“"ניסיתי להירדם ולא יכולתי. אני לא מסוגל להירדם כשאני חובק בזרועותיי הרגשה שאינני יכול לתאר במילים".

למרות שזהו ספר פחות מוצלח לטעמי של מורקמי, עדיין, המשפט הנ"ל הוא גאוני מכל הבחינות ומשפטים כאלה, או קטעים שלמים כאלה "מפילים אותי לקרשים". כיוון שיש לו יכולת מזוקקת לדייק את הרגשות בסוג של ציור. ומי בכלל מצליח להירדם בלילה כשהוא לא מצליח לרדת לעומקה של מחשבה או להבין אותה ודרכה גם את עצמנו והחיים שלנו.

מרדף הכבשה הוא ספר שלם של חיפוש אחר משמעותו ובדידותו של האדם והמון שאלות כגון: מה מעיר אותנו מבפנים? מה צובע לנו את החיים כדי שנרצה להתעורר גם מחר בבוקר. מה מייצר לנו תשוקה וחיות? אני רואה בכל הסיפורים שלו וגם כאן כמו מבוך ענק מלא נתיבים שמשולים לחיים והוא פשוט בוחר אחד והולך בו, או, שמאלצים אותו ללכת בנתיב אבל עם אקדח על הרקה. ובסוף תמיד הכל מסתדר. מקסימום מישהו מת.

הסיפורים של מורקמי בנויים תמיד מאותם אבני שפה מוכרים. עורבים , חתולים, ציפורים...נשים תמיד ברקע ותאורי סקס שנשמעים כמעט מכאניים או רובוטים. הוא מתאר את מעשה אהבה בדיוק כמו שהוא מתאר הכנה של ארוחת ערב או הפיכת דג על המחבת. אני חושבת שזה בכוונה כדי שהסקס לא ייקח תשומת לב מהעיקר. והעיקר אצל מורקמי זה בדידות ועצב וחיפוש עצמי ואיך כל אחד מוצא עצמו במרחב של החיים עם מה שהחיים מזמנים לו ואת ההזדמנויות שהוא מוצא בכל מני מקומות כמו מדרכות מסעדות או עץ גבוה.
במקרה, המרדף בספר הוא אחרי כבשה אחת ויחידה על אזור הררי ומרוחק ביפן, אבל זה בעצם לא משנה אחרי מי רודפים. עושר, יושר, קריירה, חברים, אתגרים כאלה או אחרים. הרי תמיד המטאפיזי והחלומי והדמיוני והמציאות הבלתי מוסברת ... הכל קשור ביחד לחבילה שכזאת, כמו משחק. כל מה שנשאר לעשות הוא להתיר את הקשר, לפתוח את הקופסא ולשחק.

לא פירטתי כי הספר גדוש ובעיקר ברגשות פלקטים. כאילו אנחנו חיים על רצף לינארי ומה שנשאר זה רק להתקדם. מי שזוכר מהספר של קאמי את "המשפט". מרסו הגיבור נשפט בסופו של דבר על כך שלא בכה בהלוויה של אמו. אז מורקמי שכלל את האדישות הזו לחיים. מתים לו חברים, אישה, גנגסטרים מאיימים עליו, הוא מחסל את החיים שהכיר, אבל הכל ממש מתנהל באיפוק מוחלט חוץ מאיזה גיטרה שזרק והתנפצה כדי לשדר כעס.

אולי זה האיפוק היפני אבל אצל ישראלים שום דבר מזה לא היה עובד. פה החיים נוגעים בנו ולוקחים אותנו לגבהים של רגשות שאיפוק הוא לא אחד מהם.
אי אפשר לתת 3וחצי כוכבים אז עיגלתי ל 4.

