“במקור: פרנץ קפקא
נכתב במקור: 1914-1915
תרגום: אילנה המרמן 2024
מס׳ עמודים: 246
אנסה שלא לעשות ספוילרים. עם זאת, לא ממליץ למי שלא קרא את הספר, לקרוא את המאמר.
הספר הראשון שקראתי מפרות עטו של קפקא,
שללא ספק השאיר אותי עם רעב חולני ביותר.
ספר יהודי, באופן שלא ניתן לדבר אותו בשפה יהודית,
תרגום של יהדות, בעיקר זו המזרח האירופית, לשפה ספרותית.
אני מבין שיש כמה אלפי פרשנים לקפקא,
ואני לא בטוח שאצליח להציג אותו מבלי להתנגש עם כמה מהם,
לא מכיר פרשנויות של קפקא,
עם זאת,
אני חושב שכמות הפרשנויות שאפשר להציג על הספר הזה,
גדולה יותר מכמות האנשים שיכולים לתת פרשנות.
אם עדיין לא קראתם את הספר,
אל תקראו את הביקורת הזו,
פשוט לכו ותקראו את הספר.
ברמת החוויה האישית, הקריאה בספר היא קלילה, השפה ברורה ובהירה, ותוך כדי אפשר להיחשף לאינספור צורות פרשנות שונות שניתן לתת לנכתב, ולנחש את המשמעות שאותה הכותב רוצה לתת. לעיתים הקריאה הייתה מתישה, מפני שלא ברורה הסיבה לפירוט כה רחב של דברים כלכך רבים, שהם שוליים לעלילה עצמה, שהיא עצמה, העלילה, מותחת. כל זאת מתבשל למצב שבן סופו של הספר, הוא שוק שלקח לי 8 שעות לצאת ממנו. אני חושב שעד רגע זה אני בפוסט-טראומה מסופו של הספר, שלפוסט הטראומה הזה קורא קפקא בעזרת הספר, ״החיים עצמם״.
הספר מציג מצב שבו סובייקט מתמודד עם מצב שבו הוא אשם על דבר שאינו יודע, אלא רק שהוא חמור ביותר, ונראה שכולם יודעים עליו חוץ ממנו. שבמהלך הספר, מתואר כאשמה מטפיזית יותר מאשר אשמה בפועל. כאילו להכניס את הקורא להיפנוזה שעצם אי ההכרה באשמה, מצדיקה את האשמה עצמה. העיסוק באשמה קורה באופן שטחי רק בתחילת הספר, ובמהלך הספר הולכת וגוברת ההתעסקות בביטול האשמה, ו״ניצחון״ במשפט, יותר מאשר באשמה עצמה.
הסובייקטואליות של ק׳ (שם המשפחה של הדמות הראשית, שב״מקרה״ היא האות הראשונה של קפקא), הולכת ומתחזקת במהלך הספר כנגד הוויתור של הסובייקטואליות עבור חיזוק הסיכוי להמנעות מעונש. הדמות אשמה כבר בתחילת הספר, אך לא מוגבלת בשום צורה, אלא רק ממושג ה״לא אשם״ֿ, ומפגישה שבועית כביכול (כמו עם כומר, פסיכיאטר, מטפל, וכד׳). והדמות לא מפסיקה לקבל פידבקים מהדמויות האחרות, באופן ששפינוזה היה קורא לו מטפיזי, על כך שהסובייקטואליות של הדמות ק׳, שהולכת ומתחזקת תביא אותו לכדי אשמה.
עצם זה שהקורא לא מבין במה הדמות אשמה, קפקא אומר, מצדיק את העונש שק׳ אמור לקבל, על הקורא עצמו. וכאילו מכריח את הקורא למצוא כלכך דברים שק׳ יכול להיות אשם בהם, כשכל הטענות של ק׳ על האופן שבו המשפט שלו מתרחש, הן מוצדקות ואולי אפילו פותרות אותו מהמשפט. המשפט מתרחש באופן שאפשר לומר שהוא שנוי במחלוקת, על ידי דמויות שניתן לומר עליהם שהן לא מוסריות, אך האם זה מותיר את ק׳ לא להיענש על מה שהוא אשם בו? זה שכל המערכת מושחתת, מסועפת, מסובכת, לא ראויה לשפוט, זה אומר שהפושע אינו ראוי לקבל את מה שמגיע לו? בעיקר אם הוא לא מבין את הפשע. אפשר למצוא כלכך הרבה דברים להאשים אותו, את ק׳, מבלי שאף אחד, בשום שלב, לא אמר שזה פשע. האם פשע מטפיזי, שלא מוגדר כפשע מוסרי או פלילי, יכול למנוע למנוע את העונש ממי שמסרב להכיר בו, והוא היחיד שיכול להכיר בו? זה ספר פילוסופיה, שמוצג באמצעות סיפור, טיכול להכתב על ידי כל קורא באופן אחר ולהגדיר אינספור חטאים ופשעים שהאדם אחראי להם מבלי שיש להם תוקף ככאלה. אך יש פשע אחד, שכולם יכולים להסכים עליו.
