הוא כפות אל יוצרו בקשר בל יינתק, בדרך כלל הוא חסר "נשמה" ולכן הוא בדרך כלל אילם, ותמיד מגיע שלב בו יש להשמיד את הגולם כי צרכי האלימות וההרס שבו מסכנים את יוצרו, כמו את הסביבה.

אלה הדמויות אותן יצרה וקר בספר הביכורים שלה. הסיפור מתרחש בניו יורק של סוף המאה ה 19 - עיר של מהגרים, אליה מגיעים פליטים ממקומות רבים שחוו סבל בארצות הולדתם ומנסים להפוך את החיים בארץ החדשה עם השפה והתרבות השונה והמבלבלת לארצם. וקר יצרה את דמות הג'יני כגבר יצירתי וחופשי, פתיין שאינו מוכן להתחייב ולהתמסד, שכל שאיפתו להיות שוב חופשי, ואת הגולם כאשה פחדנית, צייתנית, אמפתית וחרוצה המוכנה לקחת את סגולותיה, כולל נשמתה היתרה, לסגור אותם בכספת ולזרוק את המפתח.

הסיפור מרתק ביותר: וקר יודעת לספר את הסיפור, כתיבתה טובה מאד, ולמרות שהסיפור הוא אגדה תובנותיו כלל אינן אגדתיות: הוא עוסק בחופש ושיעבוד, ביכולת אמפתית, בנאמנות, בנכונות להקרבה עצמית ובעיקר באהבה ובפנים השונות בהן היא מתבטאת. וקר מוסיפה לדמויותיה תפיסת מוסריות אנושית (אם אגדה אז עד הסוף...) ועל הדרך היא מתארת את הקהילות הקטנות שיצרו היהודים והערבים בעיר באותה תקופה.

הביקורת של מתלמד היא שכיוונה אותי אל הספר, ממנו נהניתי מאד (תודה!) אהבתי את הסיפור, אהבתי את הדילמות המעניינות והדרך בה הוא גורם לך לחשוב עליהן.
וחשבתי גם, שאם שתי דמויות הפולקלור של שני העמים, השונות כל כך זו מזו, שנוצרו באיזורים כה מרוחקים זו מזו, יכולות להסתדר בינהן כל כך טוב בסיפור, אולי גם העמים שמציאו אותן?...

מכירים את ג'יני?
לא זה מהספר, ג'יני התוכנה, Geni.

יום השואה תמיד מוביל אותי לחיטוט בשורשי המשפחתיים.
הפעם, שאלה תמימה הובילה אותי לבת דודה של אבא שלי, שמסתבר שמחקר גניאולוגי הוא התחביב שלה מאז יצאה לפנסיה, ועץ משפחתי מסועף ועמוק שורשים הולך וצומח ב - Geni.
גם לבעלי במשפחה, מסתבר, יש משוגע לדבר ועץ משפחתי פורח, אבל אף אחד לא טרח לעדכן את Geni בכפילות: בעלי, אני והילדים מופיעים פעם בעץ הזה ופעם בעץ הזה.
פעם היו מבקשים מהג'יני משאלות. היום האפשרויות מצומצמות הרבה יותר וכל מה שאפשר לבקש מג'יני הוא למצוא קשר משפחתי.
אז ביקשתי.
קשר משפחתי בין בעלי (בעץ המשפחה שלו) לביני (בעץ המשפחה שלי).
ומה אתם יודעים, לג'יני יש כוחות קסם וקשר כלשהו נמצא.
33 אנשים וקפיצות לולייניות בעץ המשפחה - אחורה, קדימה, הצדה, בן הזוג לשעבר של הגיס של הבן דוד... ויש קשר.

נזכרתי פתאום בקשר הזה כשהייתי קרובה לסיום "הגולם והג'יני".
אח, לו היו לג'יני מהספר הכוחות של ג'יני התוכנה, הוא היה עולה על הקשר הכמעט משפחתי בינו לבין הגולם מיד מההתחלה, ולא מעט התלבטויות, התחבטויות וסיבוכים היו נמנעים מאיתנו.
כן, זה אמנם נשמע כמו פתרון מופרך מעט עבור רומן המתרחש במאה ה-19, אבל חלקים לא קטנים של עלילת הספר מופרכים לא פחות.

הגעתי לספר הזה במצב הרוח הלא נכון.
משום מה, חשבתי שמדובר בספר מעמיק, בסופרת שערכה תחקיר מדוקדק על המיתוסים עליהם מתבסס הספר והטמיעה בספר שלל רעיונות עמוקים. אז חיכיתי למצב הרוח המתאים לספרים כבדים, לקחתי נשימה עמוקה כדי לצלול לעומק... והתנגשתי ברצפה.
ככה זה כשקופצים ראש היישר לבריכת הפעוטות.
זה ספר חביב בסה"כ, השחזור ההיסטורי של חברות המהגרים במאה ה-19 מעניין (הסתבר שהמחקר שזכרתי שהסופרת עשתה עסק בעיקר בתחום הזה), העלילה רבת פיתולים, יש לו גם רעיון או שניים, משהו על היכולת של האדם (או היצור?) לחרוג מהטבע שלו, מהתכתיבים של תכונותיו המולדות. אין מסקנות.
הוא כתוב בשפה פשוטה ומסתיים בצורה קצת מעצבנת, בסוג של הפי אנד שלא באמת מסביר איך רוב הבעיות איתן מתמודדים הגיבורים יכולות בכלל להיפתר בהמשך.

