שנת 1969 בספרים

מדובר באחת היצירות הגדולות שקראתי בשנים האחרונות (שהיא גם אחת המדכאות ביותר, למרות אמונותיו של מחברו). למרות שהספר נכתב בהקשר של מלחמת העולם הראשונה (כתיבתו החלה ב-1916, באמצע המלחמה, והסתיימה ב-1920, שנתיים אחרי סוף המלחמה)
תוכנו רלוונטי מאוד גם היום. פרט לטמטום הנורא שבהרג ופציעות שבמלחמות, הספר מלמדעד כמה דעת הקהל יכולה להיות נשלטת ומוטה גם במדינה דמוקרטית-לכאורה,בעיקר בתקופת מלחמה; עד כמה מסוגלים גם אינטלקטואלים להתקרנף לחלוטין; ומה
קשה גורלם של המעטים (כמו גיבור הספר) שלא יודעים לסתום את פיהם ומנסים להראות לעם את האמת.

לרוע המזל, התרגום הקיים לא רק שהינו מיושן וכולל מלים וביטויים שכמעט איש כבר לא מכיר -יש בו גם שגיאות בסיסיות רבות בעברית, וברור שהוא לא עבר עריכה לשונית ראויה לשמה. עובדות אלו מקשות ללא צורך על הקריאה, שגם כך אינה תמיד קלה. בעניין זה חובתי להזהיר, שהספר כולל לא מעט קטעים בעלי אופי הגותי, שבחלקם הם לטעמי ארוכים יתר על המידה, ולא תמיד קל לרדת בהם לדעתו של הסופר. למרות מגרעות אלו, מדובר בעיני בספר חובה, במיוחד בתקופה זו. חבל מאוד שהוא כמעט נשכח! הלוואי שהוא יזכה בקרוב לתרגום חדש וטוב לעברית, שישנה מצב דברים זה.

חווייה מזעזעת ומטלטלת, במיוחד אחרי שבעה באוקטובר. תיאור כיבושה של ישראל לא עוזב אותך במשך ימים רבים. והמסקנה ברורה.

אי המתים של זילאזני הוא רומן מד”ב מרתק, שנון ומלא דמיון.
הכתיבה חדה, זורמת ומצליחה לשלב הרפתקה עם מחשבה פילוסופית.
העולם שנבנה בספר עשיר בצבעים וברעיונות, ומספק חוויית קריאה ייחודית.
זה ספר שמזכיר למה זילאזני נחשב לאמן גדול של הז’אנר

סיפור אהבה תל-אביבי המתאר את תל-אביב של שנות הארבעים של המאה הקודמת והמארג החברתי שסביב הדמויות המרכזיות.
הספר כתוב היטב אם כי יש יותר מידי דמויות בשביל סיפור של 120ע"מ, בנוסף הסיפור מסופר מגוף ראשון מפי דמויות שונות, כך שלעיתים קשה להבין מי המספר ולקשר על מה הוא מדבר, כדי לסבך עוד יותר את המצב הסיפור הולך אחורה וקדימה בזמן לכל אורכו וכך משלים את הפאזל ההיסטורי והביוגרפי של הדמויות.

ליאורה היא הדמות המרכזית בסיפור והיא מספרת בגוף ראשון על ילדותה, בחרותה ואהבותיה בתל-אביב של תקופת המנדט. מידי פעם נכנסים למרכז הסיפור חברות וחברים של ליאורה שמקבלים לזמן קצר את הובלת הסיפור בגוף ראשון ומספרים את סיפורם.
שלושה וחצי כוכבים שעוגלו לארבע.

זהו הרומן הראשון של שחר שאני קורא, לאחר שני קבצי סיפוריו הקצרים(*), והוא אף הראשון מתוך סדרה של שמונה רומנים. כנראה הסדרה הארוכה בתולדות הספרות העברית, לעת עתה.
עולמו של דוד שחר מרוכז בירושלים של שלהי התקופה העות'מנית וימי המנדט הבריטי.
בספר זה (ובסיפוריו הקצרים) הוא מתאר הוויה אנושית ירושלמית בה חיים זה לצד זה בצוותא, ובדרך כלל בשלווה, יהודים, ערבים ואנגלים.
ירושלים שלו היא עיר בין-לאומית בפועל, צבעונית, פעלתנית ואותנטית.
אהבות בין בני ובנות דתות שונות הן לחם חוקו, וכמעט מובנות מאליהן.
ירושלים של שחר מעניינת ומגוונת, עולה על גדותיה מרוב סיפורים אנושיים מסעירים.

