"כנגד כל הסיכויים"

בצירוף מקרים קראתי את הספר הנוכחי, במהלך הסופ"ש הצונן, והסקירה נכתבה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – 27 בינואר. (זהו התאריך שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום).

<mark>איימי הרמון</mark> הקדישה את הספר "מחול ואפר" לרב נתן קאסוטו. כשפרסמו את חוקי הגזע באיטליה, על הרב נתן קאסוטו נאסר לעבוד במרפאה הציבורית כרופא, והותר לו "לפנים משורת הדין", להיווכח בניתוחים כרופא משקיף בלבד.

התקציר כבש אותי. הביצוע הרבה פחות.
כבר ניסיתי בעבר לקרוא ספר של <mark>איימי הרמון</mark> - "מה שיודעת הרוח"- לא הלך לי, נטשתי באמצע. התקציר הבטיח הבטחות אבל אני לא נשארתי עם הספר מספיק זמן כדי לראות אם הוא מצליח למלא אותן. פשוט כי לא התחברתי.
גם פה, כשהגעתי לאמצע הספר החלטתי שנמאס לי, אני לא מתחברת לכתיבה של הסופרת, למריחות (הפלאשבקים לא היו מעניינים, והיו יותר מידי מהם), סגרתי את הספר בטריקה (כי בכל זאת הגע

החוקים של מוזס/<mark>איימי הרמון</mark>
The Law of Moses/Amy Harmon
מאנגלית: עדי שניידר.
שנת הוצאה לאור של המקור, 2014
הוצאה: א(ה)בות הוצאת ספרים בע"מ, 2018
361 עמ'.


"את מסתובבת איתי כי את אוהבת להפר את החוקים – ואל תחשבי שאני לא יודע שלהורים שלך יש כמה חוקים בכל הנוגע אלינו..." (עמ' 87).

האמת, כמעט נטשתי את הספר כבר בתחילתו, אבל אז המשכתי והתאהבתי.
אהבתי מאוד את הדמות של מוזס, הנאבק בטירוף שיש ל

מוזס נולד עם חבילת קלפים גרועה, זרוק בסל כביסה במכבסה, תינוק קראק בן תערובת, גוסס, איזו התחלה נוראה....
הוא נקרא מוזס על שם משה רבינו שנמצא גם הוא שט ביאור בתוך עריסה.

סיפורו של מוזס תינוק הקראק פורסם הטלויזה, אימו נמצאה מתה ממנת יתר וחייו של מוזס החלו להתגלגל ממוסד למוסד, תינוק הקראק מין הסתם סובל מהפרעות קשב וריכוז, ילד אומנה נטוש שלא מוצא עצמו בשום מקום.

למוזס יש סבתא רבתא בעיירה קטנה בד

לא יצא לי עד כה לקרוא או לשמוע הרבה סיפורי מלחמת העולם השנייה שהתרחשו באיטליה, לא הרבה אודות יהודי פירנצה ורומא באותן השנים, גם על הקשר שלהם עם קהילת הקתולים וההתמודדות של אלו ושל אלו.
מה שכן ראיתי ושמעתי היה בעיקר במסגרת ביקורים באתרי ההנצחה ברומא ובפירנצה.

והנה בא "מחול ואפר" עם תמונת הכריכה העוצמתית והיפה מאוד ומביא את סיפורה של אווה (בת-שבע) רוזלי ודרכה את סיפורה של משפחה אחת מפירנצה, ואת

מי שרוצה לקרוא ספר המתאים לתקופה / לאווירה ממליצה על הספר זה. מזהירה שהספר עצוב, אך אין מה לעשות, אלה החיים. הספר מספר על חמישה בחורים מעיירה קטנה בפנסילבניה שיצאו לעירק בתקופת סדאם חוסיין. בארה"ב לא הייתה חובה לצאת למלחמה והספר מספר מה הוביל ילדים שהיו יכולים להמשיך בחייהם כרגיל לסכן את עצמם. לאחר מכן מסופר על קורותיהם בעירק (כמעט ואין תמונות מלחמה לא לדאוג, מסופר בעיקר על מה נסובו שיחותיהם בלילו

לכל החברים שלומות,
אני כותב לכם ביקורת זאת על ספר, רומן , סיפור , שכמו יכלו לקרות בעת ארורה זאת שבה בני עמינו חוסלו בהמוניהם בכל קצוות אירופה, במזרח, בצפון במערב ובדרומה, שואה זאת שאותה חווה עמינו היה יחיד ומיוחד בהיסטוריה האנושית ועל כן כה קשה לכתוב רומן עלילתי שכולל אפיזודות על חיסולם של יהודים ולא יהודים תחת הכיבוש הגרמני של איטליה.
קושי מיוחד אני מוצא בחיבור המיוחד בין יהודיה כנרת במקצועה

סופסוף סיפור שהוא לא רק סאגה ארוטית או ארוטי בשום צורה. לעשות פרצופים הוא סיפור שמדבר קודם כל על האהבה ללא תנאי ,יופי או מרחק.
פרן מאוהבת באמברוז עוד מהימים שהם היו ילדים ונפגשו למספר דקות, היא אוהבת אותו מרחוק בגלל שלא בטוחה ביופייה. אמברוז הוא אתלטי ,חכם, חובב שירה ויפה כל כך.
שאמברוז מתגייס יחד עם החברים לצבא ארהב למלחמה בעיראק כל העיירה נפרדת ממהם בתהלוכה והתרגשות . אמברוז עתיד להיות היחיד

אנג'לו ואווה גדלו ביחד בתור ילדים בפירנצה בתקופת השלטון הפאשיסטי של בניטו מוסוליני.
במשך השנים השניים התאהבו, אך אירועים אנטישמיים שונים מעצבים את חייהם לטוב ולרע ומשאירים את השנים התמימות של הילדות של אנג'לו ואווה מאחור.
נשיא איטליה, בניטו מוסוליני, חובר לקנצלר גרמניה, אדולף היטלר והשניים מחליטים לשתף פעולה יחדיו באמצעות ציר רומא-ברלין.

למרות שאנג'לו מאוהב באווה, הוא מחליט להפוך לכומר.

בש