זהו הספר השלישי בסדרת יומני הנסיכה, והוא טיפה יותר בוגר מהספרים שקדמו לו.
למרות שקראתי אותו לפני לא מעט שנים, מה שאהבתי בקריאה חוזרת בספר - הוא שזכרתי את הפרטים המרכזיים.
(אה - וגם אהבתי את העובדה שלא הייתי צריכה לחכות שהאחיות הקטנות שלי יסיימו לקרוא אותו, אחרי שנלחמו עליו וחיכו בתור בספרייה של בית הספר- אי שם ב-2004...)
כסופרת אני חושבת שזה אלמנט חשוב שאשמח ללמוד מהסופרת - איך לחרות פרטים כאלה על הדמות אצל הקורא כך שיישארו לשנים ארוכות.
זה חשוב במיוחד כשכותבים סדרת ספרים, כי אם הקורא כבר מלא רגש לדמות ומוצא דמיון בינו לבינה...
אז לא צריך להזכיר באלגנטיות (או פחות באלגנטיות) מה היה בספרים הקודמים!
אז זה מה שמצפה לכם בספר:
*החתול של מיה הנסיכה (11 קילו, לא לחינם הוא נקרא לואי השמן!)
*הסבתא המטורפת שמכינה את מיה להיות השליטה על ג'נוביה (מיה קוראת לה "גרנמר" ומבועתת מאהבתה למשקה סירת צד)
*ההתלבטות הרומנטית של מיה בין בחור חנון א' לבין בחור חנון ב' - אף אחד מהם לא באמת מעניין... וזה מה שכל כך חמוד בהתאהבות שלה!
*הרעיונות הקיצוניים של חברתה הטובה לילי מוסקוביץ'
*האויבת המושבעת לנה ויינברגר
אני ממש נהניתי מהקריאה, אפשר לומר שזכרתי את הפרטים החשובים ולמרות זאת לא זכרתי את העלילה עד רמה שאשתעמם לקרוא.
בנוסף על כך - את התקופה שבה יצא הספר אפשר לתאר כתקופה האחרונה שבה ספרי נוער מצליחים היו כאלה שהתיימרו גם לחנך וגם להבין את הנוער.
קל לראות את האג'נדות החינוכיות של הסופרת, ויש בו הרבה דיונים לא מטיפים בנושאי צמחונות, טיפול פסיכולוגי, פמיניזם ועוד.
האמת שזו אולי קלישאה...
אבל אני שמחה שגדלתי בתקופה שבה לסופרי הנוער הייתה תקווה שיוכלו להשפיע על הנוער דרך ספר, וזה לא היה נחשב חלום תמים מדי.