המספר הראשון בספר הוא ילד בן 10, שבשנת 1936 חי עם משפחתו בשכירות בבית משפחת לוריא ברח' דרך הנביאים בירושלים, מול הקונסוליה של אתיופיה. הקונסוליה עוד שם גם היום.
הילד הסקרן מציץ ללא הרף, אולי גם מעריץ את אם המשפחה המשכירה - ג'נטילה לוריא.
ג'נטילה היא אשתו השנייה של הגביר יהודה פרוספר לוריא, יהודי במוצאו, אפנדי עות'מני בכל אורחותיו והתנהגותו.
ומה הפשט "אשתו השנייה"? לא, זה לא "נישואין פרק ב", אלא הוא כבר נשוי לאישה אחרת המגדלת את ילדיו ביפו. ביגמיסט.
ג'נטילה שונאת את האישה האחרת וממררת את חיי בעלה, אך הוא מצדו לא מתרגש ממנה כלל (וגם לא מתגרש ממנה).
בנם היחיד הוא גבריאל בן ה-36. גבריאל חובב נשים כאביו, כושל בלימודיו בפריז, סקרן, הרפתקן ופזרן, אך גם כריזמטי ואניגמטי.

עד כאן תיארתי אולי תמצית שבתמצית של הרבע הראשון של הספר.
בהמשך הספר שחר מדלג מדמות לדמות ומטיפוס לטיפוס בלי מעצורים. עטו שופע וסיפוריו קולחים, מבדרים, צבעוניים.
אחת הדמויות המתוארות בהרחבה בספר היא של השופט היהודי הבכיר במערכת המשפט של ממשלת המנדט - דן גוטקין. קל לנחש כי ההשראה הישירה לדמות זו היא דמותו של השופט גד פרומקין.

מקום רב בספר תופסת הדת הנוצרית. בכלל עושה רושם ששחר נמשך אל הנצרות, ושהוא מעריך בפרט את ערביי ירושלים הנוצרים.
מן המוסלמים אין דעתו נוחה, והוא מדגיש את הפראות שלהם, אלימותם ורצחנותם.

הלשון של שחר עשירה. הידע שלו בלשון המקרא ובלשון חז"ל עשיר ומפתיע.

את קריאת הספר(**) ליוותה אותי הידיעה כי שחר הוערך רק על ידי מבקרים בודדים כסופר ייחודי, אך לרוב לא הצליח בארץ.
הקהל לא קנה בהמוניו את ספריו, ומבקרים רבים התעלמו ממנו לחלוטין.
תוך כדי ולאחר הקריאה נדמה לי שהבנתי מעט את ההסתייגות ממנו. ירושלים שלו רחוקה כל כך מההוויה הישראלית הצעירה. איפה ירושלים הבין-לאומית של ימי המנדט ואיפה הקיבוץ, תנועת הנוער, הצבא? למי הייתה אז סבלנות לתחומי הכתיבה שלו? ללשון העשירה שלו?
אלה ימי עלייתם של יהושע ועוז הצעירים על הבמה, ואני מעריך ששחר נתפס בתור לא מודרני, לא מעודכן, לא רלוונטי.

אולי דווקא מרחק השנים מאפשר ליהנות מספריו מחדש ולהעריך אותם כפי שמגיע להם.

אני נהניתי מאד וממליץ להתנסות.


(*) "מותו של האלוהים הקטן" ו"שפמו של האפיפיור". על הראשון כתבתי כאן סקירה נלהבת אך התקשיתי למצוא מילים מתאימות למיצוי החוויה.
(**) שיצא לאור ב-1969.

פרץ סמולנסקין (1842-1885) מאנשי תנועת ההשכלה וממיסדי "חיבת ציון". לדעת סמולנסקין על עם ישראל להחיות את השפה העברית ולדבר בה, שכן רק אז ישמור העם על זכותו להיקרא בשם "ישראל" (זאת עשינו והנה אנחנו כאן עם ישראל). סמולנסקין חרג ממסגרת הדת הסטנדרטית עד אז, ושם דגש על הלאומיות.