מורקמי מזכיר לאורך הספר כמו תמיד
המון מוזיקה. הוא הזכיר גם את בני גודמן.
אז קבלו טעימה...( זאק נראה לי אתה היחיד
שממש מכיר ואוהב)

https://youtu.be/ut3gVnO9YnY”

“מכירים את התחושה הזאת, בעודכם ערים, שאתם כמו צופים במציאות מהצד, מחוץ לגוף שלכם? לי זה קורה המון. זו תחושה מוזרה מאד, זו תחושה שבין מציאות לדמיון, בין ערות לשינה. ככה באמצע היום פתאום אני מוצא את עצמי לכמה רגעים בוהה בעולם סביבי ואני מרגיש שאני נמצא במקום אחר, בממד אחר, בצד אחר של המציאות אם תרצו, אני כאן אבל אני לא, אני שייך אבל לא, אני קרוב אבל רחוק. ואז כשנגמרת התופעה, כשאני "חוזר" חזרה, עולה השאלה אם כל מה שקורה סביבי בכלל מתרחש, אם כל זה קיים ונמצא.

כאלו הם הספרים של מורקמי, כמעט בכולם קיים המשחק הסוריאליסטי שבין המציאות למה שמעליה, למעבר. המעברים האלה שבין העולם הגשמי אל העולם האחר. זה הספר הכי הזוי שלו שקראתי עד כה. זה הגיוני, שאר הספרים שלו שקראתי היו כמעט "רגילים" וריאליסטיים לעומת מרדף הכבשה. הכי הרבה שהיה בהם זה חתול שטיפס על עץ ונעלם (ספוטניק אהובתי) או זיכרונות מחיים שלא בטוח אם בכלל היו (דרומית לגבול מערבית לשמש). כאן מורקמי כבר עלה שלב. יותר מזה, אני אעז ואומר שאם טרם קראתם מורקמי, זה לא הספר להתחיל איתו, הספר הזה מיועד לאנשים שבאמת אוהבים את הכתיבה שלו וסומכים עליו בעיניים עצומות.

הספר הזה, עבורי, היה שונה מאד מספרים אחרים שלו, בעיקר בזמן שלקח לי להישאב אל תוך העלילה ובתחושה הכללית שעטפה אותי במהלך הקריאה, שהיתה דומה לאווירה בספרים של מישל וולבק ואלבר קאמי. אני מדבר על הניכור ועל הריקנות והריחוק. נכון, הספרים של מורקמי מלנכוליים מאד, אפורים, עצובים, אבל כולם תמיד אנושיים, סוחפים, גדושים ברגש, הם כואבים אבל הם חיים. הדמויות שהוא כותב תמיד מצליחות לחדור אותי, לעורר בי סערת רגשות, קשה שלא להרגיש אותן, זה בלתי אפשרי כמעט. ובדיוק מהסיבה הזאת הספר הזה הוא אחר, ולא במקרה. לרגע העזתי לחשוב שמורקמי נכשל עם הדמויות שכתב כאן. אז לא, הוא לא נכשל ועדיין מצאתי את הספר פחות טוב מקודמיו. חווית הקריאה היתה לכאן ולכאן, בעוד שהפרק הראשון נצרב בלבי ונשאר איתי לאורך כל הספר. התאכזבתי לגלות שאף פרק לא הצליח לעלות על רמתו של הפרק הראשון. הספר לוקה בחסר, במה? שאלה טובה. אני רק מרגיש כך אבל לא בטוח על מה להצביע, ובכל זאת מורקמי הוא מורקמי, אין מה לומר.

אם עד כה הייתי רגיל לדמויות עם עולם פנימי רחב וגועש ולא יציב והפכפך כמו האוקיינוס, דמויות שהחיים קשים להן, דמויות כואבות שמנסות להתמודד ולהילחם על המקום שלהן בחיים האלה, במרדף הכבשה הסיפור אחר לגמרי. המספר, כמו הספר, נטול רגשות, גם שם אין לו (לאף אחת מהדמויות אין, רק החתול קיבל שם וגם זה באיחור של 170 עמ), הוא חי חיים בינוניים מתוך הכרח ולא מרצון, הוא מיואש, חייו חסרי ערך, חסרי ריגוש ועניין, הוא מנוכר ומרוחק, אין לו חברים, אשתו עזבה אותו, ומשרד הפרסום בו הוא עובד בשפל המדרגה.

