ספר מתח מיוחד בו ליליאן מקבלת משרת אומנת על זוג תאומים מיוחדים אשר בתהליך מיוחד עורם עולה באש.
התאומים הינם ילדהם של איש ציבור ואישתו בעבר.
אישתו החדשה הינה חברת לימודים של ליליאן ולהם בן משותף.
התאומים נקשרים אל ליליאן, מצבם המיוחד מצריך טיפול מיוחד וליליאן נרתמת לכך.
העלילה מעניינת , מאבקה והקשר המיוחד שמפתחת ליליאן לילדים שעל פניו לא רצויים ו"מפריעים" לקריירה הפוליטית של אביהם.
מעורר השראה.

נהנתי מאד

במילה אחת- נפלא.

ובהרחבה-
נפלא, נפלא, נפלא. לא פחות מנפלא.

צ'יק ומייק הם שניים, בודדים כל אחד לעצמו, עדש הם מחליטים לצאת למסע משותף.
אולי מחליטים זה יומרני, 'מסע' זה בטח יומני.
הם כולה יוצאים ונוסעים, שאלו מכונית מאנשהו, בלי ממש לשאול, ונסעו להם, בלי כיוון, קדימה.
המסע שלהם הולך ומסתבך, ונעשה מפותל
ודווקא הם הולכים ונפתחים, ומתפתחים, ומשתחררים, ומשהו בהם נבנה ונולד מחדש.
ספר מומלץ.

הספר מתאר ארועים היסטוריים בשלהי מלחמת העולם השניה, מספר את מנוסת המובסים הנאצים ועוזריהם מהארצות הבאלטיות וצפון פולין.
הסיפור הוא מארג עדין של קצות חוטים תלושים.
מסופר ברגישות אין קץ, מותח, מזעזע מעורר הזדהות וחמלה (כן, לא מהסיבות שאולי קופצות לראש, אין כאן הזדהות עם הנאצים, ההפך).
מוראות המלחמה במיטבן.
הכתיבה קולחת, ולא כמו שקורה לרוב בסוג הספרים בהם בכל פרק דמות אחרת מספרת את סיפורה,
והקורא מחכה לדמות "שלו" שתחזור מהרקע,
כאן כל הדמויות היו שלי.
---------------------
ספוילר: מלימודי מלה"ע השניה בארץ נעדר הפרק הזה על אסון הספנות הגדול בהיסטוריה האנושית
גם אם רוב הנספים היו נאצים, ראוי שייזכר.

הספר מתחיל בשנת 2011 , וחוזר אחורה לשנת 1960 עם סיפורן של מרי אלה(17) ואחותה אייבי(15)
וג'יין העובדת הסוציאלית(22) שהן הדמויות המרכזיות בסיפור.
מרי ואייבי הן עניות, זה כל חטאן. ועל כן הן נכנסות לרשימה של נשים המתאימות לעיקור כדי שלא יתרבו ויכבידו על המדינה.
"את עוד תראי. שניים, זה טוב. שלוש ילדים, עדיין טוב, אבל יש לך פחות אוכל בשבילם וקשה להשגיח.
ארבע ילדים זה עוד יותר גרוע. חמש, לא טוב לאימא ולא טוב לילדים".

כשג'יין העובדת החדשה נכנסת לעובי הקורה, היא מבינה שהשיטה לעיקור לא פוסחת על נערות צעירות
שעתידן להפוך לאימהות חסום בידי המדינה. גורלן נקבע ונחרץ מבלי יכולת להתנגד.
ג'יין צריכה להחליט כיצד לנהוג , והדבר מטלטל את עולמה.
"את צריכה אומץ בשביל לעשות את העבודה הזאת" אומרת לה פולה, חברתה לעבודה.

"לפעמים משלמים מחיר כבד על לצאת מהקווים" אומרת לה אימה
"רק את יכולה לדעת אם זה שווה את המחיר".

הסופרת מתארת תקופה אפלה באמריקה שהתקיימה עד שנת 1975,
תקופה בה עוקרו יותר מ-7,000 מאזרחיה ביניהם רפי שכל, 'פושעים' צעירים,
חולי אפילפסיה, שכבות מצוקה וכל מי שעיקורם נחשב 'לטובת הציבור'.
לא היה פה מקום למשא ומתן. המדינה החליטה וזהו סוף פסוק.
ארצות הברית הדמוקרטית הייתה נגועה באפליה, בגזענות ובמיזוגניות שנראתה אז מובנת מאליה.

הספר מעניין, חשוב, קריא ונוגע ללב. מומלץ.

ספר טוב ומעניין. קראתי את 2 הספרים הקודמים של תומס אוגדן -פסיכולוג ידוע שהפתיע בפרוזה שכתב. תיאור חייהם של בובי רנפרו וקרול/מדלן - שניהם גדלו במשפחות קשות שהשפיעו על חייהם הנוכחיים ואיכשהו במקרה התחבר להם להיפגש ולנסות לחיות ביחד, כאשר כל אחד מהם שומר עד גבול מסויים על סודותיו. ברקע - אחיו הבכור של בובי, ג'ורג' - שבגיל די צעיר איבד את דרכו וסובל ממופרעות נפשית. קרול שמחליפה את שמה ברגע פתאומי של ההיכרות עם בובי, מחליפה בכך גם את זהותה הקודמת בה היתה צריכה לטפל באמה האלכוהוליסטית ולאבד את אביה לטובת מאהבת. הסיפור שלה עם בובי וההצלחה של שניהם להתעלות על בעיות העבר, לתקן, להתגבר ולנסות לחיות את חייהם יחד - מעוררת השראה וכתובה היטב. הרגע שבו קרול/מדלן מבינה את הטעות הקשה שלה בהתייחסותה לבובי והיכולת שלה להודות בטעותה ולעבור דף - הוא אחד הרגעים המרשימים בספר זה.