בגיל 22 עבר לאודסה ושהה בה חמש שנים. הוא התפרנס מהוראת העברית, ודאג להרחיב את השכלתו. מאמרו הראשון התפרסם בעיתון "המליץ" בשנת 1862. בגיל 27 עבר להתגורר בווינה. הוא הושפע מגילויי אנטישמיות שהתרחשו בשנת 1881 (הסופות בנגב), אך בניגוד לאחרים, ששאפו להיטמע בסובבים אותם כדי להקטין את האנטישמיות, שאף סמולנסקין דווקא להדגיש את ייחודו של העם היהודי והתחיל לתמוך בפעילות ליישוב ארץ ישראל.

משנת 1868 ועד מותו ב-1885 הוציא סמולנסקין בווינה כתב עת עברי בשם "השחר". השחר היה כתב העת הראשון שעסק בבעיותיהם האקטואליות של היהודים. הוא הטיף לשיבת ציון, ופרסם בצד מאמרים אלה גם מאמרים של משכילים רדיקליים וסוציאליסטיים. ב"השחר" התקיים לראשונה מיזוג בין ספרות יפה, פובליציסטיקה וחכמת ישראל. סמולנסקין הבהיר שמטרתו היא "השכלה ממוזגת ומתונה, המחייבת וגם מחבבת את מיטב הישן בצירוף הטוב והמועיל שבחדש, תוך ביקורת עניינית על שני המחנות גם יחד". בנוסף, הדגיש את חשיבותה של העברית כגורם מאחד, ואת הלאומיות.

בשנת 1952 הועלו עצמותיו, ביוזמת דוד שמעוני, יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון בן-ציון דינור, לקבורה בחלקה השמורה לאבות הציונות וסופרי התחייה בהר המנוחות בירושלים.

בספר זה מותח סמילנסקין ביקורת על ההנהגה הפנימית של תחום המושב היהודי. עם כל זאת, מציין בריינין (שכתב ביוגרפיה על סמולנסקין), כאשר יבואו חוקרי ההיסטוריה ויבקשו לתאר את הטיפוסים הראשונים של המשכילים העבריים מצד אחד, והחסידים, המגידים ותלמידי הישיבה מצד שני, האידיאלים והאמונות שלהם ושל שאר האישים המרכזיים של העיירה במאה ה-19 - יקבלו מידע מפורט בספריו של סמולנסקין.

סמולנסקין, אומר יוסף קלוזנר, נשא את הדגל הלאומי העברי ברמה. תחילה ללא כל תוכנית עבודה או יעד, אך הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב") רק חיזקו את גישתו הלאומית-ציונית ומלחמתו בהתבוללות. בסיפורו האחרון, "נקם ברית" הוא מעלה על נס את פעולתם ודבקותם של "הבילו"יים" בחיבת ציון. לדברי קלוזנר, פרץ סמולנסקין היה הסופר הלוחם הגדול ביותר שהיה לספרות העברית החדשה בזמן מן הזמנים.

היה פעיל בתקופתו של מנדלי מוכר ספרים, אך לא זכה להצלחה כמנדלי.

הסיפור הזה מוגדר על ידי רבים כרומן הטוב והשלם ביותר של סמולנסקין. זו סאטירה נוקבת על עולם היהדות כפי שהתנהל בעיירה היהודית במאה ה-19 וקודם.
יעקב-חיים איש תורה מתחתן עם אסתר נכדת הרב גציל שמנהיג את הקהילה היהודית היושבת בעיר כשולה.
מהר מאוד מתברר לרב כי המחותן איננו כפי שציפה והוא איננו כה הדוק בתורה, והוא דורש ממנו יום אחרי החתונה לתת גט לאסתר נכדתו. הנכדה מחבבת מאוד את יעקב-חיים ובמיוחד כשזה מחליט לא לוותר עליה ובפני כל רבני ושופטי העיר מתחייב כי הוא אוהב את אסתר ולעולם לא יתן גט. אסתר מעריכה את זה ושומרת לו אמונים.

זבדה הוא מעשירי העיירה, חזק בעסקים וחלש בתורה, והוא מאוד רוצה את נכדת הרב כאשתו. הרב שחשב שיעקב-חיים הוא איש תורה בחר לתת לו את נכדתו ולא לאיש בעל ממון כזבדה.

הסיפור מסתבך כשיעקב-חיים נתפש כשגנב בקונדסות תופנים שהיו מיועדים למאכל הרבנים והביא אותם לבית הרב גציל. הוא נתפש בגנבתו ונשפט בפני הרבנים ומקבל עונש חמור של "קבורת חמור" כלומר כשימות יקבר מחוץ לבית הקברות בקבורה מבזה וללא תכריכים וללא טקסים.