בעקבות תמונה שמצאה את דרכה אליו, במקרה או לא במקרה, של כבשים על רקע הר, ובלית ברירה המספר נשלח למסע, הוא עוזב את טוקיו, יגיע אל הוקאידו וסאפורו ומשם ימשיך אל עיירה מרוחקת בהרים המושלגים, הוא יוצא לחפש את הכבשה. זה יהיה מסע הזוי מבלבל וקשה, ולפרקים גם משעשע, שבעזרתו הוא עתיד לגלות דברים חדשים, יגיע לתובנות, אולי אפילו ימצא את מקומו בעולם או לפחות ילמד לקבל את החיים שלו כמו שהם; "יהיה מה שיהיה, חזרתי לעולם החיים. גם אם זה עולם בינוני מלא שעמום, זה העולם שלי", ואנחנו הקוראים יחד איתו אל תוך עולמו חסר הגבולות של מורקמי בו הכל אפשרי; יהיה עצוב, יהיה מצחיק, יהיה ביזרי.

מה הם החיים אם לא מסע ארוך של חיפוש? חיפוש תמידי. הרי מהרגע שנולדנו אנחנו נזרקים למסלול החיים תועים באפלה, מדשדשים, מחפשים את הדרך המתאימה לנו, מחפשים נחת ורוגע, מחפשים אהבה, קשרים, מערכות יחסים, תכלית ומשמעות בחיים נטולים מאלה. זה הגורל שלנו, לחפש. זה מרוץ אינסופי, מרדף שלא נגמר. החיים שלנו הם מרדף הכבשה.”

“למורקמי יש טביעת אצבע משלו. ברגע שמתחילים לקרוא, היא ניכרת. ועם זאת, דווקא במרדף הכבשה, משהו מטביעת האצבע שלו הייתה כל כך גסה וישירה – שחווית הקריאה הבדרך כלל זורמת ומרחפת נתקלה במכשולים. גבר צעיר עומד להחליף קידומת ל-30, ומרגיש שלא הגשים את עצמו עדיין. חייו אפרוריים, משעממים, חסרי ריגושים או מסלול מאיזה סוג שהוא. הוא מתמוסס אל הרקע, הוא איננו חשוב לאף אחד, ושום דבר לא חשוב לו. אבל תצלום של כבשה רועה במרעה הופך את חייו השקטים וחסרי המשמעות לפתע, והוא מושלך אל חיפוש כמעט בלתי-אפשרי אחרי כבשה חמקמקה ומיוחדת במינה. גיבורינו (או אולי, אנטי-גיבור?) יוצא למסע חיפוש ספק אחר כבשה, וספק אחרי עצמו ומקומו בעולם.

אין ספק שמרדף הכבשה מנסה להיות רומן בילוש. יש תעלומה, הגיבור מנסה לפתור אותה. בעל-כורחו, הוא לא ממש מעוניין להיכנס לכל הסיפור הזה של למצוא את הכבשה, ולטענתו, אין לו גם מה לאבד. הוא לא דואג לעבודתו, הוא לא דואג למחיתו, אין לו משהו שיקר ללבו – אפילו לא בת-הזוג החדשה שלו. וכאן, בעיניי, נמצא שורש הבעיה במרדף שמורקמי מנסה לייצר.

