התקציר כבש אותי. הביצוע הרבה פחות.
כבר ניסיתי בעבר לקרוא ספר של איימי הרמון - "מה שיודעת הרוח"- לא הלך לי, נטשתי באמצע. התקציר הבטיח הבטחות אבל אני לא נשארתי עם הספר מספיק זמן כדי לראות אם הוא מצליח למלא אותן. פשוט כי לא התחברתי.
גם פה, כשהגעתי לאמצע הספר החלטתי שנמאס לי, אני לא מתחברת לכתיבה של הסופרת, למריחות (הפלאשבקים לא היו מעניינים, והיו יותר מידי מהם), סגרתי את הספר בטריקה (כי בכל זאת הגעתי לעמוד 168 רק כדי לא לסיים). אבל אחרי שעבר הלילה החלטתי לתת לספר עוד הזדמנות, וסיימתי את הספר.
אני באמת חושבת שהסופרת הזו לא בשבילי, הרעיונות מצוינים אבל לא מתחברת לביצוע- הוא כאילו תפל, אנמי.
עם זאת, לספר יש הרבה נקודות טובות. דבר ראשון, ולמרבה הפלא, אין סצנות 18+, רק עלילה. וזה דבר מבורך.
דבר שני- הספר עוסק בנושאים נוגעים ללב- באמת שכאב לי הלב עבור החיילים המתים, איך חבורה שלימה של בחורים צעירים הולכים לשרת את ארצם וחוזרים משם בארונות קבורה... שובר לב.
דבר שלישי- הדמויות, באופן כללי, היו סימפטיות. עוד מישהו שנגע לי בלב- ביילי... אבל כל הדמויות טובות, באמת.
בכיתי קצת, הדמויות נכנסו לי ללב אבל נראה לי שאין לי ולסופרת כימיה, ולכן בסוף נשארתי עם חווית קריאה פושרת למדי.
אבל אני חושבת שזה עניין של התאמה, ובטוחני שקוראות אחרות יהנו מאוד.














