“סיימתי מחצית מספרי הסדרה הבלשית של בתיה גור, זמן טוב לעצור ולדבר רגע על הסדרה באופן כללי.
קראתי אותה לראשונה כנערה, לפי הסדר. בראש שלי יש הפרדה בין שלושת הספרים הראשונים שקראתי כספרים "ישנים" שכבר היו בבית, ספרים שאבא שלי המליץ לי עליהם, לבין שלושת הספרים הבאים, שיצאו לאור אחרי שכבר הכרתי את הסדרה, ושהיו חדשים גם לאבא שלי כמו שהיו חדשים לי בזמן שקראנו אותם.
יש פערים משמעותיים באופן בו אני זוכרת את הספרים: שלושת הראשונים השאירו אצלי זכרונות כמו תמונות שנחרטו אצלי, ועכשיו בקריאה החוזרת גיליתי שהיה מדובר בפרטים שוליים שהספר בקושי הקדיש להם כמה שורות. האם זהו הכשרון של גור כסופרת שהצליח לחקוק בי תחושה ורושם חזותי כמעט בכמה שורות בודדות? אולי, אבל משלושת הספרים הבאים אני לא זוכרת כמעט כלום, כך שאולי הרושם שחקקו בי שלושת הספרים הראשונים הוא רושם של נערה שעוד לא קראה הרבה ספרות מבוגרים, שנחשפת לראשונה לספרות איכותית יותר ממה שהיא רגילה.
מיכאל אוחיון הוא לא הרקול פוארו. הוא לא דמות קרטון שהסופרת משתמשת בה כדי לזרוק על הקורא הברקות והפתעות. הוא דמות אנושית מאוד, מלנכולית, עם חששות ותקוות, עם חיים מעט אפרוריים, שמסתובבת ברחבי ירושלים של שנות ה-90, זו שגם אני הסתובבתי בה לא מעט, בנוף שהיה מוכר לי היטב.

והספר הזה, השלישי, הוא היחיד שזכרתי ממנו יותר מאשר פרטים שוליים. זה הספר היחיד בסדרה שניגשתי אליו עם זיכרון ברור מאוד של פתרון התעלומה: זהות הרוצח והמניע לרצח.
למה? מה הפך את הספר הזה לזכור יותר מכל האחרים?
אולי משהו בקיבוץ שמהווה רקע לספר הזה, קיבוץ כמו זה שהיה רקע לאי אלו ספרי ילדות אהובים, שהופך פתאום לזירת רצח ומעמת את כל הנוגעים בדבר עם המיתוסים והאידאות של הקיבוץ הוא זה שהפך את חוויית הקריאה לחזקה במיוחד. אולי הפער בין ספרי הילדות לספרות המבוגרים היה חד בספר הזה יותר מבכל הספרים האחרים, בגלל הרקע הזה של הקיבוץ.

הספר הזה, כמו הספר הראשון, שוב הרגיש לי מיושן מאוד, אבל לא בגלל הטכנולוגיה והסיגריות שכבר התרגלתי אליהם בינתיים אלא בגלל שהוא מתרחש בקיבוץ של פעם, עם לינה משותפת (שעומדת במחלוקת ולקראת סיום תפקידה ההיסטורי בספר הזה, ועדיין), עם ניצולות שואה עם מספרים כחולים שהן אימת הקיבוץ, עם הנאום הרגשני על נזקי הלינה המשותפת לקראת סוף הספר.

העיסוק הזה בחווית הקיבוצית, במחיקת האינדיבידואל, בסגפנות, במחירים של החיים האלו והלינה המשותפת, במשבר של הדורות הבאים בקיבוץ, שמחפשים את הדרך להטביע חותם משלהם במפעל שהוריהם הקימו, כבר מוכר לקורא בן ימינו. מוכר כל כך שהדברים עלולים להיראות נדושים ולא מחדשים. זה כמובן לא הוגן, כשהספר נכתב הוא כנראה היה חדשני יחסית, או לפחות חדשני יותר מאיך שהוא נתפס כיום, אבל מה לעשות - הקורא בן ימינו לא יכול להתעלם מכל הידע שכבר הצטבר אצלו.