האופן בו הספר מציג את תורת הסוד, הקבלה, מעצבן במיוחד.
נכון, הספר הוא ספר דמיוני בו קיימים שלל כוחות כישוף דמיוניים, ולכן זכותו להציג את הדברים באיזה אופן שהוא רוצה, אבל תורת הקבלה היא דבר שקיים במציאות (התורה עצמה, כן? בלי להיכנס לשאלת הכוחות והיכולות שיש לה או אין לה), רבנים הם דבר שקיים במציאות ואילו אופי הקשר שרוקחת וקר בין השניים - לא ממש.
ארון הספרים היהודי, אליבא דהלן וקר, מלא בספרי כישוף.
לכל רב טמונים, בין מדפי הספרים שלו, גם ספרי קבלה/כישוף (מה ההבדל?) שהם אוצרו היקר ביותר, וזו, כמובן שטות מוחלטת.
ארון הספרים של רבנים יכלול לרוב ספרי הלכה והגות, רק אצל רבנים מז'אנר מאוד מסויים יהיו גם ספרי קבלה.
האופן בו עובדים כישופי הקבלה הוא טכני לחלוטין: יוצרים נוסחאות מתאימות, מצרפים צירופים, ממלמלים את המילים הנכונות... וזהו. רק שרביט הקסמים חסר.
אפילו בעולם של הארי פוטר אתה צריך להיות בעל כוחות מסויימים כדי שמילות הכישוף יפעלו עבורך. אז אם חיכיתם עד היום לינשוף מהוגוורטס והוא טרם הגיע, לכו ללמוד קבלה. מסתבר שזה פשוט יותר.
יש בספר צרימות קלות נוספות בכל מה שנוגע ליהדות, שמגלות גם הן שהתחקיר שעשתה וקר בנושא, אם בכלל עשתה, היה מינימלי.

(דוגמה קטנה: הויכוח של הרב עם אחיינו, בו הוא עונה לשאלה "למה לשמור על חוקים עתיקים במקום להסב לשולחן אחד עם שכנינו?" בטיעון הרבני להפליא: "כי אנחנו יהודים! וככה אנחנו חיים! החוקים שלנו מזכירים לנו מי אנחנו, ואנחנו שואבים מהם כוח!"
מסתבר שעשרות שנות לימוד ורבנות מכשירות אותך כמכשף בפועל, אבל לא נותנות לך אפילו קצה חוט לגבי שאלות אמוניות).

בסך הכל, ספר קליל וחביב להעביר את הזמן, רק אל תטרחו לנפח ציפיות. גם לא מצופים. המים לא מספיק עמוקים כדי לצוף בלאו הכי.

על פניו, זה היה נשמע כמו ספר מצויין בשבילי.

גולם בודדה וג'יני שחש לכוד נפגשים במפתיע בניו יורק, עיר האפשרויות הבלתי מוגבלות שבלב אמריקה הגדולה.
שניהם נמצאים לבדם, מרגישים בודדים ומאומצים על ידי קהילות בודדות כמוהם, הגולם נאספת על ידי רב מזדקן ואלמן אל ביתו שברובע היהודי דובר היידיש, בעוד את הג'יני מוצא פחח סורי לשעבר מקהילה חמה של מהגרים סוריים.

אמרתי על פניו, כי פשוט לא הצלחתי לקרוא ולהנות מהספר. אני, שיכול לספור על יד אחת את כמות הפעמים שחדלתי מלקרוא ספר באמצעו, לא יכולתי לקרוא יותר. והאמת? רווח לי.

אז מה אולי הפריע לי? אלו בוודאות לא הדמויות. הדמויות של שניהם פשוט מצוינות, וגם כל דמויות הרקע מלאות עומק ואישיות.

העובדה שמדברים על דת, ובמיוחד על היהדות? לא, זה לא זה. שתי הדתות, היהדות והנצרות (הקהילה הסורית היא נוצרית) מתוארות בצורה נהדרת, ללא שיפוטיות כלפי הדת. גם הספקות באמונה שחש הפחח מבוטאים היטב.

אולי זה סתם דיוקן היסטורי משעמם שכתוב רע? עוד טעות. מעבר לדיבור ההיסטורי, יש גם עיסוק בפנטזיה קבלית וכללית, והספר הוא לא תיאור משמים כלל וכלל. הכתיבה גם היא סוחפת ומלאת פרטים.