מספר פעמים בסיפור מציג סמולנסקין את התלות של ממסד הרבנים והקהילה בעשירי העיר המממנים אותו. כשיש האשמות כנגד מישהו ממשפחה עשירה כמו זבדה הן נופלות מיד כטעות שאחרת אותו גביר יעניש בממונו את הקהילה ולא יתמוך כלכלית בבית הכנסת. מצד שני כשיש האשמות כנגד אנשים חלשים הם מיד מתקבלות ואלה נענשים פעמים רבות על לא אוול בכפם.

הסיפור כתוב בשפה תנכית מודרנית, הכתיבה נהדרת ומורכבת, שווה לקרוא לאט ולהתענג על עברית שכזו. גם הסיפור מעניין, אם כי לא חף משומנים.

מקורות: נעזרתי בויקיפדיה לביקורת הזו.

אוצר מסעות: קובץ רשימות עולי רגל לקברי אבות וקדושים

אוצר מסעות הוא קובץ יומני מסע של נוסעים יהודים מתקופות שונות, מתחילת האלף השני לספירה ועד למאה התשע עשרה. רוב רובם של יומני המסע עוסק בתיאורי נופיה ואתריה של ארץ ישראל והדרך אליה. הספר מכיל 24 יומני מסע לארץ ישראל והסביבה (סוריה, עירק, לבנון, מצרים ואף מדינות דרומיות יותר באפריקה). מה שמייחד את הספר הוא שיומני המסע האלו נכתבו ע"י יהודים (מלבד שלושה מהעדה קראית), 23 מסעות גברים ועוד יומן מסע אחד של אשה (יהודית מונטיפיורי).
המסעות נפרשים על פני תקופה ארוכה שבין השנים 1165- יומן המסע הראשון שנכתב ע"י רבי בנימין מטודילא ועד לאחרון ב-1839 שנכתב ע"י יהודית מונטיפיורי.

אפתח בכך שהספר היווה עבורי את אחת מחוויות הקריאה המאתגרות ביותר. מי מכם שעקב מעט אחר הסקירות שלי, יודע שרבות מהבחירות הספרותיות שאני בוחר לקרוא מצריכות לא פעם חווית קריאה לא פשוטה ואורך רוח. הספר הזה נמנה עם הקשים ביותר. השפה ארכאית (הקובץ כונס על ידי יהודה דוד אייזנשטיין ויצא לאור בעיר ניו יורק בשנת תרפ"ז, 1926) כך שגם יומני המסע שלא נכתבו בלשון עברית, תורגמו בעברית מאוד קשה לקריאה. הפונט קטנטן. העניים ממש יצאו מחוריהן ונאלצתי לקרוא עם משקפיים כדי להצליח ולראות את הכתוב.
אחד התחביבים הגדולים שלי הוא טיולים ובעיקר מסעות. תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, ולקרוא תיאורי מקום מלפני מאות שנים במקומות שטיילתי בהם בתוספת תיאורי תרבויות מקומיות, הדהימו והיפנטו אותי (במסע הראשון של רבי בנימין מטודילא יש את התיאור הראשון אי פעם לקיומה של העדה הדרוזית למרגלות הר חרמון). הפתיע אותי מאוד עניין עליה לרגל לקברי אבות. תמיד סברתי שזו אופנה של העת החדשה, אולם מתברר שיהודים במשך מאות שנים סיכנו את הונם ונפשם כדי להגיע למקומות אלו.