שלא כמו בדרך כלל, לא הצלחתי להישאב עד הסוף אל תוך הרומן של מורקמי. כי משהו בחוסר הרצון הבולט של המספר להגיע אל פתרון התעלומה, מצליח לחלחל גם אל הקורא. ונכון, אמנם לכל אורך הסיפור, הגיבור שלנו ממשיך את החיפוש ולבסוף מגיע אל חפצו, אבל לכל האורך מודגש בפנינו שאין כאן שום סיכון. אין שום דבר שהוא יכול לאבד שיהפוך את עולמו הריק-ממילא על פיו. ולכן גם כשמורקמי רוקם אל תוך העלילה אלמנטיים פנטסטיים, קוסמיים, הם לא מצליחים לרגש או להפריע לשלוות הסיפור – לא לגיבור, ולפיכך גם לא לקורא.

מעבר לכך, זרם התודעה של המספר, במקרה של מרדף הכבשה, לעיתים נשמע כמו מורקמי עצמו שכותב. הכוונה היא, שבעיניי, יש כל כך הרבה מחשבות מיותרות בתוך הסיפור, שלא רק שאינן מוסיפות לגיבורינו או לסיפור, אלא מנתקות את הקורא ותוקעות את העלילה. אני רואה את היד הכותבת, את המחשבה הספרותית שמנסה ליצור יש-מאין. אני רואה את הדימוי שהסופר מנסה להוביל אותנו אליו, אני רואה את המטאפורה שהוא עושה בה את השימוש. בקיצור, הקוסם מסביר לי כיצד קורה הקסם – ובכך שובר את קסם הקריאה.

נכון, יש רגעים אינטימיים ונהדרים בקריאה, כמו בכל ספר אחר של הרוקי מורקמי. דווקא חלקו האחרון של הספר (ספויילר אלרט!) בו מגיע גיבורינו אל הגבעה המיוחלת, ומשתכן בבית של חברו עכבר, כל כך קרוב למציאת הכבשה שלו. השהות המציאותית במקום הרדוף הזה, שאם לא ימלט ממנו בקרוב ישאר כלוא שם לשארית החורף האכזרי של האיזור, היא החלק העוטף והאוחז ביותר של הסיפור. האחד שמדביק את הקורא לספר. וחבל שהחלק הזה מגיע רק בסוף, אחרי מלחמה ארוכה בלהתרכז בלאן הולך הסיפור. כן, הפנטסטיות השגרתית של מורקמי לעיתים משמימה או ערטילאית מדי במרדף הכבשה. לטענת הכריכה האחורית, מגלה הגיבור שלנו כיצד לחיות את חייו. אני נאלצת לא להסכים עם האמירה. הגיבור לא רק שאינו מגלה כיצד לחיות את חייו, הוא איננו רוצה בהם, אין לו יעדים, אין לו תשוקות. הוא פשוט מתגלגל כמו ענן בשמים, ואנחנו נאלצים להשתרך איתו. כל אותן משמעויות נרדפות שמפוזרות עבורנו במהלך הסיפור כמו פירורי לחם, לא מצליחות להגיע לאיזו אמירה משמעותית או הארה ספרותית.

למרות זאת, אין ספק שגם יצירה זו של הסופר היפני המהולל שווה קריאה, ולו כדי להגיד "כן, קראתי גם את זה שלו".”

“על העטיפה של התרגום העברי של הספר מופיע ציור כבשה של מנשה קדישמן. הציור מתאים לספר מהרבה בחינות. ראשית, בגלל האובססיה שלו לכבשים, קדישמן מזוהה בקרב קהל קוראי העברית עם בעל החיים הזה. בנוסף, למראה הציור, מסכימים כל הצופים בו שמדובר באמנות, ובאמנות טובה. למרות זאת, בשאלה האם יש כאן גם "יופי" הדעות חלוקות.

כך גם בספרו של מורקמי. הכל מסכימים שמדובר בסופר חשוב. אין הסכמה באשר ליופיה של יצירה זו או אחרת שלו. אני חושבת שאפשר בנקל לראות זאת גם באתר הזה, במעבר בין הביקורות השונות שנכתבו על הספר הזה.