העלילה הייתה אולי הנקודה החלשה ביותר לדעתי, כאשר 200 העמודים הראשונים הם פשוט.. תיאור חיים של הדמויות. אין כל כך משבר מתקרב, למרות שהוא נרמז ברקע. כשאני חושב על העלילה במבט מרוחק יותר אני רואה שכן קיים בה משהו, אבל פשוט לא הצלחתי להרגיש את זה.

אין לי שום הסבר הגיוני למה לא הצלחתי לקרוא את הספר הזה, ואני בטוח שאחזור אליו בהמשך לניסיון שני, אבל כרגע נפרדנו כידידים. אני כן ממליץ על הספר הזה, כי הוא כן מעניין, כתוב היטב עם דמויות עגולות ושילוב מעניין ומאוזן היטב של רומן היסטורי ופנטזיה.

כשהייתי קטנה, נהגתי לשבת בדשא, על יד העץ האהוב עליי, ולהושיט את ידי, עם אצבע מופנית החוצה. הייתי מדמיינת שציפור קטנה נוחתת עליה, עם פלומה רכה ורגליים זעירות. דימיתי לעצמי שהאצבעות שלי הן ענפים, ושהציפורים המשוטטות מעליי ומחפשות מנוחה לא מפחדות ממני. כשהתבגרתי, אצבעותיי אמנם התארכו, אבל הדמיון התקצר. התמימות הזו, האמונה שהציפור תיגש אליי אם רק אדמיין שזה אפשרי, כבר לא חלק ממני, אבל היא סיפקה לי כמה רגעים קסומים שלא הצלחתי לשחזר מאז בשלמותם.

בספר "הגולם והג'יני" יש מעט מהתמימות הזו, מספיק כדי שאזהה ואחבק אליי. יש בו פיסה מהדמיון ההוא של ילדה בת שבע, יושבת על כר דשא ליד הכביש ומדמיינת שהעולם גדול יותר.
הוא מתאר מפגש בין שתי דמויות שאינן בנות אנוש, ועם זאת אנושיות בצורה מפחידה, ועושה זאת בנעימה של מספר-סיפורים שחודרת ללב ומקימה שם בית קבע.

חווה היא הגולם, שנוצרה כיוון שיהודי אחד חשב שהוא מסוגל. היא מגיעה בדרך לא-דרך לניו יורק, ערב רב של מהגרים מעשרות ארצות. שפע בני האדם מהמם אותה, והיא משוטטת אבודה עד שאדם טוב לב מוצא אותה, ומושיט את ידו. באותו הרגע, חווה, מוקפת ציפורים, היא כמו ציפור מפוחדת בעצמה. ובדיוק כמו בדמיונות המפוארים שלי מגיל שבע, היא מסכימה להתלוות אליו.
אחמד הוא ג'יני, לכוד ורדוף על ידי עבר שהוא לא מסוגל לזכור. הוא מתעורר בשכונה הסורית של ניו-יורק, ותביעתו לחופש, אותה הוא משמיע באופן בוטה, מהדהדת לכל אורך הספר כמו תפילה של איש ששכח את המילים הנכונות, אך לא את הכמיהה.
בכל צעד מצעדיו הוא מחפש אחר החירות שאבדה לו, בעוד חווה מחפשת את הביטחון שבידיעה לאן ללכת.
כשהם נפגשים, זה פלא. מעבר לכך, תצטרכו לקרוא בעצמכם.

אני מודה, לקח לי זמן להחליט מה אני מרגישה בנוגע לספר. הכתיבה של הלן ווקר נפלאה והתרגום עושה חסד עם הספר, בלי ספק. חייבים לציין לשבח את בניית האווירה, ובעיקר את העובדה שווקר נותנת מקום לכל דמויותיה, ראשיות ומשניות כאחד (ובזה היא קנתה אותי). ה"טוויסט", התגלית שבסוף הספר בנוגע למקומם של כל הדמויות, הימם אותי.
מצד שני, יש בספר מעין תמימות שמסוככת עליו ונותנת לו נופך אגדתי משהו, שבקריאה ראשונה העיב מעט על הקריאה בעיניי והוריד מהאמינות. מלבד זאת, האופן שבו הוצגו חלקים מסוימים ביהדות צרם לי (במיוחד ה"הוקוס פוקוס" של הקבלה). ולמרות זאת, הספר הזה רדף אותי בחלומותיי, וזה זמן רב שלא לקחתי איתי ספר עמוק אל תוך הלילה. בסופו של דבר הרגשתי שאני חייבת לחזור אליו. ובאמת, כשמצליחים להסתגל לאווירה הרכה שהוא מייצר, ומשאירים את הציניות בצד, מקבלים ספר יפהפה מטובל בהרבה קסם, שנשאר חלק ממך זמן רב לאחר סיומו.