סובייקטואליות.
עצם כך שק׳ הוא ״עצמו״, באופן שמבקר את כל מה שאומרים לו שהוא צריך להיות וצריך לעשות ומה יכול לעזור, בלי קשר לתוקף חוקי או לא חוקי, הוא פשע. קפקא מציג את ק׳ כמי שהוא ״עצמו״, כש״העצמו״ הוא המוביל לתוצאות המשפט, כך שהדבר היחידה למנוע את העונש, היא לוותר על עצמיות זו, ולסמוך על מערכת שנותנת את כל הסיבות לא לסמוך עלייה. אקזיסטנציאליות היא ויתור על סובייקטואליות. עצם ההפקרה של העצמיות לידי מי שמציג את עצמו כלא אמין, היא הדרך היחידה לשרוד.
בית המשפט, הוא לא מוסד, הוא רשת מנהרות אינסופית שמתגלה בכל מקום, רק לאלה ש״מועמדים״ לגזר דין. זה כמו מימד מקום נוסף, שגם הוא כלכך מתאים להיות ״מטפיזי״, למי שאשם. רק למי שאשם, שאילולא לא היה אשם, לא היה צריך לצאת מדלת הסתרים שנמצאת מאחורי המיטה, וגלות מסדרונות נוספים של בית משפט, במקום שאף אחד לא היה מעלה בדעתו שהם יכולים להיות שם, ומתוך כך, להעלות ביקורת על עצם המצאותם שם. להיות ״משהו״, בזכות ביקורת על גוף מאשים.
האשמה שבית המשפט מציג, היא לא האשמה שבגללה המואשם עומד למשפט. האשמה והעונש שבית המשפט מטיל הם קונטינגנטיים, הם רק אמצעים לביטוי של אשמה מטפיזית שהייתה לבוא לידי ביטוי גם באמצעים אחרים שכאן במקרה הזה, בית המשפט ״המערכתי״ ממלא, על אשמה שלא הכרח קשורה לפשע. כולם נותנים לאדם את הרושם שהוא אשם במשהו גדול. ולכן מושא האשמה ש״המערכת״ מטילה, הוא כלל לא רלוונטי. מה שכן רלוונטי הוא האפשרות של אדם לוותר על ״סובייקטואליות״ כדי שיוכל לגלות את האשמה, מעצם כך שמשהו מקרי גרם לו להרגיש ״מואשם״. כאילו קפקא מנסה להציג באופן פיזי את המטפיזיקה של ״אשמה״ ושל ״משפט״.
לסיכום: על פי הספר, כפי שאני מבין. מי שחשוב לו להיות ״זכאי״ יותר ממה שחשוב לו להבין ״אשמה״, הוא, הוא האשם, אומר קפקא. מי שחשוב לו שהצד הטכני של המשפט יתקיים בצורה ראויה, יותר מאשר שאכפת לו מהסיבה שהמשפט מתרחש, אשם, גם עם עדיין לא אשם בכלום. האשמה אינה פשע או עבירה על החוק, האשמה היא מהות של אדם שיוצר את עצמו מתוך ביקורת טכנית על מה שקורה סביבו, יותר מאשר על עצם הסיבה שהוא נמצא באותה סביבה. אשם הוא אשם, בלי קשר לדבר שהוא מואשם בו, אלא מעצם היותו מחזיק בעמדה שהוא ״זכאי״, שיש ״אני״ שהוא שלו שיכול לנצח מערכת שקלטה אותו בעל כורחו, ושיש מערכת שעושה לו עוול. קפקא מציע, כניעה טוטאלית למציאות ולנסיבות מתוך ויתור על ״סובייקטואליות״, כי הכניעה היא ״הגאולה״, יהיו השלכותיה אשר יהיו. ודווקא הטון האפל, וקבלת הנסיבות הקשות שק׳ לא עושה, הן מה שמונע מן התקווה להיוולד מעצמה. ק׳ מנסה ליצור תקווה מתוך מסיבות שלא מקיימות, ולא לתת לה להתרחש מתוך כניעה לנסיבות. ברגעים הבודדים שהוא כן נכנע לנסיבות, זה תמיד כשכבר אין לו ברירה, כשהוא מבין שהמאבק שהוא מנהל הוא עקר. בכל פעם שנותנים לו קצת ״חופש״ הוא משתמש בו כדי להמשיך את המאבק ״להיות מישהו״, פעם אחרי פעם, לכן הוא לא ראוי לו ואף ראוי להרבה יותר גרוע מכך, כי הוא פוחד ״להרגיש כמו כלב״, להיות ״הכלב״ של דוסטוייבסקי.”
