#
הספר הזה יצא לאור בשנת 1961, 16 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה. אני מציינת את הפרט הזה כי בניגוד לימינו – כשכל מי שרוצה לכתוב סיפור מרגש כותב על "השואה" עליה למד בשיעורי היסטוריה בתיכון, או השתתף בביקור במחנות בפולין (אם הוא ישראלי) או שקרא קצת חומר על השואה והחליט לשבץ אותה באיזה סיפור המטייל בין זמנים שונים (אם הוא לא ישראלי) ויש היום "ספרי שואה" בניחוח רומנטי, בסגנון ספרי מתח, מפי בעלי-חיי

הדיירים של מונבלום / <mark>אדוארד לואיס וולאנט</mark>
יצירה תיאטרלית מיוחדת המתרחשת בניו יורק בסוף שנות החמישים. יש בה שלל דמויות קשות יום, חלקן מצחיקות, חלקן מסכנות וחלקן קצת הזויות. במרכז היצירה עומד נורמן מונבלום, נורמן הוא יהודי בן 33, איש בודד ואדיש, שעובר תהליך התבגרות בעקבות המפגשים שלו עם הדמויות ושמיעת תלונותיהן.
במהלך הקריאה הרגשתי כאילו אני צופה בהצגת תיאטרון, נהניתי ממגוון הדמויות ואהבתי את המסר

הספר הזה עוסק באחד סול נצרמן בן 45, קשיש לטעמו, בוגר מחנות הריכוז. הזמן הוא כ-16 שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה ולנצרמן מקצוע אמריקאי: משכונאי. מה עושה משכונאי? מתפרנס ממסכנותם של אחרים ועוד בהארלם, שאני לא צריך לספר לכם שהיא בניו יורק, אותה אתם מכירים ככף ידכם. לתל אביב אתם צריכים וייז. ומה יש בספר? כלום. ביידיש: גורנישט מיט גורנישט.
לנצרמן עוזר נאמן בשם אורטיז, בחור רב יוזמה. כל העסק של המשכונ

#
נטשתי את הספר בעמוד 100 (מתוך 248 עמודים) וכל מה שאני יודעת עליו קורה (לא כל כך קורה...) עד שם. למעשה מי שמשוטט בין הביקורות לספר הזה בגוגל יכול לקרוא את הסיפור בלי לקרוא את הספר. ולמרות שחלק מהביקורות ארוכות מאד – קראתי כמה שהיו נחשבות בכבוד לפרק בספר – ולמרות שהספר די קצר, עדיין הוא מתיש ומרגיש ארוך. מאד ארוך.

נורמן מונבלום הוא יהודי חולמני בן 33 (גילו של ישו, כמו שהוא טורח לציין), למד עד

ספר נהדר וסיפור יפהפה!

רוב הספרים העלילתיים הנוגעים בנושא השואה (לפחות אלה שלי יצא לקרוא) הנם על השואה ותקופתה. ספר זה שונה ואינו עוסק בשואה כי אם בהתמודדות עם מציאות החיים שאחרי. ומכאן הייחודיות שלו.

סול נצרמן, יהודי ניצול שואה כבן 45, מהגר לארצות הברית והופך לבעלים של חנות משכונות בהארלם. את פרנסתו הוא חב למאפיונר ( "אפילו אצל מלאכים מושיעים תמיד מוצאים זוהמה בקצה הכנף") אשר הכניס אותו כשו

אחד הדברים המאכזבים אותי הוא לקחת ליד ספר לאחר כמה שבועות שבהן הזמן הפנוי היה מצומצם ולא יצא לי לקרוא, וליפול על ספר שלא מצליח לעורר בי ענין. כשזה קורה לי, אני בדרך כלל גם נמנע מלכתוב כאן ביקורת כי ממילא כבר השחתתי על הספר זמן יקר, אז למה להוסיף? אבל הנה הפעם אני חורג מהרגלי...

המשכונאי נראה לי ספר מבטיח. החלטתי לקרוא אותו מכיון שלכאורה הנושא אמור לענין (בכלל יש לי ענין בספרים שעלילתם מתרחשת בא

נקודת המוצא של הסופר המחונן, וולנט, היא החיים בשכונת עוני בפרברי ניו יורק. וולנט נולד במרכז ארצות הברית אבל למד באוניברסיטה בחוף המזרחי, שם התוודע בשנות ה50-60 ליהודים שהגרו מאירופה מוכת השואה ולמד את אורחותיהם. זה כנראה השפיע עליו ויכול אף להיות שנתקל במשכונאי יהודי עם מספר מקועקע על זרועו. ואז החל להתעמק בקורות השואה. כך עלה הרעיון. כולנו עוברים טראומות, והמשכונאי שם לב לכל הצרות שהלקוחות שלו מצ

לפני שאדבר על המשכונאי אזכיר בכמה מילים את הקצב של הטקסט שמוביל את העלילה בצעדים מדודים לאירוע המכונן של סול נצרמן ביום השנה לחייו.
ההתנהלות העדינה והמדודה של העלילה מכניסה אותנו לשגרת חייו של גיבור הסיפור, מת מהלך, ומצליחה לשמר אותנו בעולמו הפנימי לאורך כל הספר, מטלה לא קלה לאור חזיונות הזוועה שהוא עובר - שמצליחים לגרום לנו חוסר נוחות נוכח הזוועות שעולמנו מצליח לייצר, גם לקוראים מנוסים - אדאגיו

ספר מעניין וכפי הנראה היה הפתעה גדולה במועד פירסומו, 15 שנה לאחר סיום המלחמה.
אלא שהיום הוא "עוד ספר" בסדרת ספרי השואה, ונוראים וקשים ממנו פורסמו כבר.
ובכל זאת...
חייהם של אנשים הם כמו צלחת רוגעלך גדולה - הרוגעלך קטנים ומסובבים ומחביאים יותר ממה שהם מגלים. הם רבים, ונדמה לך שכולם דומים ולכן לא מעניינים. רק אם תנגוס באחד מהם תגלה את טעמו הייחודי רק לו. כך גם הסיפורים. וגם כאן יש סיפור קטן, על אי