אין אני יכול לפרט על כל מסע ומסע, אך יש כאלו שהם בהחלט מעניינים יותר וחלק שהם מאוד יבשים ואינפורמטיבים (כמות אנשים בקהילות יהודיות בכל מקום והעומד בראשן). יש לזכור שלפחות במסעות הראשונים לא היה תיירות. מסע שכזה לקח המון זמן. המסע הראשון ערך 8 שנים. הוא התחיל בספרד ונע במעבר דרך קהילות יהודיות בכל מדינה ומדינה שאירחו את הנוסע. מעבר לקהילות היהודיות יש מפגשים עם מוסלמים, דרוזים, קראים ושומרונים. המסעות נערכו על סירות, סוסים, חמורים וברגל כאשר הנוסעים חשופים לסכנות הדרך. שודדים, מגפות ומלחמות.
סדר המסעות בספר:
רבי בנימין מטודלה - מסעו בארץ בשנת 1170 לערך, רבי פתחיה מרגנשבורג - מסעו בארץ בשנת 1180 לערך, רבי יעקב בן נתנאל הכהן - במחצית השנייה של המאה ה-12, רבי שמואל ב"ר שמשון - "מסע דפליסטינא" מסעו בארץ קרוב לשנת ד'תתק"ע 1210, רבי יעקב השליח, רבי יצחק חילו - "שבילי דירושלים" - 1333, רבי יצחק אבן אלפרא מעיר מלקא - 1441, רבי אליהו מפררה - 1435, רבי משולם ב"ר תנחום מוואלטורה - 1481, רבי עובדיה מברטנורא - שלושה כתבי מסעות, חכם ונציאני אלמוני - מכתב מסע - 1495, חכם אלמוני - "מסעות בארץ ישראל" - 1523-1522, סיפור נסיעת דוד הראובני - 1525-1522, אליהו מפיסארו, השל"ה - "מכתב מסע" - 1622, גרשון ב"ר אליעזר הלוי - איגרת הקודש - 1631-1624, שמואל בכר דוד יעמשל- "מסעות הקראים לא"י" - 1642-1641, משה ירושלמי בכר אליהו הלוי - מסעות הקראים לא"י - 1655-1654, בנימין בכר אליהו - מסעות הקראים לא"י - 1786-1785, החיד"א, שמחה ב"ר יהושע - "אהבת ציון: סיפורי ארץ הגליל" - 1774, שמואל רומאנלי - "משא בערב" - 1790-1786, אליעזר הלוי - "מכתב נסיעה" - 1838, יהודית מונטיפיורי - רשימת מסע - 1839.


אני ממליץ בעיקר על מסעו של רבי בנימין מטודילא, רבי עובדיה מברטנורא והמרתק ביותר של דוד הראובני שרוב יומן מסעו הוא לא בארץ אבל אני ממליץ לכם לקרוא על הדמות המרתקת הזו. אני גם ממליץ לקרוא על יהודה אייזנשטיין (עורך ומקבץ הספר) הנודע בכינוי "בעל האוצרות".

ארנולד צווייג נולד ב-1887 בשלזיה, שהייתה אז תחת שלטון גרמני והיום היא של פולין. הוא למד בגרמניה היסטוריה, פילוסופיה וספרות. הוא היה סוצייליסט, ציוני ופטריוט גרמני.הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה ונלחם בצרפת, הונגריה וסרביה. לאחר המלחמה הוצב במחלקת העיתונות של מפקדת הפיקוד העליון, ה"אובר אוסט" בקובנה. שם נתקל לראשונה ביהודים ממזרח אירופה. חוויות המלחמה הפכה אותו לפציפיסט ונתנה לו חומר גלם לרוב ספריו (לפחות אלו שתורגמו לעברית). הוא התיידד עם ליון פויכטוונגר ועם זיגמונד פרויד. בעקבות פוטש של היטלר במרתף הבירה ב-1923 עזב את בוואריה ועבר לברלין. באפריל 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הוצא צווייג מאגודת הסופרים הגרמנים. במאי 1933 ספריו נשרפו במסגרת שריפת הספרים בגרמניה הנאצית. בתחילת 1934 החרימו השלטונות הנאצים את רכושו בגרמניה והוציאו נגדו צו מעצר. צווייג עלה לארץ ישראל, התיישב בחיפה, והצטרף ככותב ועורך לעיתון בשפה הגרמנית בשם "האוריינט" (Orient) שמייסדו והעורך הראשי היה וולפגנג יורגראו. כן היה פעיל בעניינים ציבוריים והיה חבר בוועד להקמת בית הבימה.

לא יכולתי שלא לעשות השוואה לסופר סטפן צוויג היהודי שלא היה ציוני ובחר להגר לברזיל, לשקוע בדכאון ולהתאבד. מעניין מה היה עולה בגורלו לו היה עולה לארץ ישראל במקום להגר לשם. בארץ ישראל היה מרגיש הזדהות וחלוקה בנטל הסבל הרב של יהודי אירופה והמלחמה ואולי רגש השייכות היה מונע ממנו לנקוט צעד קיצוני כפי שעשה שם בהרגישו תלוש ולא שייך ואנחנו היינו זוכים לעוד כמה סיפורים יפים פרי עטו.