בראשית הסיפור מספר המספר על בחורה שהכיר ונפטרה, ועל הדרך שבה נודע לו מותה - מתוך גזיר של עיתון. ביום ההלוויה עצמה, הוא טרח רבות לברר את כתובת משפחתה, ואת המועד והמקום של הלוויה "כמו שמישהו אמר, מי שלא מתעצל וטורח יוכל למצוא כמעט כל דבר". לעומת זאת, עכשיו כשהוא מספר על מותה הוא אומר: "שכחתי את שמה. יכולתי לשלוף שוב את גזיר העיתון ולהיזכר, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. שכחתי את שמה. זהו. לא סיפור גדול".

ובפער הזה, בין מאמצים גדולים להשיג מטרה, ובין עזיבת הכל "כי לא משנה", נע כל הסיפור הזה. בנוסף, כשם שהמספר אינו טורח לזכור את שמה של הבחורה שהכיר כשהיה בן עשרים, כך הוא לא טורח לספק לנו, לקוראים, שום שם אחר. איננו יודעים את שם המספר, אבל זה סביר כאשר מדובר ברומן המסופר בגוף ראשון. אבל גם כל שאר הדמויות שבהן הוא נתקל במסעו הן דמויות מחוסרות שם: אשתי, חברתי, השותף שלי. חלקן מזוהות בכינוי ("עכבר") חלקן בתפקיד ("הנהג") וחלקן סתם. רק בשלב מאוחר בספר, כאשר מנסה הגיבור לדאוג לחתול שלו בהעדרו, מתעוררת פתאום שאלת השם, המשמעות של מתן שם, למי או למה צריך לקבוע שם, ועוד. זה נמצא בפרק השישי, ובעיני גם מי שמשתעמם עמוקות מהספר ראוי לו לדלג לפרק הזה, ולדיון על השם, ועל הקשר בין שם ובין משמעות החיים, תכלית או פשר.

מלבד שמות, עוד דבר שחסר בספר הזה הם רגשות. המספר אינו שמח, או עצוב, או מיואש, או מתוסכל, או כועס, או מאושר. יותר מכל הוא אדיש. אדיש לנישואיו, אדיש לגירושיו, אדיש לנוכחותה של חברתו, או להעדרה לצרכי עבודתה כנערת ליווי. הוא אדיש לעבודתו, כמו גם לצורך לעזוב אותה. הוא אדיש למשימה המוזרה שהוטלה עליו - לנסוע לאי רחוק ולחפש הר מסוים, מבין עשרות הרים הדומים לו, ולחפש שם כבשה מסוימת, מבין אלפי כבשים.

וכך נע לו המספר, במין עלילה שאינה עלילה, משלב בין מאמצים גדולים מאוד, ובין עזיבת הכל כי מה הפשר, במין עולם אדיש חסר רגשות. הוא חי ביפן, אוכל מאכלים יפניים, וחושב ביפנית, אבל העולם התרבותי שלו - הספרים, הסרטים, המוזיקה, הוא מערבי לחלוטין. הוא עדיין לא בן שלושים, ומדבר ומתנהג כמו זקן שאיבד את טעם החיים. הוא חי, אבל רק לכאורה.

"שלוש יונים שמנמנות חנו על כבלי החשמל והמו המיה חסרת פשר. בעצם, אולי היה להן פשר כלשהו. אולי היבלות ברגליהן כואבות ומשום כך הן הומות. אולי מנקודת המבט של היונים חסר הפשר הוא דווקא אני". וזהו, אם תרצו, תמצית הסיפור כולו. מותר האדם מן החיה אין, והכל הבל.

אין לי הסבר הגיוני לומר למה את "יער נורווגי" תיעבתי ואת "מרדף הכבשה" אהבתי. בשניהם יש אווירת חוסר פשר. אבל יער נורווגי מדכא הרבה יותר. ואולי זה בכלל קשור להלך הרוח שלי באותו זמן.”