על גב הכריכה, הספר הזה מציע לקוראים נרטיב נועז החוקר מערכות יחסים מורכבות על רקע מאבקים אישיים. עם זאת, למרות הפוטנציאל שלו, הרומן הזה בסופו של דבר לא הצליח לספק לי את אותו סיפור שובה לב שנמצא בעבודתה הקודמת של גרינווד, "כל מה שקרה שם באמת".

ברומן הקודם שלה, גרינווד הפגינה יכולת ייחודית להתעמק במערכות יחסים לא שגרתיות, ויצרה סיפור שכבש אותי בחקירה הנועזת של האהבה בין הדמויות והנסיבות לכך. "כל מה שקרה שם באמת" היה קריאה מעוררת מחשבה וטעונה רגשית שהותירה בי רושם מתמשך.

למרבה הצער, "השבועה הנמהרת שלנו" לא מצליח לשחזר את ההצלחה הזו. הספר מציג מגוון של דמויות, שכל אחת מתמודדת עם מערך האתגרים שלה. אמנם הניסיון של המחברת להתייחס לנושאים כמו בריאות הנפש והנורמות החברתיות ראוי לשבח, אבל הביצוע לא משאיר טעם טוב במיוחד. הדמויות לעתים קרובות נראות כחד מימדיות ותוך כדי קריאה הרגשתי שאין באמת שם עומק שמושך אותי.

אחד החסרונות המשמעותיים ביותר בעיניי של הספר הוא הקצב שלו. העלילה נגררת ונגררת, מה שהקשה עליי לשמור על רמת עניין עקבית… בעוד ש-200 העמודים הראשונים עשויים להציע כמה רגעים מסקרנים, נראה שהפוטנציאל של הסיפור לא ממומש במלואו, מה שהותיר אותי עם תחושת שעמום ופשוט לא הצלחתי להמשיך מעבר לעמוד 200 . באמת שניסיתי.

לסיכום, הספר נוכחי נאבק בסטנדרטים שהציבה הסופרת בספרה הקודם. “השבועה הנמהרת שלנו” אמנם מנסה להתמודד עם נושאים חשובים, אך התפתחות הדמיות החסרה שלו ובעיות הקצב שלו מונעים ממנו להגיע לאותה רמה כמו "כל מה שקרה שם באמת". עבור אלו שנהנו מהספר הקודם של גרינווד על מערכות יחסים מורכבות, הרומן הזה עלול לא לעמוד בציפיות.

מצויין כשאר ספריו של תומס אוגדן. פסיכיאטר בעברו, כנראה, עבד עם ילדים, ולוקח מקרים והופכם לספרות יפה. ספר לא קל, כמו: "הפרטים שהושמטו" ו "לא אמא שלי", ששניהם מצויינים ומומלצים.

סיפור על שתי משפחות שמתפרקות כי האבא של משפחה אחת והאמא של משפחה אחרת החליטו להפוך את הרומן למשהו קבוע.
אבל הרומן עצמו או איך הם פירקו את המשפחות הוא בכלל לא הנושא פה.
הספר למעשה כמעט ומתחיל מהנקודה הזאת וזהו נתון פתיחה ידוע לכל אורכו.
הסיפור האמיתי הוא מהלך החיים במשך 60 שנה שעוברות על עשרת הדמויות של שתי המשפחות הללו: 2 זוגות הורים + 6 ילדים בסך הכל.
בחיים האלה יש הכל: אהבות, ריבים, מוות, פרידות , אושר וצער כמו אצל כולם אבל אופן סיפור הדברים הוא המיוחד פה.

מה שעושה את הספר הזה למיוחד ואיכותי לטעמי הוא גם נקודת החולשה שלו: הקפיצה בזמנים. כל פרק עוסק בתקופת זמן אחרת ובדמות אחרת מתוך המשפחה המהונדסת הזאת. על פני 60 שנה אנחנו מקבלים כל פעם זוית ראיה של דמות אחרת יחד עם תיאור תקופה רגעי.
הפרקים לא רצים בסדר כרונולוגי ואין ממש תאריך בתחילת כל פרק ולכן זה מאוד מיוחד לקריאה וגם מאוד מבלבל לפעמים.
זה הקסם של הספר.
בסיום הספר יש לנו תמונה מלאה על חייהם של כמעט כל המעורבים גם אם היא לא הובאה לנו בסדר ההתרחשות האמיתי.
אני יכולה להבין למה הספר קיבל גם הרבה 3 כוכבים. יש בו משהו שמעט מתיש ומסורבל אבל הכוכב הרביעי שלי מגיע לו בגלל היחודיות הזאת של אופן הצגת הסיפור.
רוב הספרים לא בנויים כך וזה היה עבורי משהו מרענן