מיכאל אוחיון הוא אאוטסיידר, זה שלא שייך לשום חברה או מגזר מוגדר. זה היתרון שלו בחקירות שנערכות בתוך חברות סגורות, והקיבוץ הוא החברה הסגורה האולטימטיבית. האם גם כאן האאוטסיידריות שלו תשחק לטובתו? או שאולי בקיבוץ, שם כל מי שלא ייבש ביצות, נלחם בקדחת והקים קיבוץ מאפס, או לפחות נולד וגדל בבית הילדים, ישן מגיל יומיים עם חבריו לקבוצה והתקלח איתם במקלחות משותפות - הוא אאוטסיידר באותה המידה והיתרון של מיכאל אוחיון נעלם?
שניים מגיבורי הספר הם ילדי חוץ, האחד עזב את הקיבוץ והשניה עשתה הכל כדי להשתלב, להיות יותר קיבוצניקית מהקיבוצניקים. שניהם מבטאים את האאוטסיידריות הזאת, של כל מי שלעולם לא יצליח באמת להשתייך.

גור לא עוסקת רק בחוויה הקיבוצית אלא גם במיתוסים שקשורים לקיבוץ ובמקום שלו במפה החברתית בישראל. לא רק ילדי החוץ מרגישים שילוב של נחיתות קנאה ומרירות מול בני הקיבוץ, זאת תחושה שמשותפת לעוד מגזרים בחברה הישראלית אל מול הקיבוצים, וכאן שוב היתרון של מיכאל אוחיון קצת מתפוגג: אולי מול הקיבוץ הוא פתאום כן משתייך לקבוצה מסויימת, קבוצת ה"לא קיבוצניקים"?
וכן, גם העיסוק הזה, בשסעים החברתיים בישראל ובמקום של הקיבוץ בתוך השסע הזה, הוא לא חדש לקורא בן ימינו.

אז נהנתי מהספר הזה בסך הכל, אבל קשה לי לדמיין איך הייתי מרגישה אם זאת היתה הקריאה הראשונה שלי בו ולא חזרה למשהו שיש בו גם נוסטלגיה וגעגוע מבחינתי.

ובשולי הביקורת אני לא יכולה שלא לתהות מה היה לבתיה גור נגד ניצולי שואה. גם הוריה של נירה, גרושתו של מיכאל אוחיון וגם ניצולות השואה הקיבוצניקיות שופיעות בספר הזה - כולן דמויות מאוד לא נעימות, קשות, אפילו נצלניות באופן שבו הן רותמות את הסבל שלהן בעבר לדרישות תובעניות מהסביבה.
תעלומה שאותה מיכאל אוחיון כנראה לא יפתור.”

