תוך כדי קריאת הספר הזה התגנבה אלי מחשבה מחרידה. היתכן שגוגל הגדולה, זו שמרעיפה עלינו מטובה המאפשרת חיפושים מענגים ברחבי הרשת וגם (למתקדמים...) מניפולציות מסוגים שונים על מחפשים תמימים שפירסומת סמויה תכוון אותם כאילו כלום לקנות משהו שהם לא ידעו שהם רוצים. היתכן שגוגל זו מעסיקה גם סופר(ים) כמו מר סלואן שלפנינו כדי ללכוד גם את מעט הפתיים שעוד לא נתפסו ברשת? כי הספר הזה, העוסק בתעלומה ספרותית, במנזר ח

כששואלים אותי איזה כוח על אני רוצה שיהיה לי, אני לא עונה כוח לעוף, כוח להיות רואה ואינו נראה, כוח לקרוא מחשבות, או פשוט כוח של כוח, כמו שכולם אומרים. אני מסתפק במועט: ולכן, כל מה שאני אומר, בכל פעם כששואלים אותי איזה כוח על אני רוצה שיהיה לי, זה פשוט מכשיר כזה שאני רוצה שיהיה לי עם נורה אחת ירוקה (סימן חיובי) ונורה אחת אדומה (סימן שלילי). בכל פעם שאני מתלבט בין שתי אפשרויות (נגיד, להישאר בבית או ל

#
הוא לא מקמץ במלים, קינג. 792 עמודים לספר! וזה בלי "אחרית דבר" די ארוכה ודי מעניינת. הוא אמנם לא מדגדג את "העמדה" שאם אני זוכרת נכון היה בסביבות ה 1000 עמודים, ועדיין זה ספר ארוך מאד וכבד, שכולל את כל הסממנים הידועים לכתיבתו של קינג: תיאורים מלאי חיים, על גבול הקולנועיים של השתלשלות הדברים, כוחות אפלים הרוחשים מתחת לעלילה, קורט אימה, המון "טוב" ו"רע" נוצריים והמון חיים לעלילה שהיא בין סאגה לרומן

****

מסע בזמן הוא עסק מסובך ומקסים, מרתק ועמוס פרדוקסים. כשראיתי את הספר, חששתי מכל מיני חרטאות מוכרות לעייפה של מסע בזמן (מי אמר מרטי מקפליי?), מתובנות משומשות או בכלל מסוג של ספר אימה סטפן קינגי עתיר צללים, חריקות, מקרי מוות מפלצתיים ושאר ירקות אינפנטיליות, אבל התמונה על השער (האיום ונורא) בכל זאת רמזה על נושא ריאליסטי יותר, ותקציר הספר סקרן אותי עוד יותר.
אז קניתי.
בראשית היתה "מנהרת הזמן"

דֶּלֶת הַקְּסָמִים
אם מתחשק לך לפעמים
לקפוץ לעָבָר דרך דלת הקסמים,
סטיבן קינג ייתן לך מפתח,
תיכנס ותהיה אורח.
תמצא שם עולם ישן גדול,
ואתה תוכל לשנות את הכל.
אם תשתגר ותתאמץ,
אולי הראש של JFK לא יתפוצץ.

מילים: יורם טהר לב 1974
שכתוב: שונרא החתול 2017
השראה: סטיבן קינג 2011


אני רוצה להאמין (אין דבר העומד בפני הרצון + מי שמאמין לא מפחד = רוצה להאמין) שאם מחר ימצאני איש שיאמר לי שה

להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע את גרסאותיהם הסותרות של אביו ואמו בספר שלפנינו. ספר טוב או ספר רע, שאלתי את עצמי מול הביקורות של קוראי סימניה.

אולי כדאי שנתחיל מהתחלה, כי כמו שאמרה אמא של דניאל, כדי להסיק מסקנות צריך לשמוע את הסיפור מראשיתו.
נתחיל בכותב הספר, טום רוב סמית', שכתב ספר מצויין, שהוא "ילד

הראשון שלי של קינג היה הניצוץ, אותו קראתי בנעורי. לא הורדתי רגלי מהמיטה, ליתר ביטחון. חיכיתי לבוקר. מי יודע מה היה יכול לצוץ משם בלילה. בהמשך נפל לידי בית כברות לחיות שעשועים, שהיה סתמי וננטש. אחר כך עונות מתחלפות, ממנו נעשו שני סרטים טובים: חומות של תקווה המצוין, ואני והחבר'ה, לגמרי הסרט האהוב עלי בכל הזמנים. לאחרונה היה זה גם סלולארי המבחיל, נטוש גם הוא.
עונות מתחלפות לא הצטיין בעידון. הכתיבה ש

התחנה הראשונה שלנו בשוויץ הייתה בעיר לוצרן, בחנות השעונים BUCHERER, שהיא חנות למעוטי יכולת, שקונים שעון בעשרות אלפי פרנקים. כמובן שהצצנו מסביב, אבל היעד היה השירותים שנמצאים בקומה מתחת. נשאלת השאלה, מדוע האסטרטגים של החנות מרשים לכל הארחי-פרחי עם הטריקו ונעלי ההתעמלות לעבור דרך תיבת האוצר בדרכם לתרום את תרומתם לצנרת הביוב? האם כדי לשעשע את המוכרים, שרואים קונה אמיתי פעם ביובל? (הקונים האמיתיים הרי

העמוד הראשון בספר תפס אותי בגרון. דניאל, בחור בן 29 שגר בלונדון, מקבל טלפון מאביו המתגורר בחווה מבודדת בשבדיה לשם פרש עם אמו. אביו מספר לו שאמו לקתה בפרנויה והיא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בעודו מתכונן לטוס לשבדיה מתקשרת אמו וטוענת שאביו שקרן ושהכל מזימה שנרקחה נגדה בשל פשע איום שבוצע, פשע שבו שותף אביו. למי להאמין?

אין כמעט ילד לא מכיר מצב של ריב בין הורים. לפי אחוז הגירושין הגבוה בימינו הר