עם זאת ולמרות ציוניותו המוקדמת, ארנולד צווייג לא מצא את מקומו ביישוב היהודי. הניתוק מהשפה והתרבות הגרמנית, הקושי הכלכלי, יחד עם השקפת עולמו הפצפיסטית שלא עלתה בקנה אחד עם העמדות הציוניות הרווחות בארץ גרמה לו להחלטה לרדת מהארץ כבר בסוף שנות השלושים. ב-1948, בעקבות הזמנה רשמית מהשלטונות הקומוניסטיים, עבר לאזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה, שהפך מאוחר יותר לגרמניה המזרחית, שם הוא פיתח קריירה כסופר מפורסם וחביב המשטר, ואף היה חבר הפרלמנט. בין השנים 1950–1953 כיהן כנשיא האקדמיה לאמנות של מזרח גרמניה. בשנת 1958 היה בין מקבלי פרס לנין לשלום. ב-1962 פרש מפעילות ציבורית עקב בריאות לקויה, וב-1968 נפטר במזרח ברלין. הוא נטמן בבית הקברות דורותיאנשטאדט בברלין.

הבאתי בקצרה את ההיסטוריה שלו מכיוון שנראה לי שהיא מאוד עוזרת להבין את הלך רוחו בכתיבה. בספר זה לדוגמא הוא כותב את סיפורו של הסמל גרישה, חייל סובייטי במלחמת העולם הראשונה שנמלט ממחנה עבודה גרמני ועושה הכל לשוב לביתו. סיפור אפרורי על המלטות מהשבי והשרדות בייערות השלג של מערב רוסיה. מרגיש כי צווייג ניסה לרצות בכתיבתו את השלטון הקומוניסטי ואכן הוא זכה להצלחה גדולה במזרח גרמניה אם כי לטעמי זהו ספר בינוני, שכתוב בינוני ואף מתורגם בינוני ע"י צבי ארד. היו הרבה דקות של פיהוקים במהלך הקריאה ורצון לנטוש. אפשר גם להבין מדוע לא טרחו לתרגם הרבה מספריו או לחדש את התרגום לספר זה שתורגם לראשונה לעברית ב-1986. אפשר לוותר.

המסע הארוך של אהרן אפלפלד וקוראיו התחיל עם "עשן".
תריסר סיפורים קצרים שיצאו לאור ב-1962 בהוצאת "עכשיו" שכבר נעלמה.

עולמו של אפלפלד הוא עולמם של היהודים האשכנזים ניצולי השואה.
אצל אפלפלד נפגוש את מקס, את ברל ואת קלמן, את ברטה ואת גרטה ואת רוזינה, וגם את שטיין, שארפשטיין, טראום וטישטוך (=מפת שולחן).
השואה רק מבצבצת פה ושם אצל חלק מגיבורי סיפוריו, לעולם לא באופן ישיר, אך צילה הכבד המוטל על האנשים הקטנים בסיפורים מכריע אותם.
בכל הסיפורים, מלבד באחד, מסופר על אנשים בודדים. אין איש איתם כאן בארץ. הם עסוקים במאבקי הישרדות קטנים, אישיים, בתלאות הפרנסה.
מנסים לישון טוב בלילה.

לצערי חלק מהסיפורים היו קצרים מדי. רק הנצו וכבר נקטעו. אולי כמו חיי גיבוריהם.
שלושה סיפורים בלטו ב"אורכם" היחסי:

1. "פיצויים" הנפלא.
גב' טראום שמעה שהגרמנים משלמים פיצויים. היא משנסת מותניים ומנסה באמצעות עו"ד פרום הנמרץ לקבל גם.
ענייני הבירוקרטיה נחווים כקשיים פסיכולוגיים עצומים.
נסיעה הכרחית לצורך קבלת הפיצויים הופכת למהלומה שאי אפשר להתאושש ממנה.
סיפור נפלא ביותר ומרגש ממש.

2. "ניסיון רציני" מספר על חבורת ניצולים שעובדים יחד בתחנת מוניות ומשלוחים בירושלים. השיגרה עמוסה ושוחקת אבל גם משכיחה מן הלב את הצרות.
משכיחה?
לא באמת.
מכאב הלב אין איך להימלט. בסוף הוא תופס אותך. בכל מצב. גם באמצע הנהיגה.
סיפור מעולה.

3. "על יד החוף" מספר על כמה צעירים וצעירות במחנה פליטים באיטליה, כנראה לפני עלייתם ארצה בדרך בלתי ליגלית.
היחסים ביניהם מסתירים כעס גדול ואכזבות נוראות.
לבסוף הם גם נאלצים לבצע מעשה בלתי מוסרי נוראי כדי לתת לעצמם איזשהו סיכוי בחיים האלה.
לבי לבי על עלומיהם ותמימותם שאבדו.