“ובכן,
בדיליי אפנתי הגעתי אל סדרת המותחנים בכיכובו של ניצב מיכאל אוחיון הגדול.
והנה סגרתי את הסדרה עם האחרון בהם (לא בסדר הכרונולוגי של יציאתם, הסדר גם אינו משנה - כל ספר הינו פרשה בפני עצמה - בסדר הקריאה שיצא לי) "לינה משותפת" לבתיה, גור, עליה בהמשך. ומה אגיד, התאכזבתי.
נהניתי מאוד מן הספרים הקודמים, דווקא מהיותם ישנים ומהוהים משהו - שכן, הטכנולוגיה השתנתה שנות-דור וכך גם פשטות האנשים. נוסטלגי ונעים היה לי לקרוא ולחזור אל אזא. אל השפה ויושן הסגנון.
הספרים האחרים התרחשו כולם באתרי ושכונות העיר ירושלים (פקולטה באוניברסיטה בהר הצופים, מכון פסיכולוגי ברחביה, שכונת בקעה, באוירה אוטנטית ונוסטלגית של אותם ימים.
התענגתי.
הפעם, ספר בסדר ולא יותר תהיה הגדרה קולעת. הוא אפילו לא הצליח לרתק אותי אליו.
הנידונה הפעם הינה פרשה המתרחשת בקיבוץ דרומי קרוב לאשקלון, קיבוץ של שנות השבעים, בגרסת טרום הפרטה. חברה סגורה של נוקשות שיתופית - שיתוף מלא מלא (מונח אפנתי בימינו הלא שיתופיים) כולל כמובן הלינה משותפת. והינה צצות כפטריות דעות ורעיונות בקול רם של חברים המביאים רצון שינוי, מחשבות ר"ל לשינוי הפורמט השיתופי-ברזל.
הפרשה עצמה: רצח אסנת הראל, מזכירת המשק, בילדותה הגיעה אסנת למשק כ'ילדת חוץ', התבגרה ונשארה. אסנת היא אלמנה שהייתה נשואה לבן אחת המשפחות הדומיננטיות במשק, חמותה קלפטע שולטת. אסנת היפה, השקטה והשמרנית, אשר דעותיה בעד השיתופיות ופורמט חיי הקיבוץ הנוכחיים היו קשים כברזל, סבורה הייתה כי אין מקום אף לעלות על בדל מחשבה ודאי לא לדיון בשיחת חברים של מוצ"ש רעיונות אפלים על שינויים. נוקשות זו הביאה עליה מתנגדים.
נרצחה. מיכאל אוחיון ידידנו מגיע ומתחיל לעבוד.
כאמור, הסיפור הזה קרטע לעומת האחרים - אולי זה הנוף האנושי והגיאוגרפי שהיה פחות מוכר מהשטח לגור (השערה), שהרי הייתה היא ירושלמית שחיה את העיר וייתכן ואת הווי חיי החברה הקיבוצית למדה מרחוק. בתיה גור נוסף על היותה סופרת מוצלחת הייתה מורה לספרות במשך שנים בבית הספר התיכון שאני בוגר שלו, מכאן אני חושב שלא הגיעו קודם הסקרנות והרצון לקרוא אותה, כי מי ירצה לקרוא את המורה (וכפי הנראה הקלישאה: מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, עבדה כאן היטב) לקחו שנים רבות עד שהגעתי לרעיון שאנסה ואולי אף אפיק הנאת פנאי מקריאת תכנים שכתבה המורה לספרות, ושלא ירגישו כמטלת לימודים, או מטלה בכלל - שהרי תלמיד חובב לימורים ושיעורים ומורים לא הייתי. ואולי כי לחלוטין ביד המקרה התגלגל לידי ספר בסדרה, הגיע אז קראתי, רותקתי, נהנתי וחיפשתי את השאר. אם כן, זה האחרון. תמה הסדרה. תודה.
נזכר בסוף: עוד אציין כי שלושת הפרקים הראשונים, ז"א 50 עמ מתוך 255 היוו הקדמה הייתי אומר, שתיארה בפרוטרוט מייגע ומיותר את הווי חברי המשק והדינמיקה ביניהם, אפשר היה לעניותי להסתפק בפרק אחד של רקע, כמו שניתן אגב בספרים האחרים בסדרה.
פסח שמח של חירות ושלום ואחווה ובראשם תקווה על כולם.”

“מאכזב. הגילוי של הרוצח ממש לא היה מפתיע. אמנם בתיה גור דאגה לזרוק את הקורא בהמון כיוונים שונים כדי לעמעם את הבחירה הבנאלית שלה, אבל לא היה פה שום תחכום מבחינת המתח ופתרון התעלומה. חוץ מזה, ההתנסחות מעצבנת נורא. לפחות יש איזשהו ערך מוסף בתיאור של הבעייתיות בחברה הקיבוצית.”