מים ואש

את אודליה הכרתי לפני שנים רבות, היא הייתה משוררת צעירה בתחילת דרכה, שהעריצה שירה ביטניקית אמריקאית, והצהירה באותה נשימה שהיא נשואה בנישואין פתוחים. אמירה שהייתה באותה עת נועזת. פעם העזתי ושאלתי אותה, אודליה, איך זה מסתדר לך להיות נשואה, ובמקביל לנהל מערכות יחסים סוערות עם גברים ונשים, אודליה שתקה לרגע, ואמרה לי תשובה שחשבתי שהיא שורה מתוך שיריה, זה מרגיש לי כמו שילוב של מים ואש.

השני

את הספר הזה בחרתי לקרוא לאחר שקראתי ביקורת טובה עליו שכתבת שרון קנטור בעיתון שבעה לילות. הספר מספר על זוג מרצים בקולג' בארצות הברית. הבעל מואשם כי ניהל מערכות יחסים לא ראויות עם סטודנטיות. לאחר שעולה דרישה לסלק את הבעל מהקולג' עולה דרישה מאשתו להתפטר. האישה שהיא הגיבורה האמתית של הנובלה הזו מסרבת להתפטר למעשה מתעלמת מכל חוקי העידן החדש וטוענת שגם הנשים המעורבות בפרשה לא היו קטינות וגם להן יש חלק ב

#
המספרת השנונה היא מרצה בחוג לספרות באחת האוניברסיטאות הקטנות שאינן מעוטרות במדינת ניו יורק. היא מרצה שם כבר כמעט 30 שנה, מזמן שהשלימה את הדוקטורט. אותו פרק זמן היא נשואה לג'ון, ראש החוג ומרצה באותה אוניברסיטה. ג'ון (שהיא מתארת כחלש, ומי כמוה יכול לקבוע את זה) מואשם על ידי סטודנטיות שניצל את מעמדו, כוחו והילת בגרותו וקיים יחסים מיניים עם סטודנטיות, לפני שהדבר נאסר על ידי האוניברסיטה. הן אמנם נמ

את הספר קיבלתי בהנחה של ידיעות ספרים כי אני מנויה. הסיפור נשמע לי מעניין ובתור אחת ששומעת לא פעם על רומנים מחוץ לנישואין באונברסיטה(זה לא משהו חדש) במיוחד בח''ול פרשיות כאלה קורות לא פעם, המעמד הגברי השולט על מעמד האישה. האונברסיטאות בח''ול המעמד שלהם שונה בארץ, יש להם חשיבות לאין קץ. אהבתי גם את נקודת המבט הכתובה של האישה. הסיפור מגולל את סיפורה של מרצה כריזמטית לספרות בארה''ב(לא נשמע שם האונברס

הספר הזה הפיל לי את האסימון - לדעתי ישנו טרנד בעולם הספרות: טרנד הנבלית הנשית.
מצחיק לכתוב את זה, כי עצם המילה "נבל" בשפה העברית מרגישה כאילו היא אינה אמורה להיכתב בנקבה, ו-"נְבֵלָה" היא מילה שיש לה קונוטציה אחרת. זה קצת כמו שההטייה "גאונה" אינה תקינה מבחינת השפה העברית. אולי כי עד שלב מסוים באמת זה היה מקומנו בעולם - היינו נשים שתפקידן להיות נשים ולשמש עלה תאנה של הארכיטיפ "האישה", ומלבד זה להיו

אני לא בטוחה מה להגיד.
המילה "מאכזב" עוברת בראשי, אבל אני לא מרגישה מאוכזבת.
אולי קצת מרומה, אבל לא מאוכזבת.

זה קצת כמו שאתה מתחיל להכיר מישהו, ואתה חושב שהוא סך הכול בן אדם בסדר, מעניין ואולי קצת פזור דעת אבל לא בצורה שמדאיגה ממש, ואז אתה רואה את הפרצוף האמיתי שלו, וזה פשוט - לא כיף יותר.
אתה לא רוצה להיות שם, אתה מתחרט על כך שבכלל נגעת באדם הזה, ואתה מתחיל להרגיש תחושת גועל שוברת לב כזאת..

זוג מרצים בקולג' בארה"ב נקלע לסופה: שבע סטודנטיות מאשימות את הבעל בניהול יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות. יש דרישה מצד הנהלת הפקולטה להתפטרות או פיטורין של המרצה, ו.. גינוי מוצהר או התרחקות של אשתו.
הסופה סוחפת את הזוג ומעמידה למבחן את היחסים ביניהם, היא מעלה דילמות של מהות העברה, ואם נעשתה בהסכמה והסטודנטיות בוגרות כיצד תחשב?
במקביל עולה תמיד הבעיה של דעת הקהל מול הפרט.
אם זאת הייתה המסגרת היחי

באחד הפסחים הקודמים קיבלתי באחת מקבוצות הווטסאפ הצעה חלופית לסיפור יציאת מצרים. הגרסה שהוצעה נכתבה בתרעומת (מוצדקת לגמרי) על הדרת הנשים מסיפור ההגדה, וביקשה להציג את "הסיפור האמיתי", כך לדברי הכותבת. עפ"י גרסה זו, את הבמה בסיפור צריכות לקבל מרים (אחות משה), יוכבד (אימו), בת פרעה ונשים אחרות, ואילו את נוכחותם של גיבורי סיפור יציאת מצרים הגברים ש"הסתובבו להן בין הרגלים" (כך במקור, כולל כל משמעות שני