כשרונו של אפלפלד גדול. בשפה עשירה, ברורה וצלולה, ובסגנון שובה לב ביופיו ללא רבב, הוא מספר בטון חרישי דברים כהווייתם.
לתוך עלילה ריאליסטית בהירה הוא שוזר את עולמם הנפשי של גיבורי סיפוריו, והכל ללא הרמת קול וללא זיוף.

ספר מקסים ונוגע ללב באופן מיוחד.

לאחר תקופה שבה הייתי עסוקה בהגירה תזזיתית מלונדון, אהובתי האנגלית, לביקור משפחתי ארוך בארצי מולדתי היפה על נופי מחאותיה, ומשם אל ליסבון, יקירתי הפורטוגזית, בצבץ ספר מחמד זה ממעמקי כיסי האחורי ונצמד-לי-לתחת למשך כמה ימים. נוכחות מנחמת של פוסט-כאוס מעבר דירה ופגישות מחודשות.

כמעט דבר אינו ידוע על המחבר של “דפניס וחלואה”. השם המעטר את הכריכה, “לונגוס”, עשוי להיות שגיאת הדפסה מהמילה ”לוגוס” שפירושה - סיפור. כך הבהירו יוונינו דאז לקורא הסקרן מה מסתתר מאחורי הכריכה. בכל זאת, למען הקלות והכדאיות, הבה נתייחס למחבר אניגמטי זה כלונגוס.
“בשעה שצדתי ציד באי לסבוס,” פותח לונגוס, “בחורשת הנימפות, ניגלה לעיני מראה שיפה כמוהו לא ראיתי עוד: ציור המתאר קורות אהבה אחת.” והמשיך בתיאור מפורט של הציור המדובר, על עציו ופרחיו, מעיינו ופלגיו, וכמובן, מלאכת מחשבת נאמנה בעיצוב תהפוכות האהבה, והוסיף ש”באה לי תשוקה להתחרות בציור.” - נו, מי כמוני יבין ללבו, שהכתיבה היא חיי, ובן זוגי מרבה לצייר; לעתים אני מוצאת עצמי בוהה בו בעבודתו, אבוד בעולמו הצבעוני, והדחף לכתוב מכה בי כברק.

הרומנטיקה הפסטורלית המוקדמת הזו (המתוארכת למאה השניה או השלישית לספירה, רבותי) היא המהות של רומן הלניסטי זה.
זהו סיפורם של דפניס וחלואה, שני צעירים שנמצאו בינקותם על ידי חקלאים עניים, וגדלו בפשטות הכפרית של חיי רעיית צאן. בין הגבעות המתגלגלות והנהרות הבתוליים, דפניס וחלואה עובדים זה לצד זו מדי יום, מוציאים את הכבשים והעיזים, מוצאים נחמה בחיק הטבע, משתובבים במי הבדולח, מנגנים בחליל, טווים זרים עבור נימפות הים, ידה ידה ידה.
בהדרגה, השתובבותם התמימה בטבע מעירה את יצרם המיני. עליכם להבין שדפניס וחלואה הכירו כל פרדס וכל מטע בלסבוס, אבל על השדה הספציפי הזה, על עניינים שבלב ושבתוך המכנסיים, לא ידעו דבר. היו כצמד חתולים מיוחמים עם ליבידו לא ממומש.

יום אחד, הופיע האל פילאטס, ועץ עצה, “שהרי אין סם-מרפא לאהבה אשר ניתן לשתותו או לאוכלו; והכל מיקסם שווא הוא! - ואין מזור לאהבה בלתי אם להתנשק ולהתחבק ולשכב עירומים זו סמוך לזה.” - והשניים, אז סאחי אז כן בי, עשו כדבריו. נשיקה וחיבוק ושכיבה על הארץ עירומים. אמנם היה קר, אך עמדו בזה - “כדבר התרופה השלישית” - וממחלת האהבה לא נתרפאו.

עלי לציין שרומן זה אינו מתאבסס רק על אהבה ומין, יש בו פיראטים, שודדים, אנסים, מחטפים, מלחמה והרפתקאות מלא הטנא. אך זוג האוהבים שלנו נתונים תחת הגנת האלים, במיוחד של ארוס, הנימפות ופאן, וכתוצאה מכך, תמיד מתאחדים מחדש.
ואז הספר מתקרב לסיומו, ונראה שמפרידים בערך עשרה עמודים בין הצרות המסעירות לבין האתגרים הארציים של השניים, ואנו עוברים מהרפתקאות פסאודו-הומריות מטופשות ומהנות של רומנטיקה יוונית, לסיבוכים בוגרים יותר סגנון ג’יין אוסטן.

יש משהו בולט ברומן הזה, ולקח לי זמן לשים עליו את האצבע: הוא אינו נגוע בתפיסה הנוצרית של מוסר מיני. העדינות בתיאור המיניות, התפיסה הטבעית של הומוסקסואליות וערך הבתולין, היתה מרעננת ליצור מודרני להמאיס כמותי. אף נהנתי מקולו של המספר המודע לעצמו ומהנרטיב האידילי העשיר, אשר זורק נגיעות של אירוניה קלושה ומתמשכת, כשבבי שוקולד, על גבי הסיפור.

זהו רומן מקסים, והארכיטיפ של סיפור אהבה כפרי.

קראתי את הספר הזה כבר לפני יותר משבועיים ושכחתי לכתוב עליו כאן, אז הרשמים שלי יהיו מזיכרון לא מיידי. דיסקליימר קטן..

בכל מקרה, הספר הזה מביא שתי דוגמאות עבריות מימה"ב לסוגה ספרותית שהייתה נפוצה בכל המרחב הענק שבין אירופה, צפון אפריקה ופרס: רומאנסות על אלכסנדר הגדול.
יש לרובן מקור משותף רחוק מיוון ההלניסטית, אבל דרך תרגומים, תרגומים של תרגומים, תוספות והשמטות, נוצרו בכל תרבות וריאציות ייחודיות על הקונספט הבסיסי הזה של הרפתקאות אלכסנדר.

בעברית יש לפחות חמישה דוגמאות לרומאנסות אלכסנדר שונות זו מזו, ויוסף דן מביא כאן שתיים: אחת שהיא תרגום יחסית נאמן לגרסה הערבית של הגרסה הלטינית של הגרסה היוונית (כן כן, זה היה משחק טלפון שבור ספרותי ענק), ואחת שהיא גרסה יהודית שונה מאוד מגרסאות אחרות.

קודם כל, מדהים אותי שאני קורא יצירות עבריות מלפני בערך אלף שנים וסה"כ מבין את הנאמר טוב. דובר אנגלית מודרנית לא מסוגל להבין יצירות באנגלית של התקופה, זו שפה זרה עבורו.

אל תצפו כאן לאיזו ספרות בעלת עומק, טכניקות ייחודיות או דמויות עגולות. זה לא המצב. מדובר בספרות הרפתקאות די בסיסית, מלאת סתירות פנימיות ומבנה עלילה שממש לא עשוי כמו רומן מודרני (הרומן כפי שאנחנו מכירים אותו הוא במרחק של מאות שנים לעתיד מהתקופה המדוברת).

יחד עם זאת, גם אם הטקסטים עצמם לא מעניינים כמו הסיפור המיוחד שמאחוריהם, הם עדיין מעניינים, מבדרים, מצחיקים ובעלי אופי מוזר ופסיכדלי לחלוטין. יש כאן סצנות בהרפתקאות אלכסנדר מעבר לעולם הידוע בהן הוא מגיע לשערי גן העדן, פוגש בני אדם עם מאפיינים חייתיים, שוקע במצולות הים ועולה לשמיים.. זה באמת מרגיש ברגעים מסוימים כאילו הטקסט נכתב בהשפעת משני תודעה כלשהם. זה סוג של "בובספוג" של ימי הביניים, בחיי.

סה"כ אלו שתי רומאנסות קצרות וייחודיות. ממליץ בחום לקורא העברי הסקרן, גם אם לא תמצאו כאן ספרות משנת חיים, וגם אם יש כאן חזרתיות ושלדיות מסוימות.

איזה צירוף מקרים: איזה גורל:
יתום ויתומה שנעזבו בטבע השדות. שניהם נעזבו בנפרד. אומצו והכירו בבגרותם.
ספר אהבה ורומנטיקה. רווי פסטורליה, גדולתו בפשטותו.
שפה עשירה וגבוהה. מקסים. נהנתי מכל עמוד.
כמו שלכל יוליה יש את הרומיאו שלה
ככה לכל חלואה יש את הדפניס שלה.
יצירת מופת!
תוספת בונוס:
https://www.kan.org.il/content/archive1/vod/p-671114/conductor-tale-3/